אליוט גולד
השקרים והבטחות השווא של תעשיית המוזיקה ריסקו לאליוט את הלב, עד כדי כך שהיא הפסיקה לשיר והחליטה להסתפק בתקלוט ובהלחנת פסקולים. יום אחד, שיחת טלפון ממספר לא מזוהה שינתה את התמונה. עכשיו, בגיל 46, היא מוציאה את אלבום הסולו הראשון שלה
זה כבר היה בסוף הראיון, אחרי כיבוי מכשיר ההקלטה, כשמכרה של אליוט ניגשה אל השולחן שלנו בחצר מסעדת ג'וז ולוז, שעושה רושם שאליוט מכירה שם את כולם ובעיקר את כולן, ודיווחה בהתרגשות: "לא תאמיני מי הייתה כאן אתמול". "מי?" אליוט שאלה, והחברה זרקה רמז: "המלכה האם". "מדונה?" ניחשה אליוט באופן לא אחראי, ואחרי עוד כמה ניחושים כאלה נרעשה כולה למשמע התשובה: "חוה".
בהתחשב בכך שזירת המוזיקה הישראלית די קטנה ואליוט שוחה בתוכה ומחוצה לה כבר קרוב ל־30 שנה, התגובה הנרגשת שלה למשמע השם של חוה אלברשטיין הייתה מפתיעה ומקסימה כאחת. אליוט הרי זכתה אפילו למקסס את "נואייבה" (שאלברשטיין ביצעה במקור) באלבום הרימיקסים של פוליאנה פרנק, "פלסטלינה 1", ולכן מוזר לשמוע שדרכיהן של השתיים, שבראייה צרה מאוד של המוזיקה הישראלית יכולות לגלם הפכים, לא הצטלבו אף פעם.
"אני יודעת שהיא אישרה את הרימיקס", היא מספרת בעיניים נוצצות כרגיל, "אבל לא היה לי קשר אליה לפני כן. אחד הדברים הכי מדהימים שעשיתי בשנה האחרונה היה סונטה לפסנתר, צ'לו ואלקטרוניקה שכתבתי לאורי גרשט – אחד מאמני הוידיאו הכי גדולים היום בעולם וחוה היא דודה שלו. אז כל הזמן אמרתי לו: 'נכון שכשזה יגיע למוזיאון תל אביב ונבצע את זה חי אתה תביא את חוה?'. איזה כיף שיש את מי להעריץ ככה".
לא שאני רוצה להעמיס עלייך את אותו המעמד, אבל את מודעת לכך שגם פוליאנה פרנק התכסתה עם השנים באיזו מיתולוגיה אלטרנטיבית מקומית שבתוכה את סוג של גיבורה.
"אני לא חווה את זה כמשהו שקשור דווקא לעבר, אלא דווקא הרבה יותר בדברים שקורים היום. כשאני נוסעת באופניים בדרך לאולפן ופתאום מישהו פותח חלון וצועק מאיזו מכונית: 'היית מדהימה אתמול על העמדה', זו מחמאה אדירה שאנשים מתרגשים ממשהו שאני יוצרת ושזה משנה להם משהו בחיים. זו זכות אדירה. יש משהו נורא יפה שלמדתי מהחיים המשותפים עם איילת (לטוביץ', בת זוגה, שפית ובשלנית טלוויזיונית, ויש להן שתי ילדות – י"ב). עוצרים אותה בכל פינה ובכל מקום, במגרש חניה או בקופת חולים כשמוציאים לה דם, ואומרים לה: 'תשמעי, בעלי אוהב את העוף צלוי רק כמו שאת עושה וזה לא מצליח לי. איך את עושה את זה?', ויש לה סבלנות מדהימה לדבר עם כל אחד וכל אחת, להסביר להם מה בדיוק לעשות, ואני למדתי פשוט לעצור ולתת את כל תשומת הלב".
הדבר הכי יפה
אז אליוט אווה בן־עזר (כבר לפני 20 שנה הזדכתה על השם "שרון" והיא אליוט גם בתעודת הזהות), 46, מוציאה את "שיר לים התיכון", שיר חדש מתוך אלבום מתקרב (למילים של אסתר ראב, אחות סבה), והיא עדיין מתבוננת בעצם פעילותה בעולם המוזיקה כגילוי פלאי ולא מובן מאליו. כשהיא מדברת על האלבום, שמנגנים בו בין היתר יהוא ירון, רונה קינן ועינב ג'קסון כהן, כ"דבר הכי יפה שעשיתי בחיים", על ההופעות לקראתו כ"מדהימות" ועל המוזיקה שעשתה בעבר עם אחת מלהקותיה בלונדון כ"יפהפייה", נשמע שהיא לא עושה את זה מתוך גאוותנות אלא בדיוק להפך. כאילו לידתה של מוזיקה יפה תחת ידיה היא נס שמפליא אותה בכל פעם מחדש. "מוזיקאית פרא", היא מגדירה את עצמה.
היא אף פעם לא למדה מוזיקה באופן מקצועי ("אני מנגנת גיטרה עם אקורדים שאני ממציאה ולא יודעת איך קוראים להם"), אף פעם לא שייפה את המבטא האנגלי, ותמיד כתבה שירים אישיים, מלודיים ונוגעים מאוד ללב, לצד שירים חריפים ופוליטיים שביצעה באטיטיוד לא מתנצל. לפעמים אלה היו אותם השירים עצמם. האוטודידקטית שהתפלחה למוזיקה הישראלית לילה אחד, כשהאולפן שבו עבד אחיה רזי היה פנוי וחברי פוליאנה פרנק התגנבו אליו כדי למקסס את ההקלטות, לא הפסיקה לעבוד אף פעם. היא מתקלטת בשוליים ובזרם המרכזי של חיי הלילה התל אביביים, אחראית ללא מעט פסי קול בטלוויזיה שלכם וגם מלמדת תקלוט והפקה באולפן שלה, אבל כיוצרת עצמאית ציירה במשך השנים מסלול שהיה קשה לפעמים לעקוב אחריו. מפוליאנה פרנק על גלגוליה השונים, ל־Nightnurse וסיסטר ג'ורג' בתקופת מגוריה בלונדון, ועד הסיבוב הנוכחי – הפעם פשוט כאליוט.
"אני דווקא לא בנאדם של מיליון שמות", מנפנפת אליוט את הטענה, "בארץ היה לי תמיד פרויקט אחד שפעם בעשור וחצי התחלפו בו אנשים. באנגליה היו לי שתי להקות שכל אחת הייתה שונה מאוד מהשנייה. עשיתי הרבה סוגים של מוזיקה בחיים ורק עכשיו אני מצליחה לחבר את כל הדברים האלה ביחד. זה לא מפתיע אותי שזה קורה באלבום הסולו הראשון שלי, שלקח לו כל כך הרבה זמן להתבשל".
למה לא מפתיע?
"כי יש לי כמה אהבות מאוד חזקות שכל אחת מהן היא אהבה גדולה ומלאה ושלמה בפני עצמה, ולקח לי שנים ללמוד איך לחבר אותן ולהבין שאפשר לחבר אותן. להבין שאפשר להיות דיג'יי, להתעסק במוזיקה אלקטרונית ולעשות פסקולים. אפשר לכתוב תזמור לכינורות ולכלי נשיפה ולנגן מעל זה גיטרה אקוסטית. שני דברים היו צריכים להבשיל כדי שזה יקרה. הייתי צריכה להגיע לאיזו הבנה מוזיקלית של מה אני רוצה לעשות, והייתי צריכה גם להבין שאני רוצה לחזור לשיר. וזה היה דבר מאוד מאוד לא פשוט".
הסיפור שהוביל את אליוט להפסיק לשיר אי שם במהלך שנות האלפיים הוא ארוך וסבוך, ומכיל את כל המוקשים של תעשיית המוזיקה הישנה, זו שממנה אליוט משתחררת עם הוצאת האלבום החדש באופן עצמאי לגמרי, כמנהג הימים. הסיפור הזה כולל נקודות אור של הצלחה עם להקת נייטנרס בלונדון, הקלטות באולפנים אגדיים, קשרים שנרקמו עם המפיק האגדי ריק רובין וחוזים מבטיחים עם לייבלים שהתנפצו בעקבות חילופי בעלויות שסחטו מהלהקה את כוחה. אליוט, שכל אותן השנים ניסתה לדבריה בעיקר "לשמור על השפיות", פגשה בסוף האלף הקודם את חיים אילפמן, מלחין פסקולים שעבד בלונדון, והשניים החיו את פוליאנה פרנק כצמד בגוון אלקטרוני. הגלגול המחודש הוביל לאלבום "אחרי הציונות על שפת הים", שיצא בשנת 2000 והסתיים בחידוש קודר ל"שיר הרעות". על הדרך הוא גם החזיר את אליוט לתל אביב, העיר שממנה נפרדה עשור ומשהו לפני כן, וגם הפעם זה קרה על רקע אינתיפאדה משתוללת.
"חזרתי מלונדון בדיוק כשחתמו על הסכם שלום עם ה־IRA. כל השנים שחייתי שם פוצצו אותנו לחתיכות מכל הכיוונים, ודווקא כשעשו שלום חזרתי לגור בתל אביב והתחילה תקופת הפיגועים הכי גדולה. חברים שלי בלונדון חשבו שיצאתי מדעתי. הם שאלו אותי – את בטוחה שזו לא את המפגעת?".
פוליאנה פרנק המשיכו להופיע כצמד בישראל ובלונדון, אבל אחרי כשנה של הופעות, "היה לי איזה שוק וייב ולא רציתי להיות יותר בלהקה", אליוט מספרת.
כולל הגלגול הקומפקטי עם אילפמן?
"כן, אבל זה לא היה עניין של הבנאדם. זה היה עניין של התעשייה. לא רציתי להיות שוב במקום החשוף הזה שעומד ושר את השירים שלו".
איך המקום החשוף קשור דווקא לתעשייה?
עברו כמה שנים ארוכות של הבטחות ושקרים ודברים שבדיעבד אתה מבין שקרו מאחורי הגב שלך, ואלה דברים מרסקים. באיזשהו שלב אמרתי, בא לי רק לתקלט ולעשות פסקולים, והייתי מאוד מאושרת מזה. לקח לי כמה שנים להבין כמה זה חסר לי, שאני צריכה לשיר, שזו האהבה האמיתית הגדולה שלי. ולקח לי הרבה זמן לבנות מחדש את הלב שלי. הוא היה מרוסק, ממש".
בתקופה הזו המשכת לכתוב?
"לא. הייתה איזו תקופה ארוכה שלא כתבתי בכלל. ואז יום אחד התקשרה אלי מישהי ואמרה לי שהיא עושה פסטיבל בתמונע ושאלה אם אני רוצה לבוא להופיע. אמרתי: 'לא תודה מתוקה, אני לא שרה', ואז שמעתי את עצמי אומרת את המילים האלה בקול רם והצטמררתי. אמרתי לה: 'רגע, למה אני אומרת לך כזה דבר'? ועל המקום אמרתי כן, באימפולסיביות גמורה. אחר כך נכנסתי ממש לסבסובים מזה, אבל עשיתי את ההופעה והבנתי איזה חלק אדיר מתוכי אני חוסמת. ולא מגיע לאנשים הרעים האלה מתעשיית המוזיקה שאני אפסיק לשיר בגללם. לא מגיע להם הפרס הזה".
מחוברת למישור החוף
הקטע הראשון שנולד לתוך האלבום החדש, שייצא בעוד חודשיים ושמו בישראל יהיה "5772", הוא "אתם ואנחנו", ביצוע לשיר של מאיר ויזלטיר שאליוט שמעה את המשורר מקריא וכעבור שנה ביקשה את רשותו להלחין. הוא נפתח במואל של רביד כחלני, איש ההרכב ימן בלוז, ומשם צולל אל תשע דקות קולנועיות ודרמטיות שמערבבות את מלאכת הפסקולאות של אליוט עם הפוליטיקה הישירה והלא מתחמקת שאפיינה אותה תמיד. "אתם ואנחנו, הרוטב על מעדני המערב. כדי שהבייבי הרינג באמסטרדם יהיה ענוג יותר… כדי שבתי האופנה המובילים יוכלו לחדש כל עונה… אתם ואנחנו חייבים להתבהם על הדם. עליכם להתפוצץ בערינו באוטובוסים משתרכים. להפוך אנשים קשי יום ונערות רכות לאומצות בשר. ועלינו ליירט את סמטאותיכן בטילים חכמים ממסוקים. לשרוף מכוניות לאפר והולכי רגל לבובות פחם".
רצה הגורל המזרח תיכוני שאף פעם לא מאכזב ואת אחת ההופעות הראשונות שלה עם שירי האלבום, חימום למלכה שפיגל ממינימל קומפקט, עשתה בן־עזר בערב היום שבו היה פיגוע באוטובוס בתל אביב. "הרגשתי שהקהל יושב ולא יודע לאן להוליך את כל הרגשות האלה. האזעקות והפיצוצים וכיפת ברזל, ופתאום פצצה באוטובוס, והפסקת אש, וזה כן קרה או לא קרה. הייתה הופעה טעונה".
עוד מהשיר "If That Stops Me" מהאלבום השני של פוליאנה פרנק ועד "שיר לים התיכון", הנושא המרכזי שלך הוא תמיד הבית ואיפה הוא נמצא. אני זוכר גם טקסט נרגש במיוחד שכתבת לפני כמה שנים, בפרויקט לכבוד דפש מוד, על השיר שלהם שאת הכי אוהבת, "Home".
"אני מישהי שעזבה את הארץ שלה בגיל מאוד צעיר וחיה בכל מיני מדינות. היו לי הרבה תקופות שנדדתי הרבה, שכל שבועיים הייתי בארץ אחרת. אני מאוד מאושרת שחזרתי לפה, זה כיף לעשות את זה מבחירה, ואין ספק שזה נתן לי הרבה מאוד שלוות נפש לחזור הביתה. זה לא דבר שקשור לפטריוטיות או לאומיות, אני לא מאמינה לא בדת ולא בלאום, אבל אני קשורה מאוד למקום הזה עם האנשים שבו. בשנים האחרונות גיליתי גם כמה אני מחוברת לטבע, ממש לאדמה, באופן עמוק מאוד, וספציפית פה במישור החוף".
איך העיסוק הישיר במציאות הישראלית ב"דיי ג'וב" שלך כמוזיקאית מתיישב עם האסקפיזם הקיצוני של חיי הלילה?
"אין אצלי הפרדה בין הדיי והנייט ג'וב. אני גם לא מרגישה שבמשך היום אני מתעסקת בדברים ארציים, כיוון שאני יוצרת. אני כותבת שירים על אימא ועל אבא שלי, על הלב שלי, על השמיים, על פחדים, על העבר והעתיד. אני לא רואה הבדל בין היום ללילה, מה גם שרוב המוזיקאים עוסקים פה במוזיקה די אסקפיסטית. חיי הלילה לא לבד. וגם כשאני מתקלטת אני הרבה פעמים מנגנת על גבי המוזיקה משוררים ונואמים. אני חושבת שיש את הצבע שלי בכל דבר. גם כשאני מתקלטת באומן".
"אנשים עלו לגרדום ושיר על שפתותיהם", היא מוסיפה בהזדמנות אחרת. "מוזיקה משפיעה על אנשים באופן עמוק ופורץ גבולות, אבל אני לא עושה חישובים כאלה בכלל. לא יעלה על דעתי לשבת ולכתוב שיר למטרה מסוימת אם אני לא חיה או בוערת את זה במיליון אחוז. זה יוצא החוצה לבד. ככה אני מעבדת את החיים שלי".