שלחו אותי לחפש 5 נפגעות של אלון קסטיאל. הגענו ל-30

אלון קסטיאל (צילום: אביב חופי)
אלון קסטיאל (צילום: אביב חופי)

העיתונאית שקד (קדמי) אורבך שעבדה כשנתיים על התחקיר לסדרת הדוקו "אחרי חצות" בטור מיוחד | על נפח החומרים שהצטברו (וגם אלה שעדיין לא) על איש העסקים והלילה שמרצה עונש על פגיעות מיניות, על התנהלות מערכות החוק שהובילו להסדר טיעון רזה - וגם על התקווה האמיתית לשינוי

מיקה וקרן (היוצרות) שלחו אותי לחפש חמש נפגעות, אחרי חודש חזרתי עם עשר, אחרי חצי שנה עם 20, אחרי שנה כבר הגענו ל-30

לפני כמעט שנתיים קיבלתי הצעה לעשות תחקיר לדוקומנטרי שיעסוק בפרשת אלון קסטיאל. היוצרות, קרן שעיו ומיקה תימור, הציעו לי לעבוד חודש ולחפש חמש נפגעות שיהיו מוכנות לדבר. אם אמצא, הן אמרו, נוכל לקבל תקציב לסרט ולהאריך את התחקיר. התלבטתי בהתחלה אם לקחת את העבודה. עבדתי אז בערוץ חדשות, הייתי שכירה, היתה לי משכורת קבועה ובדיוק קיבלתי קידום. אבל מצאתי את עצמי קורסת תחת זרם החדשות היומיומי.

באותו ערב, ישבתי על הספה בבית וצפיתי בפרק האחרון של הסדרה "לא ייאמן", שמתארת את התמודדותה של נערה עם שוטרים המחליטים שהיא בדתה את האונס עליו התלוננה. הסדרה נגמרה ואני נשארתי עם חור ענק של עצבים בתוך הבטן. פתחתי את הטלפון לחפש עוד מידע על הסדרה המבריקה הזו וגיליתי שהיא מבוססת על סיפור אמיתי, פרי מיזם זוכה פוליצר של שני עיתונאים שכתבו על עיוות צדק במערכת המשפט האמריקאית. פתאום נפלה עליי ההבנה שקיימים שם בחוץ עיתונאים שעושים תחקירים שמשנים משהו בעולם, שצוללים לתוך סיפורים מורכבים, שגורמים לי לכעוס על מקרה שהתרחש בארה"ב לפני עשור. למחרת התפטרתי ולקחתי את התחקיר.

התקשרתי לכל מי שחשבתי שהכיר את המעורבים בפרשה או שיהיה לו מה להגיד עליה – עיתונאים, בליינים, דיג'יים, מסעדנים, פעילות חברתיות, עורכות דין וקרימינולוגיות. עברתי על עשרות תמונות ומאות הפוסטים שנכתבו בזמן התפוצצות הפרשה ודיברתי עם מעבדות שעוסקות בפיענוח דגימות של נפגעות במדינות כמו ארה"ב וגרמניה כדי להבין טוב יותר את נושא סמי האונס.

מיקה וקרן (יוצרות הסדרה) שלחו אותי לחפש חמש נפגעות, אחרי חודש חזרתי עם עשר, אחרי חצי שנה עם 20, אחרי שנה כבר הגענו ל-30.

בסדרה (המשודרת ביס-דוקו), מיטיבות לתאר העיתונאית שרון שפורר שחשפה את הפרשה, והחוקרת יעל כפיר שניהלה את התיק, שככל הנראה יש עוד הרבה נפגעות שאנחנו לא יודעות עליהן. ברור שאף אחת מאתנו – לא השוטרות, לא העיתונאיות ולא אני – הגענו לכולן. מתוך כל הנשים האלה שנפגעו בידי אלון קסטיאל ומסתובבות בעולם, 30 הגיעו אליי, 20 הגיעו למשטרה, 17 הגישו תלונה, 6 נכנסו לכתב האישום, 4 נשארו בהסדר הטיעון.

שרי גולן. מתוך הדוקו
שרי גולן. מתוך הדוקו

הנשים האמיצות שהתלוננו נגד אלון קסטיאל בפנים גלויות

במסגרת אותו הסדר טיעון סעיף האונס הומר לניסיון אונס, ניסיון האונס הומר למעשה מגונה בכוח, המעשה המגונה בכוח הומר למעשה מגונה והמעשה המגונה הומר להטרדה מינית. כמו שעון שהזיזו את המחוגים שלו שעה אחורה ובמקום לכוון אותו, הוא מראה כעת את השעה הלא נכונה. רצף המלים והמספרים האלו הם בעיני הסיפור כולו – הרדוקציה שהחברה שלנו עושה לעבירות מין, זהו המכבש הבלתי נסבל שדרכו נשים אמורות לדרוש צדק.

נציגי המערכת מסבירים תמיד שלתהליך החברתי והמשפטי המעביר את עבירות המין דרך מסננת צפופה יש לכאורה סיבה טובה. הם אומרים שהפרקליטות לא יכולה להשתמש בכל הכוח האדיר שלה כנגד אדם אלא אם היא בטוחה שתוכל להביא להרשעתו, שעדיף לסגור הסדר טיעון כדי לא לגרור את הנפגעות להעיד בבית משפט, שאי אפשר להשאיר תיק שיש עליו חוק התיישנות ולא ניתן להוכיח שימוש בסם אונס ללא דגימות. לכל טענה יש הסבר אבל במבט על התמונה הגדולה אפשר לראות שהיא צועקת – המערכת פשוט לא בנויה להגן עלינו.

ירון טראקס. צילום: איליה מלניקוב
ירון טראקס. צילום: איליה מלניקוב

במהלך התחקיר היו עיתונאים שסירבו לסייע, בעלי מועדונים שטרקו את לי את הטלפון בפנים, עדים שפתאום לא ראו כלום ואנשים שהעדיפו "לא לרקוד על הדם" (כאילו שלהציף סיפור על אנס סדרתי זו איזו מסיבה גדולה). מולם עמדו כל אותם אנשים ונשים, כמו שי פניני וירון טראקס (בעלי מועדון הבלוק) ואחרים שעשו זאת מאחורי הקלעים, שבחרו בצעד אמיץ לשתף פעולה בתחקיר למרות פחד מביקורת ולמרות תחושת אשמה.

בימים האחרונים צפים עוד סיפורים חדשים על פוגעים ישנים וסביבה שידעה ושתקה. אני לא מצליחה להפסיק את עצמי מלקרוא כל עדות וכל סיפור, של כל נפגע ונפגעת שהחליטו לדבר

ומעל הכל, עמדו שורה של נשים אמיצות שסירבו לשתוק. הן כבר שילמו מחירים בקריירה, בזוגיות, חלקן בחקירות ארוכות במשטרה ובהתנהלות הפרקליטות אבל הן באו, אחת-אחת, ובטחו בנו עם הסיפור שלהן, חלקן מול המצלמה וחלקן מאחוריה. הן ישבו וסיפרו שוב על הפגיעה, שוב על התחושות, שוב על כל פרטי הערב ההוא כדי להשתמש בכוח שיש להן לספר את הסיפור שלהן ולשנות באמצעותו את המציאות.

בימים האחרונים צפים עוד סיפורים חדשים על פוגעים ישנים וסביבה שידעה ושתקה. אני לא מצליחה להפסיק את עצמי מלקרוא כל עדות וכל סיפור, של כל נפגע ונפגעת שהחליטו לדבר. בכל סיפור כזה יש משהו קטן שמבהיר כמה המערכת עקומה אבל יש גם איזו תקווה שהחלטנו להילחם חזרה. אני מקווה שבעוד עשר שנים מעכשיו נסתכל אחורה על התקופה הזאת ונראה שזאת לא היתה תהום, אלא שבדיוק חצבנו מסלול בסלע – יותר נפגעות ונפגעים ידברו, חוקרי משטרה יתייחסו ברצינות ובמקצועיות לתלונות, הפרקליטות לא תפחד להגיש כתבי אישום, החוק ישקף את ימינו, החברה תגונן על הנפגעות ולא על האנס – ואז נדע שהזזנו קצת את מחוגי הצדק לכיוון הנכון, כדי שייראו את השעה הנכונה.