אישה בשחור: המקעקעת הכי מבוקשת בתל אביב היא בכלל חיפאית
יוטה איצקביץ' לא מוכנה לקעקע כל דבר או כל אחד, תור אצלה יעלה לכם בחודשיים של ציפייה דרוכה, ואם אתם בעניין של צבעים שאינם שחור אתם יודעים איפה הדלת. והיא הרבה פחות מפחידה ממה שהיא נראית. מיאו
הרבה אנשים מעשנים סיגריות בחיפה. אולי זה הווייב הסבנטיזי שלה ואולי זו הידיעה שאיכות האוויר שם מחורבנת כל כך שזה לא משנה. באזור העיר התחתית יש רוח וריח של ים, וכשהשמים כחולים, הבורקס טעים והערבים חתיכים ממש קשה להאמין שברגעים אלו ממש בז"ן מבצעת עוד פיגוע סביבתי שיוגדר לכל היותר כ"פשלה". לצד עסקים שהיו פה משחר ההיסטוריה העסקית אפשר להבחין במה שהעיתונים מכנים בהתלהבות, אחת לכמה שנים, "מעבר הצעירים לחיפה": בתי קפה שכתוב עליהם בערבית אבל לא מפני שהם "של פעם" אלא מפני שהם של "אחר כך", או מקום של אוכל רחוב תאילנדי.
סלון הקעקועים של יוטה איצקביץ' יכול להיתפס כשייך למגמה ההיפסטרית הזאת, אבל במבט חודר יותר – הוא לא. יוטה היא הדבר האמיתי. לכאורה מעוצב הסטודיו כמכון מני־פדי שכונתי ומתוק של פעם: מפת קרושה, פרחים, פורצלנים, שילובים של ורוד ולבן, אבל מבט שני מגלה שהפרחים יבשים והפסלונים הם גולגולות או איקונות נוצריות, במנה מענגת של קיטש ומוות.
"הרבה אנשים לא מזהים שזה סטודיו לקעקועים", מספרת הגברת הקטנה והחביבה עם העטלפים על הרגליים, "עוצרים פה תיירים מחוץ לחלון ותוהים מה המקום הזה. 'את משפצת רהיטים? זה יד שנייה?'. כשהם מגלים הם נורא מופתעים".
זה באמת לא מראה קלאסי של סטודיו לקעקועים.
"אני זוכרת את החוויה הראשונה שלי בחיפוש מקעקע בתל אביב. מצאתי את עצמי עומדת ומעשנת סיגריה מול כל סטודיו, והכל שחור ואפל ואפוף עשן ומטאל. תחושה מלחיצה כזאת, כאילו מסתכלים עליי מלמעלה. היה לי ויז'ן שכשיהיה לי את הסטודיו שלי זה יהיה יותר כמו סלון. אני גם מבלה פה את רוב היום, זה הבית השני שלי, אז אני רוצה שיהיה לי נעים".
יוטה (29) חזרה מצוננת מכנס המקעקעים השנתי בגני התערוכה, כך שהיא ביטלה את כל היום שלה ושוקלת כל הזמן כמה סיגריות כדאי לה לעשן במצבה. אף שהסטודיו סגור נכנסים אנשים שרוצים לקבוע, אך יוטה מסרבת בנימוס. אין תורים עד דצמבר, והיא לא מוכנה לקבוע כל כך רחוק. כשאני מתפעלת מהביקוש היא נוטה להקטין את הבאזז: "אחת הסיבות היא שאני עובדת לבד ואחראית לכל מה שקורה בסטודיו – גם לבוקינג, גם לתפעול של העמוד ואפילו להזמנת ציוד, וכשהכל נופל על בן אדם אחד מן הסתם נוצר זמן המתנה".
היא מיתממת, אבל יש באזז. תל אביבים, אנשים יפים מהאינסטגרם בהם לירון עייני (סוג של קיילי ג'נר הישראלית), דנה פרימן (הדוגמנית והיחצ"נית), בני הזוג שירנקה (המעצבת) ועומר מילר (השף), וגם לקוחות שזוכרים אותה מימי ההתלמדות בירושלים עולים על רכבת ישראל ומגיעים בשביל הקו הייחודי של יוטה, שכולל הרבה איורים בוטניים וזואולוגיים ישנים בשחור, תחריטים וציורים מקוריים שלה, הכלאות של חיות ומכשירים, דיוקנאות אדם על ראשי ציפור, רומנטיקה ופחד.
למה הפסקת לעבוד עם צבע?
"אני פחות נהנית לעבוד עם צבע ומאמינה שזה לא כמו פעם, שמקעקע חייב לדעת לעשות הכל – יש כל מיני סגנונות ובכל סגנון יש כל מיני נישות. אני אשמח להמליץ על מקעקע אחר שמתמחה בצבע, כי אני מאמינה שכשלמקעקע יש חיבור אמיתי למה שהוא עושה, זה פשוט יוצא יותר טוב. אני גם לא מעוניינת לקעקע כל אחד. לא על רקע אישי, פשוט יש דברים שפחות מעניינים אותי".
מאיפה מגיעים האיורים?
"אני שואבת השראה מהרבה דברים: מסרטים, מספרים, מאוד מתחברת לדברים אפלים, לכישופים ולמגיה, לכל מיני אגדות. מן הסתם יותר מהז'אנר הרוסי שאני מכירה מהילדות שלי, אבל לאט לאט אני נחשפת גם לאגדות אורבניות ואירופיות. אני גם מאמינה באמונות תפלות, זה מגיע מהבית".
חתולה מהחלל
יוטה היא לא חיפאית מקורית ולא תל אביבית שקצה בשכר הדירה ובצרפתים. היא גדלה באשקלון, למשפחה מברית המועצות, אב יהודי־ציוני מושבע ואם נוצרייה שהלכה אחריו. לפני שמונה שנים חזרו הוריה ואחיה למוסקבה. "הם יחזרו כשיהיה לי נכד", היא אומרת, רק חצי בצחוק. "תמיד רציתי ללמוד לקעקע אבל מפני שאני באה ממשפחה סובייטית שהייתה מאוד אנטי קעקועים, זה לא היה טריוויאלי להגיד להם שאני עומדת להיות מקעקעת. היה יותר הגיוני מצדם שאביא קודם תואר באמנות".
החיים, במקרה של יוטה, הביאו אותה בדיוק לנקודה: "לא התקבלתי לבצלאל ולשנקר במשך שלוש שנים. אחרי שלוש השנים האלו אבא שלי שאל: מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה? ואמרתי לו: מקעקעת. זו הייתה הפתעה גמורה כשהוא אמר: 'אז למה את מתעסקת בקקה? לכי להיות מקעקעת'".
את הסטאז' במקצוע חלומותיה עשתה בכלל בירושלים, בסטודיו ביזארט הוותיק. "הייתי כמעט ארבע שנים בירושלים, הסטודיו אימץ אותי והיה לי כמו משפחה, אבל בשנה האחרונה הבנתי שהעיר חנקה אותי עם האנרגיות שלה. תל אביב לא באה בחשבון, אינטנסיבית מדי. חיפה זה קצת כמו ירושלים עם ים ומשהו בכך שכולם מכירים את כולם גרם לי להרגיש בבית. יוקר המחיה גם היה שיקול. יכול להיות שבתל אביב לא הייתי מצליחה למנף את עצמי כל כך מהר, או שזה היה הרבה יותר קשה, יותר לאט. אולי בכלל הייתי מצטרפת לסטודיו במקום לפתוח מקום משל עצמי. משהו באווירה הרגועה והרדומה של חיפה גרם לזה לקרות".
לא רדום לך מדי?
"פחות מדבר אליי כל ההנגאאוט של תל אביב. אני אוהבת להיות בבית עם החתולות וכוס תה. הרבה אנרגיה יוצאת פה בעבודה, בתקשורת עם האנשים. הבית שלי הוא מקום שאני יכולה להטעין בו את עצמי מחדש, לעכל את כל מה שהיה, ובחיפה אין לי הסחות דעת של טירוף ברחובות".
לחתולות שלה היא מתייחסת רוב הזמן כאל "הבנות שלי" ולפעמים כאל "הנסיכות" ("אחת עם בעיות גסטרו ואחת חרדתית. היא מקבלת כדור שהוא מקביל של פרוזק. עכשיו בדיוק ירדנו במינון"). יש לה חתול בלוגו ומיאו על הקיר ומיאו מקועקע על הצד הפנימי של השפה התחתונה. כלומר, מדובר ביחס מיוחד לידידו הטוב ביותר של האדם בעידן הדיגיטלי.
"אני פשוט אוהבת את היצורים האלה. שלא יחשבו שאני משוגעת אבל אני חושבת שהם נשלחו מהחלל, כגורם שמחבר בינינו לבין רובד אחר". קשה להתווכח, אבל קשה גם שלא לחשוב מיד על החיבור שלה לעולמות המגיה והכישוף, ועל זה שהיא לובשת רק שחור ושבילדותה אבא שלה קרא לה בשם החיבה "קוזה נוסטרה".
כמו כל התחומים שהיו כמעט גבריים בלבד לאורך מאות שנים, גם עולם הקעקועים מתהדר באחרונה ביותר ויותר נשים, בהן לא מעט נשים שמפטירות "אני לא פמיניסטית" רק כדי לפנות לעצמן עוד זמן להיות שוות בין שווים או יותר מזה.
"כשאני התחלתי לקעקע לא הכרתי הרבה מקעקעות, עכשיו רואים הרבה נשים שמביאות צד חדש, אולי עדין יותר. יש משהו משותף לקו הנשי, כי מוח של אישה בנוי אחרת: יש רגישות שונה לגבי דברים מסוימים, אינטואיציות משחקות יותר. אני מניחה שיש נשים שהיו מעדיפות להתקעקע אצל אישה, אולי בגלל האינטימיות שבסיטואציה, בעיקר אם זה אזור שהרבה פחות נוח שגבר ייגע בו. אבל גם כשאת הולכת לגינקולוג את הולכת למי שמקצועי, את לא בוחרת לפי מין, נכון?".
הממ… יותר ויותר נשים כן בוחרות היום לפי מין.
"אני לא חושבת שמה שיש לי בתחתונים משפיע על זה שבוחרים בי, אבל על הבחירות שלי זה כן משפיע. למשל, אני הורמונלית חצי חודש, זה בטח משפיע על איך הציור נראה. אני מרגישה שמאוד מקבלים אותי. בכנס האחרון היו הרבה גברים וקיבלתי המון פידבקים. גם בסטודיו בירושלים היה רוב גברי, והרגשתי שמתייחסים אליי כמו לנסיכה: פחות תרימי, פחות תסחבי".
ואין לך בעיה עם יחס של נסיכה?
"לא, אני אוהבת את זה. אף פעם לא הרגשתי שמזלזלים בי כי אני אישה או שמישהו לא רוצה להגיע אליי או שאני פחות נחשבת. למעשה אני חושבת שזה עבד לטובתי תמיד". אם כבר מינוף, גם את בעלה, עולה חדש יחסית מרוסיה, הכירה יוטה "בתחום", כשבא להתקעקע בסטודיו שבו התלמדה. "גנבתי להם לקוח", היא צוחקת.
מה קעקעת עליו?
"הרבה עבודות, שישה או שבעה קעקועים. אבל זה לא מספיק, הוא צריך עוד".
גבר בלי קעקועים זה קביל?
"ברור. לא כולם חייבים קעקועים. יש משפט ברוסית שאומר: 'אם אתה שמוק הקעקועים לא יעזרו לך'".