לפוצץ את הבועה: האירוויזיון סוף סוף הונגש לחירשים

בכאן עשו מעל ומעבר כדי להוציא את תירגום האירוויזיון לשפת הסימנים מחוץ לגבולות הבועה הקטנה והמעליבה בתחתית המסך. דעה

לי דן. (צילום מסך "כאן")
לי דן. (צילום מסך "כאן")
19 במאי 2019

עצם זה שאני – אישה חירשת, דוברת שפת סימנים ישראלית – כותבת על האירוויזיון, אינו דבר מובן מאליו (למרות שהוא צריך להיות). גילוי נאות: אני לא חובבת אירוויזיון, אבל סוגיית הנגישות מכוננת חיים של בחירה: חיים בהם אנו נחליט בעצמנו אם האירוע הזה מעניין או משמים, מסעיר או מביך. זו מהות השוויון – כי עד האירוויזיון הנוכחי אולצתי לקום מהספה המשפחתית או לזפזפ בשעת המשדר, וזה לא היה מתוך בחירה אמיתית.

עד כה בתולדות האירוויזיון יצא לי לעקוב אחרי שני אירועים ייחודיים, בהפרש של 20 שנה, למרות שהם לא היו מונגשים – דנה אינטרנשיונל ונטע ברזילי, כל אחת מהן תופעה מטלטלת לפי דרכה. אלו הם רגעי הפנתיאון שרציתי לראות מעובדים לשפת הסימנים בזמן אמת. אז הערב, כשברזילי שרה "ננה בננה" ותורגמה על ידי פרפורמטיבית חירשת מוכשרת, זה היה תיקון חגיגי של ממש, במרכז המסך ולא בבועה קטנה ומעליבה בפינה התחתונה.

כל זה אמנם לא חיפה על הביזיון של היעדר הנגישות בטקסי יום העצמאות (רק לפני שבוע), אבל הנה, מודל מהפכני שמאפשר לנו לומר לערוצי הטלוויזיה: תפרקו את הבועה, ולמדו את המודל החדש והשוויוני שהציגו בכאן 11. כמי שחוותה מילדות את שלילת שפת הסימנים בגלל תפיסה ארכאית של החירשות, הרגשתי התעלות ושלמות לנוכח מסך שמסמן בשפת הסימנים. הגוף התמסר לתנועות התוססות והעוצמתיות של השפה במרחב, ולרגע הרגשתי שיש לי מקום ומרחב. באותם רגעים רציתי לגעת בידה של הילדה שהייתי, שלא צפתה בטלוויזיה ולהגיד לה – הנה, זה קורה.

ננה בר היא חוקרת מגדר ולימודי חירשות ואקטיביסטית