טיים אאוט timeout

באנו להרים: ניסינו להפסיק להיות תעשייה של דכדוך. בערך

| מאת: מתן שרון

אחרי שנתניהו קרא לתקשורת "תעשייה של דכדוך" החלטנו לשנות את הגישה ולנסות להסתכל על הצד השמח של החיים. כי זה לא פייק ניוז אם אנחנו באמת רוצים להאמין בזה, לא?

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/04/sizes/shutterstock_451182760-h_wo_680_382.jpg
קצת צבע והכיבוש נראה מצוין. אופטימיות קוסמית. צילום: Shutterstock

גם אנחנו בתקשורת יודעים שלא הכל בכי ונהי, שהרי העולם הוא מקום מופלא וקסום בו גם הדברים הקשים בעולם יכולים לטמון בחובם טוויסט חיובי. אז הבאנו לכם כמה סיפורים עם סוף טוב וקצת אופטימיות, כדי שנוכל להביט לביבי בעיניים. כלומר, אם זה עדיין חוקי.

הפקקים טובים לבריאות הנפשית

"כשהתקבלתי לעבודה בתל אביב חששתי מהנסיעות", מספרת מיטל, 38, דרך דיבורית הרכב שלה, "אבל מאז אני פשוט אדם טוב יותר". מיטל יוצאת מביתה ב-5:00 בבוקר לנסיעה בת 45 דקות שאורכת כ-3 שעות "ביום טוב", כדבריה. "אני פשוט עוצמת עיניים ונכנסת למצב מדיטטיבי עמוק. זה שעות הניקוי לנפש שלי". ומה בנוגע לכל הצפירות בפקקים? "זו המנטרה שלי. טוווווו טווווו".

משבר הדיור משפר את תנאי המחיה

"תמיד חלמתי לגור ליד הים", מספר לנו רונן, 45, "אבל עם כל העבודה והמרדף אחרי הכסף למי יש זמן לרדוף אחרי החלום שלו?". האוהל של רונן מדוגם. יש לו פינג'ן, 2 שמיכות ושלט מקרטון איכותי. "גרתי בדירה בדרום תל אביב עם חרכי ירי במקום חלונות ואסלה שמתפקדת רק בין 2 ל-4 בבוקר. כשהסתיים לי החוזה בעל הבית אמר שבגלל חוק הדירות של כחלון הוא נאלץ להעלות את השכ"ד ב-87 הדירות שלו, אז החלטתי לצאת להרפתקאה". לאחר שהתמקם בחוף פרישמן, רונן החל להרגיש בבית. "הדבר היחיד שאולי מפריע לי זה שהשירותים שלי זה הים. אבל היי, לפחות הוא פתוח במהלך כל היום".

הכיבוש משחרר

"גדלתי בבית מסורתי והייתי נער דיי מדוכא", חושף יאיר, 23. "כמו כל המשפחה, הלכתי לקרבי ודווקא בחום של המחסומים מצאתי את האני האמיתי שלי". עינו נדלקות כשהוא נזכר בפעם הראשונה בה עיקב פועל פלסטיני ללא סיבה ממשית. "כשבקשתי ממנו בפעם החמישית את אישור המעבר שלו משהו בי התעורר. הבנתי סוף סוף מה אני רוצה לעשות כל חיי". כיום יאיר עובד במס הכנסה בתפקיד האיש שאומר שחסר לך טופס 8734 א', שאפשר לקבל רק בימי שני עם ירח מלא. "יש אנשים שבקטע של נשים, יש כאלו שבקטע של גברים. אני בקטע של יאוש".

השחיתות מצילה עסקים

"דמיינו שהמקצוע שלכם קורס. שהעסק שבניתם במו ידכם עומד לפשוט רגל. ואז משום מקום – גלגל הצלה מגיע". שרית, יצרנית מעטפות בת 48, מעולם לא היתה יותר מאושרת. "כשהתחלנו מעטפות היו הלהיט הגדול, אבל מרגע שהגיע האי-מייל ימח שמו, אנשים כבר לא משתמשים במעטפות. היום הכל שטרודלים, ג'ימיילים ו'עכשיו עם הקובץ'". אבל אז גילתה את הרשויות המקומיות. "קיבלנו הזמנה של 2,000 מעטפות מעיריית נתניה, ומאז זה פשוט התגלגל. אין במעטפות שלנו את החלון השקוף ויש מקום להרבה שטרות, אז הפכנו ללהיט". שרית לא מתכננת לעצור כאן. "שמעתי את הסיפורים על נתניהו. אני נכנסת לתחום הגרביים".

אלימות יוצרת אמנות

"כשהתחלתי כראפר, לא הייתי אמיתי עם עצמי", מספר לנו פייטר, מוזיקאי ממוצא אתיופי בן 25. "שרתי על רובים ושרשראות מזהב בזמן שעוד גרתי אצל אמא. אבל מרגע שהתחלתי לצאת ולפגוש את העולם, מצאתי את פייטר האמיתי". הרעיון ללהיטו הגדול ביותר, "אאוץ", הגיע מיציאה רגילה עם חברים. "פשוט ישבנו על הספסל, עשינו צחוקים, והגיעו שוטרים שבאו לפזר אותנו. ברגע שחטפתי את האגרוף הראשון הבנתי בדיוק מה אני צריך לעשות". פייטר מקווה שהדברים ישתנו בעתיד, "אבל לא יותר מדי. בכל זאת, צריך גם לעשות אלבום שני".

מתווה התאגיד מאפשר חופש דיבור

"בתור עובד חדש בתאגיד, קצת חששתי להתבטא בחופשיות", מספר אסף שוויצר, עיתונאי בן 30. "ידעתי שעל כל פוסט פייסבוק וציוץ בטוויטר ושיחת מעלית, יש כתב ישראל היום שמאזין ורק מחכה לכותרת. כל כתב בישראל היום חולם על אייטם 'עובד התאגיד פפרסם מם נגד פרפרים'. זה הפוליצר של הקליק-בייט". אך מאז שפוטר במסגרת הסכם ביבי-כחלון, שוויצר מרגיש כאילו נפרץ הסכר. "עכשיו כל יום אני מפרסם פוסט על דברים שאני שונא. טופי, צמחים מפלסטיק, חצץ, כוסות קלקר שלא מקלקר. אני מרגיש חופשי. גם יש לי הרבה יותר זמן כי אני מובטל".

*הסיפורים והדמויות המובאים בכתבה, בדומה לפארנויה של נתניהו, בידיוניים בהחלט

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: c422d06bb