אחת משלנו: קווים לדמותה של החיילת בקולנוע הישראלי

לרגל עלייתו של הסרט "אפס ביחסי אנוש", חזרנו לבחון איך השתנה דימוי החיילת בקולנוע הישראלי החל מימיו הראשונים. האם המזרן הפלוגתי סוף סוף יקבל צל"ש?

מתוך הסרט "קרוב לבית" (2005)
מתוך הסרט "קרוב לבית" (2005)
25 ביוני 2014

פרט לאחריות הכבדה של הכנת קפה לקצינים, חיילות בצה"ל נתונות בשגרה חסרת תוחלת שמבטלת את קיומן ומטריפה את דעתן. זאת האמת המרה המוצגת באופן כה מבדר ב"אפס ביחסי אנוש". לא תמיד זה היה ככה. בימים המוקדמים של הקולנוע העברי נוצרו כמה סרטים על מלחמת העצמאות שניסו לאייר, גם אם באופן חלקי ביותר, את האידיאולוגיה המוצהרת של שותפות מלאה להגשמה הציונית.

ב-"הפוגה" (1950), הסרט העלילתי הראשון שהופק במדינת ישראל, חיילת שיוצאת להילחם לצד הגברים בקרב על ירושלים נחטפת על ידי ערבי שרוצה, כמובן, לאנוס אותה. היא צורחת וצווחת עד שהגיבור מציל אותה, מודה בכישלונה והופכת לאחות רחמנייה. החיילת ב-"גבעה 24 אינה עונה" (1955) קצת יותר מוכשרת – בתחילת הסרט האחות מרים (חיה הררית שהייתה לכוכבת בינלאומית) דורשת להצטרף למבצע כיבוש הגבעה בטענה שהיא מכירה את השטח.

מתוך "גבעה 24 אינה עונה" (1955)
מתוך "גבעה 24 אינה עונה" (1955)

בסופו, משלחת של האו"ם מוצאת את ארבעת הלוחמים מתים, ומכריזה על הגבעה כשטח ישראלי משום שדגל המדינה נמצא באגרופה הקפוץ של החיילת. כבוד לאומי גדול ניתן לה אחרי מותה, אך לא ראינו אותה בפעולה, וכך היא נותרת פסיבית לנצח. החיילת הגיבורה מכולן נצפתה ב-"עמוד האש" (1959). האחות רחל (הזמרת נחמה הנדל) מבקשת להצטרף לחיילים שיוצאים לחפש את אהובה הנעדר. כשהם נתקלים באויב וכולם נהרגים, היא אוחזת בנשק, נוהגת בג'יפ, רצה ויורה (תוך כדי טיפול בחבר הפצוע) ובמו ידיה מצילה את הנגב מפלישת הצבא המצרי, אבל רק משום שלא נותר גבר שיציל אותה.

ואז באו שנות ה־60 וההיררכיה הצה"לית, והחיילות נדחקו לתפקידי פקידות פלוגתיות/ מזדיינות. הדימוי המוכר של החיילת בסרטים כמו "מסע האלונקות" (1977) מציג אותה במדים חלקיים, מציצה מבעד לדלת משרדו של הקצין או מתוך מיטתו, או נפרדת ממנו לשלום כשהוא יוצא למשימה בשטח. תמר (דליה שימקו) ב-"אחד משלנו" (1989) מייצגת את כל החיילות כולן. זה סיפור על אהבתם עתירת החיוויים ההומוארוטיים של שלושה חיילים, ותפקידה העיקרי של החברה במדים הוא להבהיר שהגיבור יותם (אלון אבוטבול) בכל זאת גבר גבר.

אחרי שאמיר נהרג, תמר (בשמלה אזרחית) מכינה טקס זיכרון ומקרינה על הקיר תמונה של שלושת החברים. כשיותם חוזר מפעילות צבאית הוא רוצה להתפרק. תמר רוצה לדבר (היא מנסה להיות הקול המוסרי של הסרט) אבל הוא אומר שהיא לא מבינה כלום (הרי לא הייתה שותפה לחוויית הביחד הגברית המעצבת), דוחף אותה לעבר הקיר וחודר לתוכה. כשפניה נעלמים בצללי השקופית, יותם נראה כמתנה אהבים עם חברו המת.

רק בקומדיות זכו החיילות לגלם תפקידים מרכזיים – מין עולם הפוך. על פי "בנות" הסקסיסטי והמבזה (1985), המתאר טירונות של חיילות כסוג של פנימייה, נשים מתנדבות לצה"ל מאינטרסים אישיים, וכולן מפונקות וילדותיות (ומפחדות מזריקות). היחידה שמתגייסת מסיבות אידיאולוגיות היא עולה חדשה מאמריקה (קרוליין לנגפורד), והיא כמובן המגוחכת מכולן. שיא העלבון מגיע כשחיילת נחטפת ומאוימת באונס. בפרודיה על מבצע צבאי, שבע חיילות באפוד מלא, עם רימוני עשן ומסכות גז, יוצאות להצילה מידי שלושה נרקומנים עלובים שבקושי עומדים על הרגליים.

מתוך הסרט "בנות" (1985)
מתוך הסרט "בנות" (1985)

לעומתן, פקידת המפקד ב-"מבצע סבתא" (1999) היא דווקא אחלה. רותם אבוהב מגלמת את שירלי כחיילת נלהבת, מוכשרת ויעילה שמתפקדת כאשתו של הקצין – היא דוחפת אותו להתקדם בקריירה ואורזת את הציוד לפני צאתו למשימה. לכן, כנראה, הוא לא שוכב איתה (כדברי החייל הפצוע ב-"לא שם זין" – "אני רוצה להמשיך לחיות. לאכול, לשתות, לבגוד קצת באישה") אלא מחזר אחרי מתנדבת בקיבוץ.

"קרוב לבית" של וידי בילו ודליה הגר מ־2005 היה הראשון שבאמת ניסה להתמודד עם החוויה של החיילות והדינמיקה ביניהן כשאין מפקד זכר בסביבה. בסַפּרו על חיילות מג"ב שנדרשות לקטלג עוברי אורח ערבים ברחובות ירושלים, הסרט מתאר את חוסר העניין ואת חוסר האונים מול המטלה המאוד לא נעימה שהוטלה עליהן. בהקשר הפוליטי הזה, אין תמה שהמפקדות מאופיינות כמורעלות וכמגעילות, והסרט נוטה באופן ברור לטובתן של החיילות העצלניות/מרדניות שנוטשות את משמרתן. ב-"אפס ביחסי אנוש" זה אותו דבר, רק בלי ערבים ועם הומור.