כובע הפוך ושטריימל: "אנדרגראונד מאה שערים" היא שק סטריאוטיפים

שוב פעם ההיפ הופ מקבל טיפול נצלני. "אנדרגראונד מאה שערים". צילום: שינובי סטודיוס
שוב פעם ההיפ הופ מקבל טיפול נצלני. "אנדרגראונד מאה שערים". צילום: שינובי סטודיוס

סדרת הרשת הטרייה של התאגיד עוקבת אחר עולמם של ראפרים חוזרים בתשובה, אבל במקום לספק מבט מעניין ולחבר את ההיפ הופ לתושבי מאה שערים, הם בחרו להפוך את שני הצדדים לאוסף קלישאות וראפ לא טוב. תומי "שירוטו" רותם - ראפר, מפיק, גר ויוצר בירושלים ובנו של סגול 59 - יש את כל הרקורד שצריך כדי לדרוש קצת יותר טוב // טור דעה

10 בספטמבר 2024

את התמה המרכזית של "אנדרגראונד מאה שערים" דווקא מצאתי מקסימה ולא שגרתית. סדרת הרשת של התאגיד מספרת לנו על הרכב היפ הופ חיפאי ששמו היה "בלאדי ואדי" (שם אש) שחבריו חזרו בתשובה, והתמקמו בלב המעוז החרדי, שכונת מאה שערים. אותו הרכב מתואר במואר במסגרת הסדרה ככזה שניבאו לו הצלחה גדולה – הציעו להם הכל, וזה ערער אותם – ועל בסיס כך חברי ההרכב עשו את המעבר הקיצוני אל הצד האמוני. בהמשך הפרקים הם גם פוגשים את הראפר "טנק" (בגילומו של סאבלימינל), ששואף להחזיר את הלהקה להצלחה במתכונת החרדית הנוכחית.

>> הצביעו תל אביב: סקר טיים אאוט הבינלאומי 2024 יוצא לדרך

היפ הופ זה של כולם/ן. זה ז'אנר של ההווה, והוא חלק חשוב בתוך תרבות שמשתמשת במה שקיים (בעיקר בתחילת דרכה בשכונות השוליים של ניו יורק). ועל כן, אם מטרתה של הסדרה הזו היא לקיים סימביוזה בין ההיפ הופ לעולם הרוח והאמונה: אני אומר תביא. אני בעד. כי היפ הופ זה של כולם/ן. רק שבמקרה הספציפי של הסדרה המדוברת הזו, זה נעשה באופן מרושל ומגוחך.

מאיפה להתחיל? ראשית, בשביל מהלך נרטיבי משכנע שבו להקה כזו או אחרת מתוארת כהבטחה גדולה, צריך גם מוזיקה גדולה. משהו שיעיף ראשים. ומוזיקה כזו פשוט לא נמצאת בסדרה כלל, ובפרט המוזיקה שמזוהה עם הגלגול החרדי של הלהקה. מה שאנחנו מקבלים במקום זאת, זה שחקנים (מוכשרים ככל שיהיו) שנדרשו להיכנס לדמות של "ראפר" ו"חרדי", והפקות מוסיקליות שנשמעות כמו התוצאה הראשונית של חיפוש פרומפט ל"מוסיקת היפ הופ מגניבה" ב-CHAT GPT. אם הסדרה הזו על מוזיקה, היא לא יכולה להיות עד כדי כך לא מתאמצת, או לא מאתגרת, או גרוע מכך – סטריאוטיפית.

בעצם רגע, ככה בהכרח מציגים את תרבות ההיפ הופ על המסך הישראלי כבר מעל לשני עשורים. ולפעמים, מחוסר התמצאות בתרבות או מזיהוי הזדמנות של מניעים כלכליים, יש כאלו המשתפים פעולה עם הרידוד. עכשיו זה ההיפ הופ, ומחר זה בסדרה חדשה שעושה את אותו ניכוס ורדוקציה לתרבות. בנוסף, ייתכן שיש בו גם סטריאוטיפיזציה לעולם ולתרבות החרדית. וזה משונה שזה בא דווקא מכיוון של יוצר קולנוע וטלוויזיה בעל תשובה. כך אתה רוצה להציג את המגזר שאתה רואה עצמך חלק ממנו?

עם כל המרחב החרדי ש"אנדרגראונד" מבקשת לתאר לנו באופן לא מאפיין, היא ממשיכה את הקו המוכר של אותו הייצוג המוגחך של ההיפ הופ בארץ, דרך אותן הדמויות עם הכובע ההפוך שעושות "יו יו מאן" בשילוב תנועות ידיים. והפעם להבדיל, זו אותה גברת בשינוי אדרת: האאוטפיט הממוסחר שיובא מארצות הברית, מוחלף במשהו קרוב יותר – אאוטפיט חרדי. וכמיטב המסורת, היא משתמשת בנטייה המבאסת של התרבות הישראלית העכשווית – שימוש בהיפ הופ כתרבות מוסיקלית צעירה, קומוניקטיבית ובעלת יכולת ביקורתית על המציאות, אבל בתור קוריוז ששמו עליו רסן.

ההרכב החרדי בסדרה נצפה כשהוא מופיע במקלט באופן דיסקרטי לקהל צעיר ומצומצם. כלומר, שהפעילות שלו נעשית במחתרת, וזה קונספט נהדר עם פוטנציאל גדול. הם יכלו להיות כמו טרובדורים מקומיים, שמבטאים כלפיי החוץ את הקשיים וההווי של האוכלוסייה שבתוכה הם חיים. ממש כמו בנקודה מסוימת במהלך ימי ראשית ההיפ הופ, או בשכונות בבריטניה שבהן הקושי מנותב דרך הדריל. אך במנוגד לכך, תוכן השירים של ההרכב הוא עם קו פרו-אמוני מובהק, ומדבר לרוב על הרצון להתקרב ליהדות. זה תוכן שמתקשר עם הקהל שלהם? זה מתקשר איתי כחילוני באופן סמוי? אני אמור לחזור בתשובה או להיבהל מחילונים?

שאלות אלו מצטרפות לעוד כמה שאלות חשובות על הסדרה: האם סאבלימינל הוא באמת האיש הנכון ללהק לסדרה על היפ הופ בירושלים? ולמה ראפרים ירושלמים – אפילו חרדים, על פי הסדרה – צריכים לעלות להופיע בתל אביב בשביל שבכלל תהיה האפשרות שמישהו ישים אליהם לב? הרבה סימני שאלה שכאמור, תמיד עולים כשמכניסים את ההיפ הופ לתכנים קולנועיים וטלוויזיוניים בישראל. אבל אותי מעניין העתיד הפרקטי: איך עושים שהיפ הופ ותוכן מסחרי לצפייה יפסיקו לריב ביניהם? איך מביאים פה בארץ את הלכלוך ה-"8 מיילי" הזה שמוטמע עמוקות בדי אן איי של ההיפ הופ? איך לוכדים באופן האופטימלי את ההיפ הופ ואז מציגים אותו על המסך, כדי שמישהו כמוני, שאוהב היפ הופ ממש כמו את אח שלי הגדול, יתגאה בו?
תומי רותם פועל תחת השם שירוטו כראפר ומפיק מזה שנים רבות, שכן ינק את הסגנון מאביו חן רותם, אחד הראפרים הראשונים בישראל. הוא גר ופועל בירושלים, ומעצב ומלחין פסי קול למסך