מאלון אבוטבול למדתי איך נראים, מתנהגים ומרגישים גברים אמיתיים
רובנו הכרנו אותו רק דרך המסכים, אבל לשחקן מצוין כמו אלון אבוטבול יש דרכים להתחבר אלינו באופן שמהדהד גם 20 שנים אחר כך. רוני ודנאי עוד זוכרת איך דמותו של רפי משעני ב"שבתות וחגים" עיצבה את התפיסה שלה לגבי יחסים
הייתי בת 15 כש"שבתות וחגים" עלתה לראשונה על המסך. לא ראיתי שום דבר כזה בטלוויזיה לפני כן, לא ראיתי גברים כאלה על המסך לפני כן. עד אז, בתור ילידת אמצע האייטיז, שגדלה והתחנכה על סדרות מהניינטיז, הגבר האידיאלי עבורי היה דילן מקיי מ"בוורלי הילס 90210". ואז הגיע אלון אבוטבול. או ליתר דיוק, רפי משעני מ"שבתות וחגים" (של היוצר רני בלייר, האחד והיחיד).
>> אלון אבוטבול ז"ל: פרידה מכוכב הקולנוע האמיתי הראשון בישראל
>> דוד טרטקובר הצליח להשפיע דווקא כי היה ברור מה יש לו להגיד
עד היום "שבתות וחגים" היא הסדרה הישראלית האהובה עליי בכל הזמנים. זאת הייתה סדרה של מילים, שנמהלו בצילום מרהיב, עריכה יוצאת דופן ופסקול מושלם (עד היום האלבום הזה נמצא אצלי באוטו). זאת הייתה סדרה על ישראליות, בתקופה תמימה יותר ומפחידה פחות. אבל יותר מהכל, זאת הייתה סדרה על יחסים – והרבה מהם: יחסים בן אב לבתו, יחסים על טהרת החברות הגברית, וכמובן, יחסים בין גברים ונשים.
נפלתי בקסם של אבוטבול מהפרק הראשון. כמו כל הדמויות בסדרה, גם הוא היה פגום מיסודו. הוא היה גבר כריזמטי, להוט, אוהב, מצחיק, מחוספס ורגיש, אבל גם אנוכי, ילדותי, לא תמיד יציב ולא פעם חסר רגישות. בקיצור, דמות עגולה של גבר סוחף על שלל פגמיו. או במילה אחת: אנושי. אולי אפילו אפשר לומר שהוא היה תמצית ה-DNA של הגבר הישראלי.
אני לא זוכרת דוגמאות ספציפיות, בכל זאת הסדרה ירדה מהמסך לפני עשרים שנה, אבל הלב שלי זוכר את מה שהרגשתי תוך כדי צפייה בסדרה לאורך חמש עונותיה. את רוב הדיאלוגים בסדרה ניהל אלון אבוטבול / רפי משעני עם בתו דניאלה (רומי אבולעפיה), עם הבסטי שלו יואל (דרור קרן) ועם אהובתו אלה (יעל אבקסיס). את כולם הוא אכזב שוב ושוב (כי הוא היה מאכזב סדרתי), אבל כולם אהבו אותו למרות הכל שוב ושוב, כי ככה זה לאהוב אותו. וככה זה כנראה לאהוב בכלל.
