טיים אאוט timeout

מריח כמו רוח נעורים ששרדו לא רע

| מאת: ניסן שור

כך 1994 הצילה אותי מגורלי הישראלי

  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/03/sizes/Pulp-Fiction-036-H_wo_680_382.jpg
"ספרות זולה"

לאן נעלמו החיים שלי? ב־1994 הייתי בן 15. 20 שנה חלפו מאז. זה לא הגיוני. זה לא יכול להיות. זה בלתי נתפס. אני מסרב להכיר בזה. כמו שאמר ראסט קול, הבלש המהורהר והאקזיסטנציאליסטי שמגלם מתיו מקונוהיי בסדרה ״בלש אמיתי" – ״הזמן הוא מעגל שטוח״. אין לי מושג למה הוא מתכוון. אבל זה נשמע טוב. אולי הוא התכוון לכך שלזמן אין התחלה ואין סוף. אנחנו כלואים בו בלולאתיות חסרת תוחלת ונידונו לחזור על המעשים שלנו שוב ושוב מבלי להשגיח בכך. כן, זאת בטח הייתה הכוונה שלו. כי כל מה שתגידו על הזמן יהיה נכון. זו קונבנציה משומשת, וודאי שבסדרות טלוויזיה פופולריות – שבהן לדמויות ״עמוקות״ יש פנאי לעסוק באינטרוספקציה ובהגיגים על מושג הזמן. ב״סברי מרנן״ לא מדברים על תפיסות קנטיאניות. ב"בלש אמיתי", שסיימה השבוע את העונה הראשונה שלה, מלבד עלילה מורטת עצבים, אתה מקבל שיעור שנה א׳ במבוא לפילוסופיה מערבית. כל כך הרבה אבחנות עתיקות יומין בכסות כאילו־חדשנית שמדוקלמות ברצינות תהומית על ידי שחקן שנראה כמו דוגמן תחתונים. זה מצחיק וזה די מוצלח, חייבים להודות. אני, בכל אופן, מעדיף לחשוב על הזמן בתור פיתה עם סביח – משהו תמיד נוזל לך מבין הידיים.

אין לי שום זיכרון שלי מגיל 15. רק כמה תמונות. היו לי קוצים, חצ׳קונים, חולצת פלנל ומשקפי ג׳ון לנון. הנער הזה איננו אני. הוא חייב להיות מישהו אחר. יש כאלה שמנהלים חשבון עם מי שהם היו פעם. מעולם לא הייתי בטיפול פסיכולוגי ולא הצפתי דברים ששכחתי או שרציתי לשכוח. אני מתמחה בהדחקה ועדיין נותרו לי כמה חצ׳קונים. כל מה שנשאר מעצמי של 1994 הוא הטעם האישי שלי. אני מודד את חיי לפי תקליטים ושירים שיצאו בכל זמן נתון. הם מספקים לי מדד לשינויים שחלים בי, כצרכן מוזיקה שהוא במקרה גם בן אנוש. משום כך, נבהלתי כשבתקשורת החלו לחגוג 20 שנה ל־1994, אחת השנים הכי משמעותיות בניינטיז, ווודאי שמשמעותית בשבילי. באותה שנה יצא האלבום ״Parklife״ של בלר. אלוהים שישמור. הבריט־פופ נולד. גם אני נולדתי מחדש בתור חיפאי רזה שדמיין את לונדון בתור טרנינג של אדידס ונעליים עם שלושה פסים. אני רציתי להיות דיימון אלברן. מי לא רצה להיות דיימון אלברן. אני עדיין רוצה להיות דיימון אלברן. לא ייאמן ש"Boys & Girls״, הלהיט הגדול מתוך האלבום ואחד משירי הנעורים הגדולים ביותר בכל הזמנים – חוגג 20 שנה.

יש אנשים שנולדו ב־1994 והם כבר בני אדם לכל דבר ועניין. אני מסרב להכיר בכך שהם בגיל של השיר והאלבום הזה. מבחינתי הניינטיז אינן תקופה להיוולד בה. רק לחיות בה. ב־1994 אני חייתי. בלר הגיעו להופעה בפסטיבל הבלוז בחיפה באותה שנה וזה נראה כמו חלום שהתגשם. מפגש נדיר בין ישראל והעולם בזמן אמת. אבל ההופעה הייתה גרועה והסאונד מזעזע. עמדתי בתור לשירותים הכימיים. לפניי עמד חמי רודנר. הוא היה לבוש בחולצת סבנטיז מכופתרת, אם אני זוכר נכון, נכנס לשירותים ויצא משם אחרי חמש דקות. אז הבנתי סופית שהרוק הישראלי לא מריח טוב ואין לו מה להציע לי, בתור אדם צעיר ותרבותי.וגם ישראל איננה המקום שעליו שרים בכל השירים שאני אוהב. ב־1994 יצא אלבום הבכורה של דנה ברגר. נו באמת, תעשו לי טובה. 20 שנה עברו מאז ואני יכול לספור על 20 אצבעות את מספר התקליטים הישראליים שאני באמת אוהב. כנ"ל לגבי סרטים וספרים. במובן הזה – אין הבדל בין 1994 ל־2014. בחלקה הארי, התרבות הישראלית עדיין מפגרת הרחק מאחור. היא משלמת על חטאי הציונות ותמשיך לשלם עליהם עוד שנים ארוכות.

ב־1994 התחלתי את פרויקט הבריחה שלי מהתרבות הישראלית, כמו רבים מבני דורי. היה קל לנו לעשות את זה הרבה יותר כי היו חנויות תקליטים והיה MTV שגאלו אותנו מהבינוניות והשעמום. היה לנו קל לפנטז והיה לנו עם מה לפנטז. הטריפ־הופ נולד ב־1994 עם ״Dummy״ של פורטיסהד שהיום נשמע כל כך אנכרוניסטי ומשעמם, אבל אז היה פסגת היצירה. ו״Mellow Gold״ של בק שנראה כמו האיש הכי מתוחכם וממזרי על פני כדור הארץ, אולי חוץ מטרנטינו שהוציא בדיוק באותה שנה את ״ספרות זולה״ ו״Music For The Jilted Generation״ של הפרודיג׳י, שאיתו מימשתי את סיפור האהבה שלי עם המוזיקה האלקטרונית ורחבות הריקודים. וסאונדגרדן וניין אינץ׳ ניילז וביסטי בויז ופייבמנט ואואזיס. כולם היו חברים טובים שלי. כולם הצילו אותי מגורלי הישראלי. בזמן שבעולם חגגו את הניינטיז הרועשות והעולצות, בעידן האנלוגי האחרון שלפני חדירת האינטרנט, ברוך גולדשטיין רצח 29 אנשים במערת המכפלה. זו הייתה רק ההתחלה.

ההמשך עוד יבוא, כמובן. גולדשטיין הביא לנו את ביבי שהביא את יאיר לפיד ומי יודע מה הם עוד יביאו. אבל אנחנו לא חשבנו אז, לא על גולדשטיין ולא על רבין. אם בכינו, זה היה על קורט קוביין שהתאבד באותה שנה. שמענו מוזיקה חדשה שכמותה לא נשמעה קודם לכן. היינו צעירים. האמנו בעולם. היה לנו במה להאמין. בגיל 15, הייתי נער אופטימי, נלהב ומלא תשוקה. במידה רבה גם נותרתי כזה, כנגד כל הסיכויים וכנגד הישראליוּת המדכדכת והמדכאת. תודה ל־1994 על זה.

קראו עוד: האלבומים הכי טובים של 1994

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0