טיים אאוט timeout

ארוחה בלתי אפשרית

שלומי שבן - עורך אורח
| מאת: יובל ג'וב הרגיל

השף אסף גרניט, שלומי שבן ויובל ג'וב־הרגיל יצאו למשימה בלתי אפשרית: להרכיב את הארוחה המושלמת בעיר. האמצעים שעמדו לרשותם הם כריזמת הסלב שלהם וכל מסעדות העיר. בכל אחת מהן היו אמורים לאכול מנה אחת שביחד תצטרף לארוחה המושלמת. זה נגמר במשתה חסר מעצורים

  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/03/sizes/basta-2_H1_wo_680_382.jpg
השלושה חוגגים בבסטה. צילום: גוני ריסקין

דבר העורך, שלומי שבן: מדובר בפנטזיה ישנה שלי – לאכול מנה שונה בכל מסעדה ולייצר את הארוחה התל אביבית המושלמת. ביקשתי מהשף אסף גרניט חברי הטוב, ומיובל ג'וב־הרגיל משורר האוכל, לנסות להרכיב את הארוחה הזאת. זה נגמר בשמונה שעות של תענוג חריף מדי.

כששלומי הציע את הרעיון לאכול ארוחה מושלמת תוך כדי תנועה ידעתי שנועדנו לכישלון. לא בגלל שהרעיון לא טוב, אלא כי הוא טוב מדי. ההצעה המפתה הופרחה לאוויר בליווי מגבלה דרקונית שהיה ברור שלא נוכל לעמוד בה. הרעיון הבסיסי הלך ככה: עלינו לבנות ארוחה מושלמת אשר תורכב לאטה לאורך מסלול גיאוגרפי פתלתל: בכל מסעדה שנעצור בה בדרך עלינו לאכול מנה אחת בלבד. הזרימה בין המנות/המסעדות השונות תיעשה באופן אינטואיטיבי וספונטני בהתאם לחשקים הרגעיים שיתפרצו אצלנו במהלך הערב. זה היה כישלון מפואר כי להגביל את עצמך למנה יחידה בכל מסעדה, זה בערך כמו להתחייב לגמור בחוץ בלילה ראשון של סקס. מגבלה שיכולה לעבוד רק בתיאוריה ורק בסרטים כחולים. והערב הזה היה הדבר הכי רחוק מסרט כחול. זה היה סרט דוקומנטרי, שלא לומר מוקומנטרי, על שלושה גברים נואשים, ילדותיים ומיוזעים שרוצים להספיק הכל מהכל ולא מצליחים לשלוט בחשקיהם. הילדון היחידי שהתחיל במסע עם מידה מסוימת של ריסון עצמי הוא שלומי. לא היינו מצפים למשהו אחר מבן אדם שנסע בגיל 20 ללונדון כדי ללמוד פסנתר אצל מורה רוסייה קשוחה בשם סולמיטה ארונובסקי.

מתחממים באימפריאל ובבית תאילנדי

ממש במקרה התברר שביום ראשון השבוע הוא היום שבו הושק תפריט הקוקטיילים החדש של האימפריאל (הירקון 66). תפריט מהודר ומהודק שמקטלג את הקוקטיילים לפי מצבי רוח, כשכל דף מוקדש לאווירה אחרת כמו "פיקניק", "וודו", "בר סיגאר" או "עניבה שחורה". אסף, איש אפל שכמותו, בחר לשתות שארטרז סוויזל, שלומי, שהגיע במצב רוח גבולי, ביקש קוקטייל מנחם וקיבל וודו ואני הלכתי כמו תמיד על סזראק השמרני. אם זה היה טוב להאמפרי בוגרט זה בוודאי טוב גם בשבילי. מעט מאוד ברמנים יודעים להתקין אותו כהלכה. במקרה הזה הביצוע היה מושלם. טוב אף יותר מהאולד פאשן האגדי שמוגש באמריקן קולוני בירושלים. השעה הקלה שישבנו באימפריאל הייתה השלב היחידי במסע שבו עוד דיברנו דברי נימוס וטעם. צפינו בקוקטיילים שלנו מתנערים והרגשנו שאנחנו על הסוס, או לפחות שהסוס שלנו קשור בחוץ ומלחך בשלווה את ערמת התבן שהונחה לפניו, וניסינו לטוות את המהלכים הבאים.

פה אחד הסכמנו שהתחנה הבאה חייבת להיות בית תאילנדי (בוגרשוב 8). לא רק בגלל הקרבה הפיזית, אלא כי מנת הפסה היא מנה מושלמת להתחיל ערב כזה. אטריות, בצל מטוגן, פלפל צ'ילי, עלי תבלין ירוקים ופיסת דג לברק מתקתקה. כולם עטופים בעלה חסה פריך. קלאסיקת פינגר אוריינטלית שכיכבה במאורות השתייה של סייגון ובנגקוק הרבה לפני שבמערב המציאו את המונח "פינגר פוד". בית תאילנדי היא ככל הנראה המסעדה התל אביבית היחידה שבשבע בערב יום ראשון משתרך מחוץ לפתחה תור. ריספקט. התגנבנו פנימה ונעמדנו מול הבר "שלוש מנות פסה בבקשה. אם צריך נאכל גם בעמידה". אלא שהכרזות לחוד ומציאות לחוד. מהר מאוד מצאנו עצמנו ישובים כשמשקיפות עלינו כוסות בירה וצ'ייסרים של וודקה, כמו אימהות גאות שמביטות על ילדיהן עטויי הסינר לפני ארוחת הערב. כבר בתחנת האוכל הראשונה קרסה הקונספציה. מנת הפסה אמנם הגיעה, אבל יחד איתה גם סלט פאפאיה חריף אש ואיתו דלי קש קטן עם אורז דביק כדי שנוכל לספוג את המיץ של הסלט.

ברוסט חזיר צלוי וסבידה בבית תאילנדי. צילום: אנטולי מיכאלו

ברוסט חזיר צלוי וסבידה בבית תאילנדי. צילום: אנטולי מיכאלו

 

לא עברו חמש דקות ונחתו על הבר שני חברים נוספים: ברוסט חזיר צלוי וסבידה על הפלנצ'ה, שניהם ערומים ונטולי גינונים, בדיוק כפי שאנשי אוכל אוהבים לקבל את האוכל שלהם. מה שבעיקר שימח את את אסף ואותי היא העובדה שיכולנו לאכול אותן ללא גזלנים־שותפים. בעודי טובל את הברוסט בפנכת החריף־חמוץ, שאלתי את שלומי האם לא מסקרן אותו לטעום ממנו. הרי הדחף הראשוני של כל אמן מגיע, כך נדמה לי, מיצר הסקרנות, בין אם מדובר בסגנון נגינה לא מוכר ובין אם מדובר בחומר גלם, יהיה אשר יהיה. מה שבעיקר הפתיע אותי במקרה שלו זה שמדובר בילד אינטלקטואל שגדל בבית צפון תל אביבי ולמד בתלמה ילין – לא בדיוק החומרים הביוגרפיים שמהם נולדים כוהני דת. מתברר שאת ההחלטה לשמור כשרות הוא לקח על עצמו כבר בגיל צעיר מאוד. אבל כדי להרגיע אותי הוא סיפר שהוא כבר התנסה בחזיר ואפילו לא מעט: בתקופה שבה ניהל חיי סטודנט בלונדון, הוא מצא לעצמו מסעדת Bargain שהגישה אוכל פונקציונלי וזול בשיטת הבופה. היו שם כל מיני מאכלים חמים שהונחו במגשי נירוסטה. אחד מהמאכלים שהתחבבו במהרה על ידידנו המוזיקאי היה ברווז בדבש בסגנון אסייתי. לאחר שהתענג כמעט בכל יום על המנה הקבועה, התברר לו דרך חבר שהוא התבלבל במגשים ומהלך שבועיים רצופים הוא בעצם אכל ספייריבס. מנת הברווז הייתה מונחת במגש הסמוך.

"זה היה מאוד טעים", הוא מודה, "אבל עדיין, לאחר שגיליתי את הטעות, לא הייתה לי בעיה לחזור ולשמור. זו פשוט החלטה שלקחתי וזו מסוג ההחלטות שאני לא ממש מתקשה לעמוד בהן". אגב, ספייריבס או ברווז, המאכל החביב עליו הוא דווקא פסטה. "אני מכור לפסטה. אני יכול לאכול פסטה כל יום וכל היום".

לאימפריאל

למסעדת בית תאילנדי

מעלים זיכרונות בארנסטו

לאחר הווידוי היה ברור שצריכים לאכול איזו מנת ספגטי קטנה. הבחירה המתבקשת הייתה ללכת לג'ו מהקנטינה, מסעדת הבית של שלומי, אבל איכשהו הרגליים הובילו אותנו במעלה בן יהודה אל ארנסטו (בן יהודה 90). לא בגלל ארנסטו, שאף אחד מאיתנו מכיר אישית, אלא בגלל מנה אחת שהטעם שלה עדיין קועקע אצלי בזיכרון על אף שאכלתי אותה לפני לא מעט שנים. זה המקום לציין שוב, שהמסלול שלנו נקבע באופן אסוציאטיבי לחלוטין. ביום נתון אחר היו צצים חשקים ורעיונות אחרים וציור המסלול על המפה היה לובש בוודאי צורה אחרת לחלוטין.

קצ'יו א פפה (Cacio e Pepe בעברית: "גבינה ופלפל") היא מנה רומאית מסורתית אשר מלבד הספגטי מכילה שני רכיבים בלבד: גבינת פקורינו ופלפל שחור גרוס. המינימליזם שלה מחייב שימוש בחומרי גלם מעולים – גבינת פקורינו אמיתית והמון פלפל שחור שנגרס על המקום. הסוד הגדול שלה הוא שימוש במי בישול הפסטה לצורך התכת הגבינה בצלחת ההגשה. לבוא למסעדה איטלקית שמרנית בשביל מנה אחת עלול להיחשב כעניין מעליב ולכן הקפדנו להתנצל מראש על החיפזון.

קצ'יו א פפה בארנסטו. צילום: אנטולי מיכאלו

קצ'יו א פפה בארנסטו. צילום: אנטולי מיכאלו

הישיבה כאן, על השולחן המעומלן, העלתה אצל שלושתנו זיכרונות ממאות מקומות שמרגישים בדיוק כמו זה. אסף חזר אחורה בזמן למסעדות איטלקיות שאותן נהג לפקוד במהלך הסטאז' שלו ברומא. הזיכרונות הללו הם אלה שגרמו לו להזמין מלנזנה אלה פרמזנה ומנת סופלי – כדורי ריזוטו ממולאים במוצרלה. "יש לי פטיש למנות שעשויות משאריות. אני אוהב שמנצלים את המטבח עד תום והמטבח האיטלקי פשוט גאוני ביכולת הזו לנצל חומרי גלם כמעט אבודים. כך הריזוטו של אתמול הופך לסופלי של היום. יצא לי לאכול סופלה אלוהיים וגם לחוות נפילות סופלה כואבות". שנינו הסכמנו שבניגוד לקצ'יו אה פפה על הסופלה הללו אפשר היה לוותר.

גם אצל שלומי העלתה הישיבה זיכרונות מן האוב: בסוף שנות ה־90 הוא התגורר כאן, ממש מעבר לפינה, בדירה קטנה ברחוב סמולנסקין. בתקופה שבה מאיר אריאל, זמר נערץ עליו, נדחק אל הפינה עם כל ההתבטאויות שלו על הומואים. זה היה פרק חשוך בקריירה של אריאל. כמעריץ, הרגיש שבן צורך עז ללכת להופעה שלו, שהתקיימה במועדון הלוגוס. העניין שהדהים אותי בכל הסיפור הוא שגם אני הייתי ממש באותה הופעה ממש, שהתקיימה בלילה עגמומי אחד בשנת 1998. זו הייתה הופעה דלת משתתפים כשמחוץ למועדון עמדו מפגינים זועמים אשר דרשו את ראשו של אריאל. לאחר אותה הופעה אומללה הודיע אריאל על פרישתו מהופעות. למחרת, שבן הצעיר, אשר לא הכיר באופן אישי את אריאל השיג את המספר שלו ב־144 והתקשר אליו. הוא הציג עצמו כמוזיקאי צעיר וכמעריץ. הוא הצהיר באוזניו שלמרות הדברים החמורים שהוא אמר הוא מבקש שלא יפסיק להופיע. פרץ המילים הרגשני של שבן נענה במשפט לקוני אחד של אריאל: "תודה. עודדת אותי מאוד". מאז הספיק שבן לעזוב את הבית בסמולנסקין ולהיפגש פעם יחידה עם מושא הערצתו, שהלך לעולמו זמן קצר לאחר מכן.

למסעדת ארנסטו

דומעים ברפאל

אחרי שדיברנו על ניצול גאוני של חומרי גלם אבודים, הן במוזיקה ובעיקר בקולינריה, הבחירה המתבקשת הייתה סיגרים ממולאים חלקי פנים של עגל בחמארה של רפאל (הירקון 87) – מנה שיכולה להיחשד כקלישאה, אבל האיכות האבסולוטית והעל זמניות שלה מונעת ממנה להיות כזו. עוד בקבוק שבלי נפתח. בשלב הזה כבר היינו בבקבוק היין השלישי וזה בלי לחשב את ה"שטיקעלך" של הוודקה. במקביל לעבודת הכבד המאומצת והקבוצתית שלנו, ביצע גרניט עבודה אחרת, מתגמלת לא פחות, כשהקבוצה שלו ניצחה שוב את אלו של מאיר אדוני ומושיק רוט ב"משחקי השף". כשהסיגרים הגיעו לבר החל זרם מסרונים מברכים להציף את הטלפון שלו. "קשה לי להיות סלב" הוא רטן בפנינו. אבל הרי היית מפורסם כבר לפני זה, ניסיתי להקשות. "יש הבדל בין להיות מפורסם לבין להיות סלב", חידד גרניט והמשיך: "פעם הייתי הולך בירושלים ואנשים היו מכירים אותי. זה היה נעים. בטח גם אתה מכיר את התחושה הזו. אתה נכנס למקום והאנשים מהברנז'ה מכירים אותך. זה אחלה וזה כיף. אבל כשאתה סלב פתאום אנשים ברחוב מבקשים להצטלם איתך ולקבל חתימות. מדובר בסיפור אחר לגמרי. זה כבר לא ממש נעים. לא יודע מה לעשות עם זה". כשהוא סיים היה נדמה לי שאני מבחין בדמעה קטנה בזווית עינו. רק אחר כך הבנתי שלגרניט כל הזמן יש עיניים חצי דומעות, בייחוד כשהוא משתכר. השילוב הזה עם האגרסיביות וחוסר הסבלנות יוצר קסם מיוחד שמצליח לרתק גם על המסך הגדול.

סשימי טונה אדומה. צילום: גוני ריסקין

סשימי טונה אדומה. צילום: גוני ריסקין

אחרי שנגסנו גם בסשימי טונה אדומה וברביולי גבינות עיזים ריחני שהתכתב בצורה מופלאה ורכה עם הקצ'יו אה פפה, שכבר נם את שנתו בכרסנו התופחות, המשכנו הלאה. מכאן והלאה, הסכמנו פה אחד, אנחנו לא נבזה את עצמנו בהליכה מקרטעת על מדרכות עקומות. מעכשיו רק מוניות.

למסעדת רפאל

פושעים בבסטה

אני יודע שאני חתיכת נפוטיסט חסר בושה, אבל מי שבאמת התעקש לבוא לבסטה היה אסף. (אחיו של כותב שורות אלו הוא השף והבעלים של הבסטה – המערכת). הסיגרים והטעם של כבד עגל החלב ברפאל פשוט עוררו אצלו תשוקה בלתי נשלטת למוח על טוסט, ולא סתם מוח, אלא מוח ערום קריר ואפרורי בלי רוטב ובלי גרנישים, אלא אם כן אתם קוראים לצלף כבוש "גרניש". לפני אובדן המוח היינו חייבים עוד שבלי ועוד וודקה – הפעם זוברובקה. אסף ואני לא ממש הכרנו עד לערב הנוכחי. לכן הוא הפתיע אותי כשהכריז: "אני יודע שיש לך קיבולת מפוארת. כבר חוויתי את הקיבולת שלך בשידור חי". כשהרמתי גבה תמהה הוא המשיך והזכיר לי ביקור שלי במחניודה לפני כשלוש שנים. הוא הפליג בזיכרונו וסיפר לי איפה ישבתי וחזר בסדר מופתי על כל מנה ומנה שאכלתי שם. היו שמונה כאלה. "איך לעזאזל אתה זוכר את זה? זה היה פאקינג לפני שלוש שנים!", שאלתי. "אני זוכר כל מה שאני מבשל. ואת הארוחה ההיא בישלתי לך במו ידיי מתחילתה ועד סופה", הוא ענה וסיכם "היום שאני אפסיק לזכור מה אני מבשל יהיה כנראה היום שבו אפסיק לבשל לאנשים בכלל".

אם כבר הגענו עד הלום לא יכולתי שלא להזמין סרטנים כחולים בתנור. סרטנים כחולים זה המאכל שאני הכי אוהב בעולם ולאו דווקא בגלל שאני מזל סרטן. לדעתי סרטנים כחולים מקומיים מהים שלנו עולים בטעמם על כל לובסטר ועל כל קינג קראב מאלסקה. ואלה שהוגשו לנו עכשיו הם האהובים עליי מכולם. אחרי עוד סיבוב וודקה ושבלי, צנחה על הבר צלחת פסטת חלמונים צהובה כמו שמש עם פיסות כמהין טריות. "מה פסטה עכשיו, מה"? צווחנו שלושתנו כמו מקהלת עורבים מתוזמרת היטב. "אין מה לעשות. הגיע אלינו היום משלוח של פטריות מאומבריה", חייך מעוז אלונים חיוך ערמומי. "אלה פטריות אביב הראשונות של העונה. זה היה פשע אם הייתי נותן לכם ללכת בלי לאכול אותן".

או.קיי אז אולי התחמקנו מדבר פשע, אבל המעשה המופקר וחסר האחריות הזה התחיל לצמצם לנו את הטווח באופן מדאיג. על הפרק היו טאיזו, ג'וז ולוז, פרונטו, קינוח בפיצרוי ומטווח גראפות בקנטינה, ואנחנו מצאנו עצמנו נאבקים בצפירות של נהג מונית עצבני שהתעקש לקחת אותנו לאכול פריים ריב בטוטו.

למסעדת הבסטה

נסדקים בטוטו, נגמרים בלוציפר

פריים ריב הוא המאכל האהוב על אסף בעולם כולו. לא אויסטרים ולא לובסטר. לא קציצות של סבתא ולא סנדוויץ' עם שוקולד השחר. ובמילותיו: "נתח אנטרקוט של פרה מבוגרת, על העצם, צלוי על הגריל ומוספג בחמאה. אני מסוגל לאכול את זה כל יום. וזה לעולם לא יימאס עליי. אין פה בכלל שאלה. זה המאכל שאני הכי אוהב". "יש מאכל שאתה לא אוהב?", ניסיתי להקשות בעת שנכנסנו לטוטו ההומה (ברקוביץ 4). "אין דבר כזה. אני אוכל הכל. גם מה שנראה מגעיל ולא אכיל אני אנסה בכל זאת לאכול. עניין של סקרנות". כשישבנו בקצה הבר הוא נזכר לסייג את דבריו: "בעצם אני לא אוהב נבטים".

ניקח את הפריים ריב הכי מוצלח שיש לכם במקרר היישון!" הכרזנו בקולות סדוקים, בעודינו מטבילים את ראשינו המסוחררים בסיבוב צ'ייסרים נוסף. אבירם כץ, הסומלייה שהיה כל כך מזוהה עם טוטו, והכיר את הטעם האישי של כל אחד מהלקוחות הקבועים והלא קבועים, כבר לא כאן. לשמחתנו ניגש אלינו ג'סי בודק, פיגורה ייננית דעתנית בזכות עצמה. לאחר מספר מלמולים חסרי פשר התגלגל לבר אורח מכובד: פינו נואר של Prieuré Roch, שהכין פרדריק רוש, בן אחיה של מאדאם לרואה המיתולוגית מבורגון. זה היה פינו נואר מרגש שהצליח להוריד הפעם דמעות אושר אמיתיות.

מנת סרטנים בבסטה. צילום: גוני ריסקין

מנת סרטנים בבסטה. צילום: גוני ריסקין

בדיעבד הסתבר שהבקבוק עולה בסביבות 600 ש"ח. אבל מי סופר דמעות (או יותר נכון מעות) כשנהנים. ואז הגיע הפריים ריב. סגול ומדמם. ועם חמאה בדיוק כמו שאסף אוהב אותו. את רוטב השמנת והברנדי נמנעתי מלמזוג על הסטייק ושתיתי אותו ישר מהפנכה. בזווית העין הבחנתי בנטלי פורטמן מביטה בי בגועל מעברו השני של הבר. כשמחיתי את שאריות השמנת מזקני ומחולצתי ראיתי שאסף חופר בעצם שהונחה מולו כמו בולדוג שקיבל מתנה לחג. רק שלומי, שהיה מנוע מלאכול דברי טרפה שכאלה, ישב ובהה בנו בעודו מייצב עצמו בכוחותיו האחרונים, על מרכז הכובד של כוס הפינו נואר.

את הצ'ייסרים הבאים, הפעם של פרנה ברנקה, כבר עשינו בלוציפר (אלנבי 97), כך נדמה לי. אחר כך היו עוד כמה במקום שאני לא זוכר את שמו. אני כן זוכר שלשלומי אבד איפשהו הז'קט ולאסף הלך הטלפון. אני לא איבדתי כלום. נהפוך הוא. נראה לי שמצאתי לעצמי חברים חדשים. בשבוע הבא כך הבטחתי, נצא להשלמות.

למסעדת טוטו

ללוציפר

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: abf6601