סלאשר: הרוצח האמיתי של סרטי האימה הפוליטיים זה הוליווד עצמה

השנה זכינו לצפות בסרטה הראשון של זואי קרביץ כבמאית, מותחן האימה "צאי מזה" בכיכובם של נעמי אקי וצ'אנינג טייטום. קרביץ מגיעה לזירת הבימוי כשחקנית מצליחה וביתם של המוזיקאי לני קרביץ והשחקנית ליסה בונה (מה שהכניס אותה גם לדיון המעייף על נפוטיזם בהוליווד), אך למרות התהילה, ההורים וצוות השחקנים (שכולל גם את סיימון רקס וכריסטיאן סלייטר), ולמרות שנה מוצלחת לאימה בהוליווד – הסרט לא הפך לאחד הבולטים של השנה. הוא הרוויח כמות יפה של כסף וזכה לביקורות חיוביות, אבל לא הפך לתופעה של ממש כמו שבבירור רצה. ואולי זה כי צפייה בסרט חושפת בעיה: הוליווד סחטה עד תום את ז'אנר "סרט האימה הפוליטי המודרני", והגיע הזמן למצוא לו תחליף.

>> התפוח הגדול: דירגנו את 17 הסדרות הכי גדולות של אפל TV

זה לא הולך להיות טור נגד "תרבות הווק" או משהו מגוחך כזה. זה גם לא טור נגד מסרים פוליטיים או חברתיים בסרטי אימה – אחרי הכל, כל ז'אנר קולנוע, כל צורת אמנות, וסרטי אימה באופן ספציפי – הם תמיד פוליטיים. מאז שנוצר הז'אנר, סרטי אימה הגיבו על כל רעות החברה בעזרת זומבים, ערפדים, מדענים מטורפים ורוצחים בעלי סכין. אבל את הקרדיט על יצירת התת-ז'אנר של "סרט האימה הפוליטי המודרני" אפשר להעניק בקלות ליוצר אחד בולט בשם ג'ורדן פיל, וסרטו המופתי מ-2017 "תברח", ששינה את כל ז'אנר האימה, והוליד מורשת בעייתית.

"תברח" הוא סרט טוב. ממש ממש טוב. הוא משלב אימה, מתח, סאטירה וקומדיה ליצירת סרט שקודם כל מהנה לצפייה, ואז מחנך אותך. המסרים של "תברח" לגבי גזענות ויחסי שחורים ולבנים ברורים מאוד, אבל בעזרת הבימוי והתסריט המוקפדים של פיל, הוא לא מרגיש כמו הרצאה או שיעורי בית. לכן הסרט הזה היה הצלחה מסחררת, שהפכה בין לילה את הבמאי שלה מקומיקאי מערכונים חביב למאסטר האימה ההוליוודי החדש – וזה רק טבעי שאחרי סיפור הצלחה כזה יקומו חקיינים. ז'אנר האימה הוא ז'אנר מזמין מאוד לכישרון חדש, ובמאים רבים מתחילים את הקריירה שלהם שם, אז לא פלא שהם מתאפיינים לא פעם ברדיפה אחר טרנדים וחיקוי הסרטים האהובים עליהם. 

כך קיבלנו סרטים כמו "אנטבלום" ו-"התפריט", ולאחרונה גם את "צאי מזה". רבים מהם נופלים גם לז'אנר שמכונה "לאכול את העשירים": סרטים בהם העשירים או האוכלוסייה השלטת – שזה גברים לבנים סטרייטים ואמריקאיים – הם הרעים הגדולים, והסרט נועד להפוך אותם למפלצות שאפשר להביס. שוב, חשוב להדגיש שזה לא באמת דבר חדש, והרבה סרטי אימה טובים מהעבר עוסקים בנושאים דומים, אך הבעיה בסרט כמו "צאי מזה" היא שהוא מרגיש כמו חיקויי חיוור של הנוסחה של "תברח": גיבורה שחורה הולכת לאזור מבודד עם לבנים עשירים, ובעזרת אלמנט סיפורי על-טבעי היא זוכה לחוויה מעוררת אימה, שבעצם מהווה הגזמה של החוויה האמיתית שחוות האוכלוסיות המוחלשות. בסופו של דבר הגברים הלבנים החזקים הם הרעים, אך הגרועים ביותר הם אלה שמעמידים פנים שהם לא רעים. "צאי מזה" הוא לא סרט איום ונורא, אבל הוא כן נעדר סאבטקסט לחלוטין, ולכן הוא וסרטים הדומים לו לא הצליחו להפוך לתופעה כמו "תברח".

אז מה עושים? מה הפתרון? איך ממשיכים הלאה בז'אנר האימה? אפשר להסתכל על מה שפיל עצמו עשה בסרטו האחרון "אין מצב" – הוא גם סרט אימה, אבל המסרים בו הרבה פחות ברורים, ונחבאים בין שלל דימויים שמספקים שכבה נוספת לאימה הפוליטית. הוא מציג קאסט שחקנים מגוון, אבל לא מתמקד בגזע הפעם. זה סרט מרתק שאפשר לקרוא בפרשנויות רבות, לעיתים מנוגדות לסיפור האימה שבמרכזו, ולכן הוא לא עובר כחיקוי זול של "תברח".

אפשר ורצוי גם להסתכל על יוצרים אחרים בז'אנר האימה, כגון ג'יין שוברן, הבמאית והתסריטאית מאחורי להיט האינדי "I Saw The TV Glow", שיצרה סרט שעוסק בין השאר בחוויות שלה כיוצרת טרנסית, ויחד עם זה מגולל סיפור מסובך יותר. זה הרבה יותר אפקטיבי מסרט שפשוט יציג נבל סטרייט, טרנסופוב ומפחיד שרוצה להפוך את כל הטרנסים לרהיטי בית או משהו כזה. סרט אימה נוסף שבלט השנה הוא "לונגלגס" של אוסגוד פרקינס, סרט המתמקד ביצירת אווירה מלחיצה שקשה מאוד לקרוא ממנו מסר ברור. התגובות לסרט, החיוביות והשליליות, מתרכזות ברגעים קטנים של אימה, בחירות אסתטיות ותצוגות המשחק. זה סרט שלא הולך להיות חלק מקרב אידיאולוגי, כי הוא לא רוצה לעשות את זה. הוא רק רוצה להפחיד. 

טרנדים בהוליווד באים והולכים, בגלל זה הם טרנדים. אחרי "תברח" הגיעו סרטי אימה עם מסר מודגש, ועכשיו אולי הגיע הזמן לסרטים עם מסר מעורפל יותר. סרטים שלא מכים אותך בראש עם המסר, אלא יוצרים בשבילך עולם ואווירה ובאים קודם כל להפחיד, ולגרום לצופה ליהנות – ורק אז מוסיפים איזה משהו נוסף לקחת הביתה. יוצרי האימה המצליחים של השנים הבאות יהיו מגוונים ובעלי רקעים, גזעים ונטיות מיניות שונות, אין ספק בזה. אבל הכישרון שלהם ביצירת אימה טובה, הוא מה שיבדיל אותם יותר מהכל.