אמן אחד בשבוע: יאיא כהן אהרונוב מנגן אמת פנימית עיקשת
בתחילת החודש הבא ישיק יאיא כהן אהרונוב, מנוע הגרוב של הדג נחש, את אלבום הסולו השלישי בבארבי. הזדמנות מעולה לשמוע ממנו איך נולד גרוב ירושלמי מה יש לו עם מוזיקה פרסית (כלומר, חוץ מהעובדה שהוא חצי פרסי)
כתל אביבי, כך זכור לי, היה לא קל לראות ולשמוע את הדג נחש. לנו היה את שב"ק ס' במשרה מלאה, מה ירושלמים עכשיו? יש דברים שלא נועדו להיות. כמו שאין לטוניס נבחרת סקי, כך ירושלמים לא נועדו לעשות גרוב. הם יכולים לנפנף תרנגולים בכיפור. לצום חודש. לצלוב הזויים. לשרוף למועדון הכדורגל המועדף עליהם את המועדון. אבל גרוב? לא לא.
ועם זאת, בהופעות של הדג נחש, מעבר לעיבודים המוזיקליים המשובחים, היה קשה להתעלם מרעמת התלתלים השמחים שהיא יאיא כהן אהרונוב, נגן הבס המיתולוגי של ההרכב. אחרי שנים רבות בהן הוא ציר מרכזי בהרכב ומעורב בשלל פרויקטים (כמו "ילדי בית העץ", הלהיט של כאן חינוכית), בימים אלו ממש הוא משיק את "מתוך" פרויקט אישי חדש. "מתוך" הוא אלבום הסולו השלישי שלו. סיבה מצוינת להיפגש ולהקשיב לרחשי ליבו.
"ההופעה הראשונה שלי הייתה הופעת סלון לחברים מהגן, והיא הייתה בגיל ארבע וחצי", הוא לוקח אותנו רוורס כמה עשורים טובים אחורה. "הסיפור המוזיקלי שלי מתחיל בגיל ארבע, כשמישהו אמר לאמא שלי 'יש לו חוש מוזיקלי טוב וכדאי לעשות עם זה משהו'. היא לקחה את זה כפרויקט. 'תנגן כל יום עשרים דקות, במשך כמה חודשים, ואם לא תרצה אחר כך אני לא אציק לך', היא אמרה. ואני בעצם רציתי לצאת לשחק עם החברים בשכונה, ובהתחלה לנגן כל יום היה דבר מציק, אבל עם הזמן שעבר התחלתי להנות יותר ויותר עד שבהופעה הזאת בגיל ארבע וחצי, כשראיתי איך מוזיקה יכולה להשפיע גם על אחרים, הרגשתי טוב בצורה שלא הכרתי קודם. שם החלו לבצבץ זרעי ההתאהבות שלי בעולם המופלא הזה שקוראים לו מוזיקה".
בגיל הנעורים מוזיקה כבר הייתה חלק מרכזי בחיים שלי", ממשיך כהן אהרונוב ומפליג בזכרונות. "בגיל 16 התחלתי לנגן בפעם הראשונה בצורה מקצועית עם דפנה ארמוני. הייתי פוקד את חנות הדיסקים שם, המוכר היה מעדכן אותי בכל מה שקורה במוזיקה השחורה בעולם. בשיחה אחת החלטנו שאנחנו מנסים להקים הרכב שינגן בסטייל השחור ששמענו, לימים הוא יקרא הדג נחש. בהתחלה פעלנו בירושלים אבל אז על כל במה שהסכימה לקבל אותנו. למרות שאף חברת תקליטים לא רצתה להחתים אותנו ולא האמינו שיש לזה מקום בסצינה המקומית, המשכנו קדימה בנחישות מתוך איזו אמת פנימית עיקשת, לנסות להזיז עוד בנאדם אחד, עוד אחת.
"בפרספקטיבה לאחור, לימים הראשונים של הדג, אני מבין שהמוטיבציה העיקשת הזו שהייתה בנו היא גם מה שמניע אותי בכל מה שעשיתי מאז ומקווה שלעד – הרצון להשפיע. לשמחתי זכיתי לחוות הצלחות בתחום שלי עם פרסי אקום, פרסי האקדמיה לטלוויזיה, ושלל תארים משירי שנה, להקת שנה וכו'. אבל מה שבאמת נשאר איתי זה הסיפורים של אנשים, על איך היצירות שבהן אני מעורב משפיעות עליהם, מסיפורים קטנים ושובי לב ועד דרמות של ממש. ברגעים האלה אני נזכר בילד בן הארבע וחצי ובהרגשה הטובה ההיא, ומתמלא במהות שלי בדבר שמניע אותי – להשפיע".
כל אדם צריך בילדותו מבוגר אחד במינימום שיאמין בו. שילך איתו בדרך בה הוא צריך ללכת. כמו שלימד אותנו שלמה המלך, "חינוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה". וכששני אלה משתלבים – הנער יכבוש פסגה אחר פסגה. השאלה היא לא האם אלא מתי. ויאיא הוא ההוכחה שהנוסחה הזאת עובדת. הוא מהאנשים האלה שיכולים לא לנשום שבוע, אבל לא יכולים בלי מוזיקה שישים שניות (יוד קוטנר, למשל, גם הוא כזה). כל מי שהכרתי וסובל מהסינדרום הזה גילה אוריינות לא רגילה במוזיקה, בין אם בנגינה ובין אם בתיאוריה של מוזיקה. בגלל זה בדיוק הפיצולים שמתרחשים במוח של יאיא, לפחות בהגדרה, צריכים להיות מסקרנים במקרה הטוב וחגיגה לאוזניים במקרה העוד יותר טוב.
"אחרי תקופה עמוסה במיוחד בין הדג לילדי בית העץ והפקות לאמנים אחרים, הרגשתי שאני חייב ברייק. נשימה. לקחתי את המשפחה לחודש בגואה, שם הייתי יושב בלילה עם הגיטרה על החוף ומנגן להנאתי", הוא מספר. "אחרי ששנים שמתי את הסולו שלי בצד, התעורר בי הרצון לחזור, לחפור בתוכי, להוציא אותי שוב לאור. בנקודה הזאת החלו להיווצר בתוכי המנגינות וכשחזרתי למרוץ החלטתי שלא משנה מה, ערב אחד בשבוע מוקדש רק לי. אז הייתי יושב לילה אחד בשבוע באולפן ומשתעשע על כל כלי הנגינה לבדי, ולראשונה מזה זמן רב בלי אף אחד אחר.
"למה שיצא שם קראתי 'מתוך', זה היה תהליך יצירה מרתק ומפתיע עבורי. באמת הרגשתי שהמנגינות באות מאיזה מקום עמוק שלא הכרתי. פתאום מנגינות מזרח תיכוניות יוצאות לי מהידיים. מאיפה זה בא בכלל?", הוא שואל. "נכון, אני חצי פרסי, אבל אף פעם לא שמעו אצלנו בבית מוזיקה פרסית או ערבית. יש שיאמרו שהמנגינות עוברות ב-DNA. אין לי מושג. מה שכן, זה האלבום שמרגיש לי הכי אני. למרות שכבר חוויתי לא מעט בימי חיי, זה עדיין מרגיש כמו התחלה של דרך. דרך שאין לי מושג לאן היא תיקח אותי. ההתרגשות תגיע לשיאה עם השקת האלבום בבארבי ב-1.3, שם אארח את אחד המוזיקאים האהובים עליי – אלון אולארצ'יק – ואת חברי הטוב שי צברי. מחכה בקוצר רוח להרגיש איך ומה שיצא מ'מתוך' ואיך הוא יקבל חיים משלו ויזיז אחרים".