טיים אאוט timeout

התערוכה שמחזירה לחיים את "האיש ההולך"

| מאת: גיא פרחי

אחרי תרדמת של שני עשורים, המפעל האקטיביסטי של איתן ברטל ואילן גולדשטיין מתעורר לחיים בתערוכה ומעניק אות לממשיכי דרכו

  • https://static2.timeout.co.il/media/2016/04/sizes/050-1.jpg_h_wo_680_382.jpg
איתן ברטל ואילן גולדשטיין. צילום: איליה מלניקוב

סקר שנערך על ידי מכון אסטרטגיה ופורסם בעיתון "העיר" המנוח לקראת הבחירות המוניציפליות בנובמבר 1993 מיקם את הרב מרדכי יצהרי – מתמודד לראשות העיר מטעם החזית הדתית – בחלק הנלעג ביותר של דפי ההיסטוריה העירונית. בעוד שני המתמודדים הבולטים במירוץ – אביגדור קהלני ורוני מילוא – גרפו עשרות אחוזי תמיכה, זכה יצהרי בשני אחוזים בלבד מהקולות. במקביל לכך האיש ההולך, כפי שתואר בכתבה ההיא בענייניות מודעת לעצמה, "הגדיל את כוחו מ־1.9 אחוזים בשבוע שעבר ל־2.1 אחוזים השבוע". המשמעות: רב מכובד ובעל שם בקרב קהילת יהודי תימן הוכרע בעשירית האחוז על ידי דמות פיקטיבית לחלוטין.

23 שנה לאחר פרסום הסקר דמותו של האיש ההולך נותרה בבחינת הזיה אורבנית החומקת מכל הגדרה ממצה. בשלהי שנות ה־80 נולד האיש ההולך כגרפיטי על קירות תל אביב, לאחר מכן כיכב במדור סאטירי בעיתון "העיר" שהעלה על סדר היום סוגיות עירוניות בוערות (איסוף צואת כלבים, בין היתר), וב־1993, השנה שבה רץ כמועמד לראשות העירייה, סיים את דרכו בעיתון ועם אדם הורוביץ שחרר את השיר "שחור זה מה שהולך", שלווה בקליפ ניינטיזי להחריד. לכל אורך התקופה פסלים מתכלים בדמותו הופיעו ברחבי העיר ונעלמו כלא היו. המפעל האקטיביסטי של איתן ברטל ואילן גולדשטיין הרי הושתת על אופיו הארעי והחמקמק; לעתים לבש צורה של קופירייטינג שנון (כרזות הנושאות את הכיתובים "תרמתי דג" או "רצ לספר לחבר'ה"), לעתים דגדג את גאוות התל אביבים כרודן פשיסטי ("תל אביב היא לא השרמוטה של המדינה", אמר פעם האיש ההולך בריאיון ל"העיר") ולעתים שימש רק כהבזק רומנטי בחשכה של ניכור אורבני (כמילות הססמה המזוהה עמו ביותר: "בקרוב אגיע רחוק").

היום, בגיל 51, ברטל וגולדשטיין עצמם כבר משדרים בורגנות נינוחה: הראשון משמש זה שנים כמרצה בחוג לתקשורת חזותית במכון הטכנולוגי בחולון, והשני מתפעל מרכז יוגה פופולרי במרכז תל אביב. הערב (חמישי) הם יפתחו בבית העיר תערוכה החוזרת לימי הזוהר של האיש ההולך, ישיקו ספר מעוצב הסוקר את פועלו, וחשוב מכל – יעניקו בשיתוף Time Out אות בדמותו ל־11 אקטיביסטים אורבניים עכשוויים הממשיכים את דרכו.

בניגוד למפעלים אקטיביסטיים אחרים, ההתברגנות המתבקשת של יוצרי האיש ההולך לצד הקמת תערוכה ההופכת אותו באופן בלתי נמנע לאובייקט נוסטלגי, לא תספיק כדי למחות אותו מעל פני האדמה. הסיבה לכך היא שעוד בצעדיו הראשונים בעיר הוא היה מניפסט רוחני הדוחה מעליו כל גוף חומרי. לכן, כדרכו, הוא משנה צורות, נודד בין זירות ומתגלה שוב ושוב בתוך לבם הפועם של אקטיביסטים חדשים הממקדים את פעילותם בתל אביב. בזכותם, במידה רבה, הוא אף פעם לא באמת הפסיק ללכת.

איתן ברטל ואילן גולדשטיין. צילום: איליה מלניקוב

איתן ברטל ואילן גולדשטיין. צילום: איליה מלניקוב

אסירי מסע

"האיש ההולך, פיזית, מסתכל קדימה ולא לצדדים", אומר גולדשטיין. "אנחנו מגדירים אותו כאסיר המסע. האקטיביזם הוא לא עניין של בחירה, אלא כמעט כורח, ואני חושב שזיהינו באנשים שיקבלו את אות האיש ההולך את היותם אסירי מסע. הפעילות שלהם היא לא פלירט או התנסות, זה טבוע בהם. הם סוג של רדיקלים חופשיים במערכת שמזכירים לה שהיא קיימת. הרבה פעמים הם גורמים למערכת לייצר שינויים קטנים, הם מאירים אותה ומחזירים אותה לדרכה, ולפעמים הם יכולים לגרום לה להתפרק לגמרי. גם לשינויים הקטנים וגם לגדולים יש משמעות".

"בראש ההגדרות שניסחנו היו נחישות, אולי אפילו אובססיה", מוסיף ברטל. "תנאי חשוב נוסף היה הפעילות במרחב העירוני, השימוש בעיר ככלי ביטוי, גם אם הפעילות עצמה לא קשורה לעיר. זאב טנא מוחה נגד הכיבוש, שלא מיוחס כמובן רק לתל אביב, אבל הוא עושה את זה על הגבעה של דני קרוון ברחבת הבימה. הוא חנך את הגבעה כזירה ציבורית. העשייה של האנשים שנבחרו היא לא מטעם משהו והם לא פועלים לרווחתם האישית. זה ההמשך של רוח האיש ההולך – יצירה שלא מגדירה את עצמה בשום הגדרה, ועצם האמירה שלה היא ההגדרה. האיש ההולך הוא המדיום של עצמו".

אתם לא מזהים בעיה עקרונית בכך שמוסד כמו בית העיר, שמארח את האירוע ואת התערוכה, לוקח חלק בהענקת אות לאקטיביסטים? יש איזה דיסוננס בקבלת אות הוקרה מהממסד על פעילות שלעתים חותרת תחתיו.

ברטל: "העובדה שהמערכת הממסדית יכולה להכיל את השוליים היא הישג גדול. הייחוד של תל אביב מאז שהיא קמה היה היכולת הזאת. בירושלים לא היו נותנים לנו לעבוד ככה, לכן נראה לי שההישג מהבחינה הזאת הוא לפעול בתוך השוליים הממסדיים ולנסות להרחיב אותם. לגרום למערכת להכיל עוד רעיונות ועוד קהלים. בימי האיש ההולך כמעט כל הנושאים שעסקנו בהם נתפסו כהזויים ולא רלוונטיים, החל מחרא של כלבים שבכלל לא היה מקובל לאסוף אותו, דרך שבילי אופניים ועד לשמירה על עצים. היום מדובר בנושאים שהפכו לקונצנזוס. הממסד מאמץ דברים בהדרגה".

גולדשטיין: "אות האיש ההולך ניתן אמנם בהיכל עירוני, אבל הוא לא מטעם העירייה. בית העיר הוא מקום השייך לתושבים ונותן ביטוי למגוון שיש בעיר הזאת, עד הקצה. האות ניתן מטעם אנשי העיר לאנשים שמאתגרים אותם ואת המערכת. אם אתה בן 16 ואין לך שום עימות עם ההורים שלך, משהו לא בסדר. אם אתה אקטיביסט ואין לך שום עימות עם הממסד, אתה לא אקטיביסט. אם אתה רוצה להיות אנטי ממסדי בהגדרה, תמיד תרצה לשבור את גבולות הממסד, זה בסדר גמור. אבל פה מדובר על אנשים שהמאבק שלהם והאקטיביזם שלהם ספציפיים. האג'נדה שלהם היא לא אנטי ממסדיות בהגדרה שלה, הם לא אנרכיסטים. הם רוצים לשנות, לא לפרק".

איתן ברטל ואילן גולדשטיין. צילום: איליה מלניקוב

איתן ברטל ואילן גולדשטיין. צילום: איליה מלניקוב

האקטיביזם כספאם

עושה רושם שמפעל מהסוג של האיש ההולך לא היה יכול להתהוות אלא בתל אביב של ראשית שנות ה־90. תור הזהב של שינקין, מקומון "העיר" והפוסט־פּאנק הישראלי היו קרקע פורייה לצמיחתו של פרויקט מוזר כמותו, המתכתב בבירור עם מסורת האמנות המודרנית (בעיקר זרם הדאדא) ומבקש לקדש דווקא את הפוליטיקה האורבנית. היום, עם פריחתה של פוליטיקת הזהויות, על רקע תקופה שבה העיר הופקעה כמעט לחלוטין לטובת המגדלים של בעלי ההון ונבלעה בתוך עולם גלובלי ומרושת – המאבקים האורבניים נדרשים ללבוש צורות אחרות.

"הרחוב היה זירת הביטוי שהשתמשנו בה כמדיום, וההצבעה הייתה ברגליים", אומר ברטל. "מהבחינה הזאת לא הרבה השתנה. מהפכה מתרחשת אם אנשים יוצאים לרחוב ומוכנים לקחת אחריות אישית באופן פיזי, לסכן את גופם לצורך המחאה, וזה נכון עד היום. מה שהשתנה הם אופני ההפצה. פעם היית חייב לעבור את הפילטר של העיתונות ולא היית יכול לייצר באזז דרך פרובוקציה שתהפוך לסרט ויראלי ותשנה מציאות, אבל צריך לזכור שרוב המחאות שנולדות ונשארות ברשת הן אקטיביזם ג'אנק. הן עולות ברעש גדול ונגמרות אחרי שמיצו את העניין בגבולות הפייסבוק. כל מחאה אמיתית שהשיגה משהו דרשה התחייבות פיזית, גם מחאת הגז. אנשים נוטים לחשוב שהיא הייתה בעיקר ברשת, אבל אנשים היו בבתי משפט, הגישו עתירות, הגיעו להפגנות, התעמתו עם שוטרים. הם הרגישו שיש דבר ששווה לסכן את המרחב הפרטי שלהם למענו. זה ההבדל בין המעשה של דפני ליף, שיצאה פיזית לרחוב, לבין מחאת הקוטג' שנשארה ברשת והתפוגגה".

"האופציות התרחבו", מוסיף גולדשטיין, "אבל גם האופן שבו אנחנו פעלנו עדיין שריר וקיים. מה שמאפיין את הצורה הלואו־טקית שבה פעלנו הוא ההתחייבות לפעולה בלי קשר לתוצאה. אתה לא עושה את זה רק אם עושים לך לייק או רק אם מסקרים אותך בעיתון. רוב העשייה שלנו קיבלה סיקור מינימלי. היום, אם היינו מוציאים פסל לרחוב, בעבודה נכונה הוא היה יכול לקבל 250 אלף שיתופים. אבל כשהוצאנו לרחוב פסלי קרח, מי שראה את זה היו רק האנשים שעברו שם. אני לא מבכה את זה ולא מתרפק, אבל ההבדל הוא שהדברים היו הרבה יותר ספונטניים. החזקנו שנינו את הפסל, ולא היה מכשיר שאפשר לצלם איתו סלפי. אסיר המסע הוא אדם שעושה את הפעולה כי הוא חייב לעשות אותה, לא בהכרח כדי שמישהו יראה".

יש מאבק שלדעתכם חשוב עכשיו יותר מאחרים?

גולדשטיין: "אני כופר בשאלה שלך. יש בה משהו מאוד ישראלי, כמו לרצות לדעת מה הפיצה הכי טובה ברומא. יש מלא פיצות טובות ברומא. אנחנו עימתנו את סדר היום הלאומי עם הלוקלי. אמרנו שעם כל הכבוד למלחמות ולפצצות האטום, יש מקום לדבר על זה שאין שבילי אופניים או חרא ברחובות, והתשובה של הממסד תמיד הייתה – 'מה אתה בא לי עכשיו עם הדבר הזה?'. זה שיח ממסדי שתמיד ינסה לסלק כל מה שלא נמצא במיינסטרים. אם נגיד מישהו יחליט שצריך לעשות גשרים תת קרקעיים לנמלים כדי שאנשים לא ידרכו עליהם והוא יהיה מחויב לנושא, אני לא אהיה שיפוטי".

ברטל: "אחת העבודות הכי חשובות שלנו הייתה ההכרזה על הקמת מדינת תל אביב. היום זו דוגמה לאסקפיזם, אבל זוהי תמצית המהפכניות של האיש ההולך. אנחנו חיים בתוך עיר מדינה. רוב החיים שלנו הם בתוך תל אביב, והתממשקויות שלנו הן בתוך המרחב העירוני. סדר היום שלך נקבע בתוך העיר שלך. לאמירות כלליות גדולות, מימין ומשמאל, אין קשר למימוש היומיומי. אתה לא תקבל מזה כלום".

ובאמת הרצתם את האיש ההולך לקמפיין פוליטי די מוצלח.

גולדשטיין: "הקמפיין של האיש ההולך לראשות העיר היה אסקלציה של הפעולה. אחרי שעשינו אותו שנינו עבדנו בקמפיינים פוליטיים אמיתיים, ונוכחנו לדעת שהצורה של המדיה, האמירות המופשטות, באמת גדולות על הבן אדם".

ברטל: "הרעיון היה להריץ לראשות העירייה דמות ריקה מתוכן שהייתה אמורה להתמלא ולפעול בהתאם לתיבת תלונות של תושבים. סוג של פוליטיקה ישירה. פעם הרי למועמד הייתה נגיעה אישית בך. כילד הייתי רואה את בן גוריון ברחוב והייתי יכול ללחוץ לו את היד, היום יש לך רק ייצוג. אתה לא יודע שום דבר אמיתי, וכעיתונאי אתה ניזון מספינים שהיועצים הפוליטיים מייצרים. למעשה המטרה היא להריץ כל פעם איש הולך אחר. העמדות של אותו בן אדם רלוונטיות אולי כשהיה חבר בתא סטודנטים, אנחנו נמצאים בתקופה שבה כל מיני פוליטיקאים הם לגמרי אנשים הולכים".

גולדשטיין: "הצורה חייבת להיות ריקה מתוכן, כי אם אתה בא לבדוק מה יש שם אתה לא תראה כלום. זה כמו אוכל תעשייתי, כמו שניצל דינוזאור. איזה ערכים תזונתיים כבר נשארים שם? דונלד טראמפ הוא לגמרי האיש ההולך".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: 4865fe341de