אבא, למה יש לך אופניים גדולים כל כך?

מאות אלפי אמסטרדמים אינם טועים. אופני אבא (צילום: שאטרסטוק)
מאות אלפי אמסטרדמים אינם טועים. אופני אבא (צילום: שאטרסטוק)

יכול להיות שכל הזמן הזה דיוושנו בעיר עם האופניים הלא-נכונים? באמסטרדם ובקופנהגן רוכבים מאות אלפים על "אופני אבא". המתכנן העירוני אריה פרידסון רכש זוג כזה והבין איפה כולנו טועים

לפני חודשיים מכרתי את אופני הסינגל-ספיד-הווינטאג'-הצרפתיות שלי וקניתי מה שאני מכנה "אופני אבא" – אופניים בעלי שלדה נמוכה, סל מקדימה ושני מושבים לילדים. הרעיון היה לעבור לאופניים בטוחים ויציבים יותר, שיאפשרו לי לקחת אותם לגן באופניים במקום בעגלה. זה יהיה שדרוג, אבל למרות זאת הייתי קצת מבואס מהסיפור, כי סימל את המעבר שלי מבחור צעיר וחסר דאגות לאבא עייף עם משכנתא.

אבל המעבר השפיע עלי בצורה שלא צפיתי.

החוויה של לרכוב על סינגל-ספיד היא חוויה של מהירות – הם מעוצבים כך שאתה רוכב כפוף (כדי להקטין את החיכוך), הצמיגים דקיקים והשלדה קלה. והעיצוב, כך אני מבין היום, מייצר מיינדסט שמכוון למהירות – בכל רגע נתון רכבתי הכי מהר שיכולתי. השתחלתי בין מכוניות כדי להתקדם עוד כמה מטרים, גנבתי רמזורים כל הזמן, התחריתי עם רוכבים אחרים על מי ירכב מהר יותר ובאופן כללי התנהלתי איתם כמו בחור צעיר שהחיים אצים לו ושכל העולם is in his way.

אם פעם הייתי מהיר ועצבני, היום אני איטי ורגוע. העיצוב גורם לי לשבת זקוף, מה שמאפשר לי להתבונן על מה שקורה מסביב בזמן שאני רוכב, במקום להיות ממוקד בקו הסיום כאילו אני במרוץ. וכך, איטי, רגוע וקשוב למה שקורה מסביבי אני מרגיש את המרחב ונהנה ממנו, ולא רק עובר דרכו

אופני אבא זה סיפור אחר לגמרי. השלדה כבדה ומוצקה, הצמיגים רחבים והעיצוב נועד לישיבה זקופה. העובדה שאיתי על האופניים שני ילדים במשקל כולל של סביב 30 קילו מוסיפה לאפקט, והאפקט הוא א י ט י ו ת. אין שום אפשרות לרכוב ממש מהר על האופניים האלה. ואם יש טיפה עלייה, ההילוכים מפתים אותי להוריד הילוך או שניים ולקחת את זה באיזי. בנוסף, הם רחבים יותר, מה שמונע ממני להשתחל בין מכוניות לאוטובוסים כדי להגיע לראשית התור לרמזור.

אופני אבא – עכשיו גם לאמא. וההולנדים בכלל קוראים לזה "אופני סבתא" (צילום: שאטרסטוק)
אופני אבא – עכשיו גם לאמא. וההולנדים בכלל קוראים לזה "אופני סבתא" (צילום: שאטרסטוק)

אבל חשוב יותר הוא האפקט המנטלי שלהם – אם פעם הייתי מהיר ועצבני, היום אני איטי ורגוע. העיצוב גורם לי לשבת זקוף, מה שמאפשר לי להתבונן על מה שקורה מסביב בזמן שאני רוכב, במקום להיות ממוקד בקו הסיום כאילו אני במרוץ. וכך, איטי, רגוע וקשוב למה שקורה מסביבי אני מרגיש את המרחב ונהנה ממנו, ולא רק עובר דרכו.

בעולם הקטן של המתכננים העירוניים ואנשי התחבורה יש הרבה דיבור על Cycling Culture בהולנד ובדנמרק, וכמו שהמחברים של הספר "Building the Cycling City" העירו, אם תשאל הולנדי ברחוב על תרבות הרכיבה ההולנדית, לא יהיה לו מושג על מה אתה מדבר, כמו הדגים בסיפור ההוא של דיוויד פוסטר וולאס שלא מבינים מה הם מים.

אני כותב על אופני האבא כמו משהו אקזוטי, וזה נכון – לא קל למצוא אופניים כאלה בחנויות מקומיות (במקרים רבים גברים קונים אופניים שמיועדות לנשים, כי קשה למצוא אופני גברים עם שלדה נמוכה). כאן הדגמים הפופולריים בחנויות הם או אופני הרים/כביש לגברים בשלב משבר גיל ה-40, או סינגל ספיד לצעירים תל אביביים מעודכנים.

אבל בהולנד ובדנמרק זה הסטנדרט. זה מה שכולם רוכבים עליו.

באמסטרדם ובקופנהגן זה הסטנדרט. אופני אבא (צילום: שאטרסטוק)
באמסטרדם ובקופנהגן זה הסטנדרט. אופני אבא (צילום: שאטרסטוק)

אחרי שהסתובבתי קצת בהולנד ובדנמרק בשנים האחרונות, אני חושב שלצד תשתית שבילי אופניים מופרדים ובטוחים, גם לעיצוב של האופניים עצמן יש תפקיד חשוב ביצירת תרבות הרכיבה שרובנו מפנטזים עליה

אחרי חודשיים על אופני האבא אני חושב שלעיצוב של האופניים במקומות האלה יש חלק חשוב ביצירה של ה-Cycling Culture, ולאנשים שחיים את זה ביומיום זה כל כך מובן מאליו שהם לא מודעים לזה. הנה דוגמה: בתל אביב שבילי האופניים המעטים תמיד מסתיימים קצת *לפני* האזור שלקראת מעבר החצייה. כך, בכל פעם שמחכים לרמזור, אין תור מסודר של רוכבים שמחכים אחד אחרי השני בתוך הנתיב, אלא כולם מתגודדים מקדימה כדי להיות ראשונים. גם אני תמיד הייתי נדחף מקדימה. הרעיון של לחכות בתור מאחורי שניים-שלושה רוכבים אחרים מעולם לא עלה על דעתי – למה שאחכה מאחורי מישהו אם אני יכול להיות מקדימה? מאז שאני על החדשים, אני כל כך רגוע ובאיזי שאני לא מבין איך הרוכבים מסביבי לא מחכים בטור, בסבלנות. לאן הם ממהרים ולמה לעזאזל כל כך חשוב להם להיות ראשונים ולעקוף את כל השאר?

זה אולי נשמע כמו ממבו-ג'מבו ניו אייג'י של מישהו מואר, אבל אני נשבע לכם, ככה אני מרגיש. ואחרי שהסתובבתי קצת בהולנד ובדנמרק בשנים האחרונות, אני חושב שלצד תשתית שבילי אופניים מופרדים ובטוחים, לעיצוב של האופניים ולסטייט-אוף-מיינד הרגוע שהם משרים על הרוכבים יש תפקיד חשוב ביצירת תרבות הרכיבה שרובנו מפנטזים עליה. אם כולנו נרכוב בתוך העיר ולא דרכה, יהיה פה נעים יותר לכולם. ואופני אבא/אמא הם חלק מהפתרון.

>> אריה פרידסון הוא אנליסט, מתכנן עירוני ועורך דין