טיים אאוט timeout

אות האיש ההולך לאקטיביזם אורבני: האנשים שמשנים את המציאות שלנו (המשך)

| מאת: מערכת Time Out

דפני ליף

פעילה חברתית, יוזמת מחאת האוהלים בקיץ 2011

נימוקי הוועדה

על פעולה עצמאית שסחפה המונים ושינתה לאלתר את השיח הפוליטי במדינה

אירועי קיץ 2011 עובדו ונלעסו על ידי כל כך הרבה גורמים בזירה הפוליטית ומחוצה לה, עד שקשה לפעמים להיזכר במופע האותנטי שהצית אותם – סטודנטית אחת אמיצה שנפלטה מדירתה השכורה, ובמקום לעשות רוורס, להתדפק על דלת ההורים ולבלוע את ההשפלה, יצאה עם אוהל לשדרות רוטשילד. בעוד חבריה להנהגת המחאה הפכו לחברי כנסת, ליף (30) נותרה נאמנה לאקטיביזם בלתי ממוסד, והיום היא ממשיכה להוביל יוזמות אזרחיות ("הדרך הביתה", "תואר בתואר") שמטרתן להפיח תקווה בחברה הישראלית. צנועה או תמימה ככל שתהיה, ליף יכולה לזקוף לזכותה את השינוי הרדיקלי וחוצה הסקטורים שהתחולל בשיח הציבורי בישראל מימי המחאה החברתית. "מוזר לקבל טלפון שבו אומרים לך שזכית", אומרת ליף, "זה אף פעם לא מובן מאליו, בייחוד כשאת לא מחפשת לזכות. אז תודה, זה מה שהרגשתי, והערכה למעריכים".

מה מעסיק אותך היום?

״עשיתי מסע בכל הארץ שקוראים לו ׳הדרך הביתה׳, ויהיה אחד כזה גם בשנה הבאה. אני בשלבים שונים של הקמת תנועה חוץ פרלמנטרית, עם הסתכלות של כמה שנים קדימה. כרגע אני עובדת על פרויקט עם התאחדות הסטודנטים הארצית שמנסה להבין מהו תפקיד ההשכלה הגבוהה בחברה הישראלית. בעיקרון אני עושה מה שאני יכולה, כל מה שאפשר להכניס ביום".

דפני ליף. צילום: איליה מלניקוב

דפני ליף. צילום: איליה מלניקוב

רנן מוסינזון

מייסדת "החללית בירקון 70", פעילה חברתית ויזמית בתחום התרבות והתקשורת

נימוקי הוועדה

על יצירת תקשורת ישראלית עצמאית וחסרת פחד ועל הדרכה מסורה של יוצרים וכותבים צעירים באופן וולנטרי

אפשר להגדיר את רנן מוסינזון (39) כאשת תקשורת, פעילה חברתית או יזמית בתחום התרבות, אך נראה שההגדרה הממצה ביותר תהיה ביצועיסטית חסרת תקנה, שלמרבה המזל משחקת בצד של הטובים. לאחר שעברה אינספור תחנות בתקשורת הממוסדת, בחרה מוסינזון, החל משנת 2007, להקדיש את חייה ליצירת גופי תקשורת ותרבות עצמאיים הפועלים תחת היגיון קומונרי (מתנדבים, חונכים והרבה רצון טוב). פועלה התמקד לאחרונה בערוץ ״החללית T.V" בתמיכת הקרן החדשה לישראל, המהווה מופת של טלוויזיית גרילה.

"הפרס הזה מאוד משמח אותי", היא אומרת בתגובה לקבלת האות, "גם כי חשוב שמחלקים אותו – הלוואי שהמנהג היפה הזה ימשיך כל שנה – וגם כי הוא מאוד חתיך והאיש ההולך ופועלו העיתונאי מחממים את לבי, אבל בעיקר כי אימא שלי תהיה מאוד מבסוטה".

מה מעוות לדעתך בתקשורת הממוסדת היום?

"הקול החד גוני, השטחי, המטמטם והגזעני של תקשורת הזרם המרכזי בשירות התאגידים והדוברים, הוא שאפשר את היומיום האלים והדכאני שסביבנו. אבל במקום להתבכיין אני מעדיפה לספר שבחללית טיוי מתעניינים בעומק הדברים, בסופי המשפטים, בדברים מצחיקים ומורכבים ובמנעד של קולות שלרוב לא נשמעים. עיקר הפעילות שלנו מתרכזת כרגע בעיר, אבל זה עניין של זמן. הרי אם נייצר עוד בועה אז לא עשינו בזה כלום. יש לנו חבורה גדולה במצפה רמון ובראמה וחיפה ולוד ורמאללה ועוד. אני רוצה להאמין שהתכנים שלנו מדברים לכל לב סקרן".

רנן מוסינזון. צילום: איליה מלניקוב

רנן מוסינזון. צילום: איליה מלניקוב

גפילטע איש

אמיר חצרוני

חוקר תקשורת, פובליציסט וטרול רשת

על שיעור קומתך, על בזבוז הזמן שאתה, על יכולתך המופלאה לראות רק את הסחלה והמגעיל בכל אדם, על גזענות, חפרנות ותמונות על רקע סניפי קפה קפה בפריפריה. וכמובן, על הסטטוס המקסים שתכתוב עלינו ממש עוד מעט.

לילה טוב

התארגנות ליצירת מרחב בטוח ונקי מהטרדות מיניות בחיי הלילה

נימוקי הוועדה

על יצירה ויישום של קוד אתי המאיר פינות חשוכות בחיי הלילה ושומר על זכותם של נשים וגברים לבלות מבלי להיפגע

קרן גרינבלט, שירה מייקין, הגר שיזף, גילי רון, תמר גומל, יסמין וקס, סילאן דלאל, גלי פיפלקס ויעל אלבז – הנשים העומדות מאחורי יוזמת "לילה טוב" – ניגשו השנה לאחת המצוקות הגדולות והמושתקות ביותר בחיים העירוניים: הטרדות מיניות בברים ובמועדונים. במסגרת שאיפתן לניסוח קוד אתי שיארגן את המרחב הפרוץ של חיי הלילה, הן מחתימות בעלי מקומות בילוי על אמנה שניסחו ותומכות באופן פרטני בנפגעות תקיפה מינית. לאחרונה פעילותן חצתה את גבולות העיר.

"אנחנו מזהות שינוי חיובי באופן חד משמעי", אומרת אלבז, "כבר כשהתחלנו הופתענו מההתגייסות המיידית של בעלי המועדונים. היוזמה צמחה בעקבות פוסט שהעלתה גילי על משהו שחוותה בבוטלג, והראשונים שפנו אליה בשביל לקדם מהלך בנושא היו מנהלי המועדון. כשאני מדברת איתם הם אומרים שהם תמיד טיפלו בתופעות כאלה בדרכם, אבל עכשיו אנחנו מספקות להם דרכי פעולה ברורות להתמודדות. הפידבקים טובים, אבל אנחנו עדיין לא בכל מקום. יש ברים שהעקרונות האלה לא בראש מעייניהם. יש מקומות מסוימים שאנחנו לא רוצות לעבוד איתם, כי נפגענו שם בעצמנו או כי זה בזבוז זמן. למקומות שמפרסמים מסיבות עם שתייה חינם לנשים עד חצות עם פוסטר של בחורה שיכורה, חסרה מראש ההבנה הבסיסית של הקושי של נשים בחיי הלילה. חלקנו חושבות שדווקא איתם צריך לעבוד. היוזמה היא עניין של היגיון בריא מבחינתנו. האות מדהים ומרגש אבל כמובן שלא עשינו את זה בשביל לקבל אותו. אנחנו רק רוצות שהפעילות שלנו תהפוך לנורמה".

יוזמות לילה טוב. צילום: נמרוד סונדרס

יוזמות לילה טוב. צילום: נמרוד סונדרס

269Life

תנועה בינלאומית לשחרור בעלי חיים

נימוקי הוועדה

על יצירת שינוי באמצעות פרפורמנס ציבורי מזעזע ואפקטיבי שהעלה את המודעות לסבלם של בעלי החיים בחברה הישראלית והפך מודל לחיקוי בעולם

התנועה הבינלאומית לשחרור בעלי חיים שקמה בישראל באוקטובר 2012 היא מהארגונים האמיצים ביותר שפועלים כיום במרחב העירוני. בשורה של מיצגים שנויים במחלוקת (הנחת ראשי פרות כרותים בכיכר רבין, צלייה מדומה של גופות חתולים לעיני מנגליסטים ביום העצמאות), יצרו חברי 269 אקטיביזם שבו האסתטי מתועל לטובת הפוליטי, והמטרה הגלויה והבלתי מתפשרת היא זעזוע. המהפכה הטבעונית, שהגיעה כבר ללב המיינסטרים, היא הוכחה לכך שמדובר בבחירה אפקטיבית. "מרגש אותי מאוד שהאות מגיע מאנשי האיש ההולך", אומר סשה בוז'ור, מייסד התנועה. "אני באופן אישי מתחבר לעשייה שלהם ומרגיש שיש לי המון מה ללמוד מהם. מבחינת קבלת ההכרה, אני מעריך את תשומת הלב והיכולת לשפוך אור על העשייה שלנו".

אתה מרגיש שאתה משלם מחיר בעשיה שלך?

"אני חושב שהמחיר הכבד ביותר שאנחנו משלמים הוא המחיר הנפשי. אי אפשר לנהל חיים נורמטיביים אם יש לך מודעות מוגברת לסבל של בעלי החיים, זה משהו שמלווה אותנו כל רגע. עד שהתחלנו עם הפעילות שלנו, כל נושא הסבל של בעלי החיים היה נושא שולי. אנחנו הבאנו לשינוי רציני בכך שלא רק ביקשנו שיתייחסו אלינו, אלא דרשנו הסברים ושינויים. זאת הגישה שלנו".

עד כמה רחוק אתם מוכנים ללכת? יש משהו שלא תסכים לעשות במיצג?

"לא אהיה מוכן ללבוש שמלה ורודה".

סשה בוז'ור, 269Life. צילום: נמרוד סונדרס

סשה בוז'ור, 269Life. צילום: נמרוד סונדרס

גפילטע איש

הצל (יואב אליאסי)

ראפר ומנהיג "האריות של הצל"

על הכאפות שחולקו ליושבי נחמה וחצי (שלא נכחו באירוע אלים מאז בית הספר היסודי), על הסתה, על סקסיזם, על עילגות ובעיקר על הסרטון המשותף עם לבנת פורן.

נעמה ריבה

אדריכלית ועיתונאית "הארץ", יוזמת אירועי "ארוחה בזיקה"

נימוקי הוועדה

על מאבק בהפרטה של המרחב הציבורי ותביעתו מחדש באמצעים יצירתיים

בזמן שמגמות ניאו ליברליות בישראל הולכות ומפקיעות את המרחב הציבורי מידי הציבור, הכלים הלגיטימיים להתנגד להן הולכים ומתמעטים. נעמה ריבה (31) עשתה זאת ביצירתיות לפני כשנתיים כשיזמה את אירועי ארוחה בזיקה – פיקניקים עירוניים בשטחיהם של מגדלי יוקרה שעל פי חוק היו אמורים להקצות מתחם צנוע לטובת הציבור, אך מילאו חובתם בחמדנות אופיינית והפכו אותם לשטחים מתים (לרווחת דיירי הפרויקט). שורת מאבקים נוספים שבהם הייתה מעורבת, לרבות הקמת גינות מלאכותיות על שטחי חניה בפלורנטין (מה שמכונה בעולם "Parking Day"), מיצבה את ריבה כמנהיגה המקומית של הטרנד הגלובלי לתביעת המרחב העירוני בחזרה מידי בעלי ההון.

"זה התחיל בתחקיר שעשיתי לכתבה", היא נזכרת, "הטרידה אותי תופעת הבנייה לגובה בעיר, והרגשתי שהציבור רק מפסיד מהפרויקטים: חוסמים לו את הים, מעלים לו את מחירי הדיור. הארוחות נועדו להכיר לציבור את השטחים שיועדו לו, שיידעו שזה שם. זה עורר שיח בגופים המתכננים על כך שהפרויקטים האלה מתוכננים גרוע ואולי כדאי להפריש שטחים לציבור אחרת. בפועל לא רואים שינוי, ובפרויקט שרונה צפון, למשל, ממחזרים טעויות שנעשו בפרויקט הדרומי".

שמחת להתבשר על קבלת האות?

"נחמד לדעת שיש הכרה בסוגים שונים של אקטיביזם שמתחברים בסופו של דבר, שיש הבנה של הקשר בין הדברים. המאבק נגד הבנקים, המאבק למרחב ציבורי ומחירי הדיור הוא בעצם אותו מאבק, אותו מעגל, וזה נחמד להיות חלק מהמעגל הזה".

נעמה ריבה. צילום: נמרוד סונדרס

נעמה ריבה. צילום: נמרוד סונדרס

זאב טנא

מוזיקאי, שר מדי יום את אותו שיר המחאה בכיכר הבימה

נימוקי הוועדה

על נקיטת עמדה פוליטית בגבולות המוזיקה הפופולרית ועל ההתמדה בהשמעת קולו הצרוד שמבטא אמת צלולה

143 ימים ברצף, ב־17:00, עלה המוזיקאי זאב טנא (69) על הגבעה ברחבת הבימה וביצע את שירו "ג'ו איש", המוחה נגד הכיבוש באופן ליטרלי ביותר ("תוקע עם שלם מאחורי גדר, רק בגלל שהוא רוצה ממך להשתחרר"). טנא איננו תמים או הזוי, כפי שעלול להשתמע; מדובר בקול מחוספס הבוקע מפיו של לוחם לשעבר, שכמעט איבד את חייו במלחמת לבנון. ההתמדה העיקשת במאבקו הרומנטי במידה רבה, היא נקודת אור במדבר של מוזיקאים הנמנעים באותה מסירות מאמירה פוליטית מכל סוג שהוא.

"כשהתבשרתי על קבלת האות הרגשתי חשוב, בעיקר כשראיתי את השמות האחרים ברשימה. ובכל זאת, נזכרתי במשפט ׳בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום׳", אומר טנא, "עשיתי משהו שהרגשתי שאני חייב לעשות. זה מעשה שהייתי עושה כי מחובתינו לעשותו לפני שיהיה מאוחר מדי. כיף להרגיש שמישהו מעריך את זה, וזה באמת תורם לקהילה הקטנה השלנו".

איך הכל התחיל?

"סימנתי את הגבעה מזמן בתור מקום שבא לי לעלות עליו ולשיר איזה שיר מחאה או שניים או ארבעה או שמונה. כשהתחילה אינתיפאדת הסכינים הבנתי שהכרחי לעשות מעשה ולצרוח על הגבעה קבל עם ועדה את האמת שלי. אני אומר 'לצרוח', כי זה בלי הגברה ובלי כלום, אני מביא את הג'ננה שלי והולך הביתה. טכנית, בגלל נסיעות לחו"ל נאלצתי לעצור בשבוע שעבר. כשאחזור אמשיך ואנסה להרחיב את היוזמה – שפעם בכמה ימים הגבעה תהפוך לגבעת מחאה ויעלו אליה משוררים, אמנים פלסטיים, מוזיקאים וכל מי שזז ומרגיש שהמצב הגיע לשפל".

זאב טנא. צילום: איליה מלניקוב

זאב טנא. צילום: איליה מלניקוב

גפילטע איש

הצועק (איתי עזיזי)

תושב לב העיר הנוהג לצרוח ברחובות ללא פשר

על הפרעת מנוחתם של תושבי תל אביב, על התפרצויות ועל טעם מוזיקלי מחפיר. על התעלמות גסה ועקבית מחשיבותו של השקט במרחב העירוני ומבקשות כנות מצדם של העוברים ושבים.

ברק כהן

עורך דין לוחמני, מוביל היוזמה "באים לבנקאים"

נימוקי הוועדה

על הנחישות שהוא מפגין אל מול עוצמת הגופים שנגדם הוא עומד ועל האומץ לקחת את החוק לידיים כשצריך

בפרפרזה על מילותיה של גולדה מאיר, עו"ד ברק כהן הוא "לא נחמד". במלחמה העיקשת שכהן (39) מנהל כנגד הבכירים בענף הבנקאות, המפעילים נגדנו אופנים רבים של אלימות סימבולית, יכול להיות שזו אפילו דרישה לגיטימית (ולכל הפחות מודל אקטיביסטי מקובל). פועלו במסגרת היוזמה "באים לבנקאים" (המשבשת את שגרת חייהם של בכירים חמדנים במיוחד) והלהיט הסאטירי "רכז מידע" ששם את משטרת ישראל ללעג, הפכו אותו גם לדמות נרדפת ומוקצית. בצל תביעות, חקירות והתנכלויות חוזרות ונשנות, כהן ממשיך בשלו לקידום השוויון בחברה הישראלית.

"מי שיוצא למאבק פוליטי במשטר, צריך לדעת שלמאבק במשטר יש פידבק", הוא אומר, "הפידבק הוא לא זר פרחים הביתה על זה שאתה נאבק למען תיקון או שוויון, אלא מאמץ לקעקע את העבודה שלך. אני יכול להגיד תודה על כך שאני והשותפים שלי משלמים מחיר אפסי יחסית. אני מסתובב בארץ מחובק. לא שכרתי מאבטחים שישמרו עליי – נאבקתי באלה שכן שכרו. למעשה אנחנו מנסים להפוך מנרדפים לרודפים. היום כשאומרים רקפת רוסק עמינח יודעים במי מדובר, וזו מציאות שלא הייתה קודם. אני מודה על קבלת אות 'האיש ההולך', שמח לקבל חיזוק וברכת דרך למסע שאני עובר. זה עדיף על פני המציאות שאני מכיר, שבה אני רואה אנשים שעושים המון עבודה טובה ונאבקים על זכויות אדם, ולא מקבלים הכרה כלל. במובן הזה אני בר מזל".

ברק כהן. צילום: איליה מלניקוב.

ברק כהן. צילום: איליה מלניקוב.

מוטסים עלי

ממובילי מחאת מבקשי המקלט, מנכ"ל המרכז לקידום פליטים אפריקאים

נימוקי הוועדה

על הובלה של קהילה נטולת מוסדות והפיכתה של גינת לוינסקי למרחב פוליטי

בדרום תל אביב חיים עשרות אלפי מבקשי מקלט שקולם מודר מהשיח הציבורי בישראל. מוטסים עלי (29), דארפורי שהיה כלוא במשך יותר משנה במתקן חולות, משמש כאחת הכתובות היחידות שיש להם. מלבד הובלת מחאת מבקשי המקלט ב־2014, עלי מטפל באופן אישי בפניות המגיעות אליו מפליטים מאז שהגיע לארץ ב־2009. אפשר לרשום לזכותו גם את הפיכתה של גינת לוינסקי למעין הייד פארק מזרח תיכוני, המארח כינוסים פוליטיים ומצמיח מתוכו התארגנויות חברתיות.

"לצערי הרב המצב של מבקשי המקלט בישראל ממשיך להידרדר", הוא אומר, "המדיניות עדיין אותה מדיניות, ואנחנו רואים שיש כוונה דווקא להרחיב את מתקן חולות במטרה לגרום להרבה אנשים לעזוב, אך עדיין לא צריך לאבד את התקווה. נמשיך את הפעילות שלנו. אי אפשר לשנות את זה בשנה או בשנתיים".

עברת מספיק טלטלות עד שהגעת לכאן. מה נותן לך את הכוח להמשיך להילחם?

"הפכתי לאקטיביסט בגיל 16. זה התחיל בחינוך שקיבלתי מההורים. אני מאמין שאני נמצא במדינה שבה מתאפשר לי להתבטא ולהגיד מה שאני רוצה. אני מאמין באידיאלים שעליה נוסדה מדינת ישראל, ויש גם הרבה אנשים שתומכים במאבק שלנו ומסייעים לו. לקבל את האות היה מרגש מאוד, במיוחד לאור המצב המייאש שאנו נמצאים בו. טוב לדעת שיש אנשים שמתעניינים במבקשי המקלט ודואגים שהמאבק שלהם יימשך לטובת החברה הישראלית. אני שמח, ומרגיש מעודד יותר להמשיך את המאבק".

מוטסים עלי. צילום: נמרוד סונדרס

מוטסים עלי. צילום: נמרוד סונדרס

גפילטע איש

שפי פז

מובילת "החזית לשחרור דרום תל אביב"

על התגרות חוזרת ונשנית במבקשי מקלט במסווה של אקטיביזם לוחמני. על הפצת אידיאולוגיה מדירה ומפלגת. על שימוש בכלים אלימים ודחייה אפריורית של כל אפשרויות ההידברות.

אנה לולו

בר ומרכז תרבות, מקום בילוי ומפגש פלורליסטי ביפו

נימוקי הוועדה

על יצירת מרחב פוליטי שחוגג את המנעד התרבותי המתקיים במזרח התיכון

מאז הוקם לפני כחמש שנים ברחוב הפנינים ביפו על ידי אילנה ברונשטיין וניב גל, הוא משמש כבית שקט לבליינים ערבים ויהודים, סטרייטים ולהט"בים, אנשי אוונגרד ורואי חשבון, ואיש מהנוכחים לא מרגיש צורך לעשות מזה עניין גדול. הקהילה שצמחה במקום – שמונה מאנשיה החליפו לאחרונה את גל וברונשטיין כבעלים בפועל (רוזין בשאראת, סער סקלי, אור יזהר, עלמה יצחקי, מרואן הואש, ולדיסלב בוקשבסקי, מתן קמינר ורובן רייס) – מדגמנת את דמותה ההטרוגנית והנינוחה של החברה שלנו כפי שהיינו רוצים לראותה.

"כמובן ששמחנו מאוד מההודעה על קבלת האות, למרות שבסך הכל מצאנו מקום שכיף לנו להיות בו והחלטנו לשמור עליו ולעוף איתו", אומר מרואן הואש ומנסה להסביר את ייחודו של המקום. "כשאני ניגש לארגן את התוכנייה אני מתעקש שלא להביא משהו ספציפי, אלא שיהיה הכל מהכל. שלשום, למשל, היה פה זמר חרדי, אתמול מוזיקה ערבית, היום בערב יהיה טכנו. אנחנו מארחים ערבי שירה בערבית ועברית יחד, וגם ערבים של מוזיקה רוסית או אפריקאית. יש פה במה לכולם. לא רק לבוא ולרקוד, אלא גם להשתתף בתכנים ולהתבטא בדרכים עמוקות יותר".

מרואן הואש, אנה לולו. צילום: נמרוד סונדרס

מרואן הואש, אנה לולו. צילום: נמרוד סונדרס

קואופרטיב שלנו

אגודה שיתופית המנהלת גוף סיטונאי אלטרנטיבי למען הקהילה

נימוקי הוועדה

על אתגור ההגמוניה התאגידית ויצירת אלטרנטיבה למשק הקפיטליסטי בתחומי האשראי, החיסכון הפנסיוני והקמעונאות

הקואופרטיב הצרכני־חברתי "שלנו" הוא תגובה מקומית ובת קיימא ליוקר המחיה וגם לאתיקה התאגידית המונעת משיקולי רווח גרידא. מוקד הקואופרטיב, שקם בדצמבר 2011, הוא סופרמרקט בשכונת ביצרון, המנוהל בהתנדבות ומספק מוצרי מזון במחירים נמוכים ככל האפשר (ללא מטרות רווח). לאחרונה קמו בשלנו גם איגודי פנסיה ואשראי אלטרנטיביים, ובימים אלה מתבשלת אצלם יוזמה להפוך את משבר מגה להזדמנות היסטורית ולהפעיל כמה מסניפי החברה. הצלחת הקואופרטיב היא התשובה האולטימטיבית לספקנים למיניהם, המשוכנעים שהמודל הקפיטליסטי הקיצוני הוא היחיד שיכול באמת לעבוד.

"קבלת אות האיש ההולך הוא צעד נוסף במסע שלנו לשינוי חברתי וכלכלי בישראל. כשהתחלנו את הפעילות לא תיארנו לעצמנו מה גודל המסע שאליו יצאנו. קבלת האות מאפשרת לנו לעצור לרגע, להתבונן על העבודה הרבה שנעשתה ואז לחזור ולהמשיך במסע", אומר גל שטייגר, ממייסדי הקואופרטיב. "לאנשים אולי קשה ליזום, אבל הם רוצים מאוד להצטרף. הם שבעו מרעיונות וגימיקים ומחפשים את הדבר הפשוט והנכון, את החנות שאליה הם יודעים שהם נכנסים ואין אותיות קטנות. אנחנו מאמינים שנכון שקודם כל נדרוש מעצמנו לפני שאנחנו דורשים מאחרים. הקמת הקואופרטיב מראה גם לנו וגם לאחרים שאפשר לקחת אחריות, לעשות, ליזום או להוביל לשינוי. גם אם בטווח הקצר זה נראה קטן, אלה דברים שבסופו של דבר משמשים כבוחן ביצועים לשוק".

מקימי קואופרטיב שלנו. צילום: איליה מלניקוב

מקימי קואופרטיב שלנו. צילום: איליה מלניקוב

תושבים למען שמורת רכס החוף של תל אביב

התארגנות אזרחית להצלת פיסת טבע עירונית בצפון תל אביב

נימוקי הוועדה

על המאבק באמצעים חיוביים והצגת פתרונות ישימים אל מול תוכניות בנייה המאיימות לחסל את החי והצומח בעיר

רכס הכורכר שבצפון תל אביב הוא אחת מפיסות הטבע הבתולי היחידות שנותרו כיום בעיר. בשנתיים האחרונות ההתארגנות "תושבים למען שמורת רכס החוף של תל אביב" מייצגת אותו אל מול תוכנית 3,700 של העירייה, המקדמת הקמה של פארק מלאכותי במקומו, שסביבו יוקמו מרכזים מסחריים וחניונים. המאבק רשם הצלחה חלקית לאחר שבתחרות אדריכלים לשרטוט תוכנית מתאר חדשה, הפכה העירייה את שימור הייחוד האקולוגי של האזור לקריטריון מהותי בבחירת הזוכה. אם תוכנית שכזאת תצא לפועל, מאות מיני צומחים, זוחלים, חרקים ויונקים יוכלו להמשיך להרשות לעצמם לגור לצדנו.

"אנחנו שמחים וגאים לקבל את האות, משום שזאת דרך להגדיל את העשייה שלנו. האות ניתן על פעילות שכבר נעשתה, אבל אנחנו כבר מסתכלים קדימה על העתיד וחושבים על המשך הדרך" אומר רפי חסין, מפעילי היוזמה, ומחדד את חשיבותה של התעקשות. "כמעט בכל עיר בעולם יש שמורת טבע אחת או יותר. בניו יורק יש כ־40 שמורות, בלונדון יש עשרות, גם בברלין. שמורות הן משהו שצריך לספק לתושבים, כמו פארקים. צריך לזכור שתל אביב נבנתה על גבעות כורכר וחול, וזהו השריד האחרון שנותר. אם מתארח אצלך תייר מפריז ותיקח אותי לפארק הירקון, זה לא יעניין אותו, יש לו יותר גדולים ויותר יפים בבית. אבל כשאתה מביא תיירים לרכס הזה, מניסיון, הם פשוט מתלהבים. השבוע חזרו אליו השרקרקים, ציפור יפה מאוד שמקננת על רכסים. חצי מהשנה היא באפריקה וחצי מהזמן היא כאן. בכלל, השילוב של הים, הנוף הבראשיתי והחולות פשוט יפהפה".

חברי התושבים למען שמורת רכס החוף של תל אביב. צילום: איליה מלניקוב

חברי התושבים למען שמורת רכס החוף של תל אביב. צילום: איליה מלניקוב

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: 1132b7ef270361ea