טיים אאוט timeout

נגד היעלמות

| מאת: עוזי וייל

  • https://static2.timeout.co.il/media/2018/06/sizes/uzi-watershadow_H_wo_680_382.jpg
סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק

 

*
הכל יעלם בסוף, היא חשבה לעצמה, כל התמונות ששמורות לי במוח ולא אומרות שום דבר לאף אחד: הגמד שניפח בלונים בפאב בקצרין, כמה שעות לפני הסילבסטר. לחייו מתנפחות ומתרוקנות, העורק בצווארו הקטן פועם, קושר כל בלון שגמר לנפח וממשיך הלאה, עוד בלון ועוד בלון בלון, עד שבא הרוסי עם קול הבס ואמר: אתה מנפח הכל בעצמך? מה אתה דפקט?

*
המלה הזו: דפקט. חת'כת דפקט. איזה דפקט. בוא'נה יא דפקט. מלים שלא שומעים יותר. מראות שלא רואים יותר. שקיימים רק בראש שלה ויעלמו יחד איתה

*
תיעלם הילדה שישבה מולה כל הדרך לאברדין, סקוטלנד, ברכבת, והביטה בה בעיניים גדולות, בעוד אמא שלה מדברת בנייד במשך שעה רצוף, מתעלמת מהילדה, והיה לה – לאמא – חוט של טמפון שהשתלשל ממכנסוניה הקצרצרים, והיא תהתה האם להגיד לה? אבל לא היה לה נעים וכל אותו הזמן הילדה תקעה בה עיניים גדולות, מרוכזות, מתחננות לתשומת לב, כזו שאמא שלה לא תתן לה לעולם (או שמא רק דמיינה את זה? המצאות שהמציא לה ליבה בגלל הילדים שלעולם לא יהיו לה)

*
יעלם פולדרק מהסדרה המקורית שהיה אהוב נעוריה, את חיוכו המסתורי תזכור כל חייה ותחפש בכל גבר שאי פעם ינסה להתקרב אליה, דווקא פולדרק האידיוט האניגמטי הזה, שנחקק לתמיד בזכרונה כלומר לא לתמיד לא לתמיד אין לתמיד זו אשליה

*
תיעלם מכונית הדופין שהיה לה פרונט עם צורה של חיוך, ושלילה אחד הופיעה בתחנת דלק בירוחם, אורותיה הבודדים בחושך נראים למרחוק, והיא ושתי חברותיה כבר היו בטוחות שיבלו את הלילה רועדות מקור ומפחד מאחורי תחנת הדלק הסגורה, מסרבות להאמין שזה יכול להיות – זה אבא שלך? הוא בא לקחת אותנו? איך הוא יודע איפה אנחנו? זה לא יכול להיות – אבל זה דופין, באמצע הלילה, מי זה עוד יכול להיות? ואז הפרצוף הקירח והמודאג שלו יוצא מהאוטו והופך לחיוך של הקלה ברגע שראה אותן

*
שלא לדבר על הריחות. שנעלמים כמעט בו בזמן שהם מגיעים. שאי אפשר לזכור אותם גם ככה, אבל אפשר להיזכר שהיו: ריחו של ארי בטרנינג הישן שהיה הדבר היחיד שהשאיר אחריו בארון הבגדים שלה, ושחודשים אחר כך היתה מסניפה אותו רק כדי לבכות ולשנוא את עצמה על הפתטיות אבל להתפעם כל פעם מחדש שזה אפשרי, להרגיש כל כך הרבה רק בגלל שאריות של ריח על בד,

*
ריח הזקנים שמעורב בריח הפיליפיניות הצעירות כאשר הם יושבים בשדרות ההשכלה מתחת לעצי האורן, והרוח מגיעה דרך כל השדירה ומערבבת את כולם ביחד, ולרגע לא ברור מי מריח ממה ולהפך,

*
ריח הגשם הראשון מכה ברחוב המוסכים בו עבדה כשהיתה צעירה, שהיה מורכב בחלקים שווים מכל הג'יפה שדבקה בכבישים במהלך הקיץ שלפתע נרטבה והעלתה אדים, ומכמויות של חמצן חדש באוויר שאי אפשר היה לחלום עליו לפני דקה,

*
כל אלה יעלמו. היא רצתה להעלות אותם על הכתב, שיישאר משהו אחרי שזכרונה ילך וידהה, כשהיא עצמה תלך ותדהה עד שלא תהיה פה יותר, אבל אז חשבה: כל אלה, הם רק זכרונות של דברים. אלה לא הדברים עצמם. אין שום דרך לשמר את המראה עצמו, את הרגש שעורר בה, וכל מה שהיא תצליח לעשות – במקרה הטוב – זה להזכיר לאנשים דברים שהם עצמו שכחו, לעורר בהם נוסטלגיה, והיא שנאה נוסטלגיה. לא יכלה לסבול את האוננות הרגשית הזאת על פתיתי המוח של עצמה, גם אם זה עבד, וכמו אוננות זה אכן עבד, אבל בדיוק כמוה גם השאיר אחריו טעם של שקר שסיפרת לעצמך, וזה לא מה שהיא רצתה שיישאר – לא זיכרון החוויה, אלא החוויה עצמה; שהרשמים שחייה חרטו בה יותירו אחריהם משהו. אטום אחד של נצח בתוך ים המולקולות החולפות, אבל אז הגיע השליח הצעיר והחייכן מהסופר, עם שישיות בקבוקי מים ועם חבילה ענקית של נייר טואלט ועם מלא קפואים לפריזר שצריך להכניס מהר ואחרי שגמרה לסדר הכל והתמוטטה מול המזגן ולקחה שכטה מהג'וינט של אסנת והדליקה נטפליקס היא כבר לא חשבה על זה יותר.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: c422d06bb