טיים אאוט timeout

גבר עם סלים

| מאת: בן טופח

סלים דאו, כוכב "עבודה ערבית", מגלם את הדמות הכי מצחיקה בסדרה והכי מצחיקה על המסך הישראלי. ההצלחה (30 אחוזי רייטינג) והפריים טיים של ערוץ 2, משמחים אותו, אבל אם לא היו מטרידים את הבנות שלו בכל פעם שהן נכנסות לשדה התעופה הוא היה שמח הרבה יותר

  • https://static2.timeout.co.il/media/2013/08/sizes/048-13_wo_680_382.jpg
סלים דאו. צילום: איליה מלניקוב

אחרי שלוש עונות מופלאות וקורעות מצחוק בתפקיד אבו אמג'ד, מפליא שסלים דאו לא דומה קצת יותר לבן דמותו ב"עבודה ערבית", הסדרה של הסופר והעיתונאי סייד קשוע. אבו אמג'ד נראה מבוגר, נרגן, זועף וכבד, ואילו דאו מקרין חיוניות נערית למרות 63 שנותיו.

הוא מגיע לבית קפה בדרום העיר מיד לאחר חזרות להצגה חדשה בבימויו של רוני ניניו לתיאטרון חיפה, והבגדים הפשוטים שלו – מכנסיים שחורים, חולצה שחורה, נעלי התעמלות – הם משהו שלעולם לא הייתם תופסים את אבו אמג'ד הגאוותן, שחרד מהקלון שמביא לו בנו המתייהד, לובש.

"אני מזין את אבו אמג'ד", הוא מסביר את הפער בין הבדיה למציאות. "כל שחקן יכול לשחק את הדמות הזו, אבל האבו אמג'ד הספציפי הזה הוא אני. השאלה היא מה אתה מביא לדמות, איך אתה מקרב בינך לבין הדמות. אני אומר לו 'בוא ערס, בוא קח', נותן לו חוש הומור, טיימינג, קריצה ממזרית".

ובמה אתם שונים?

"הקומבינות זה הדבר שהכי שונה בינינו. אני לא עושה קומבינות על אנשים. אני בן אדם ישר, אמיתי, בלי כלום מתחת לשולחן. ועוד דבר שונה זה הגיל. אבו אמג'ד מבוגר ממני בערך ב־15 שנים, וזה הכל עבודה עם הגוף, בלי איפור בלי כלום". דאו קם ומדגים לי כיצד בשינוי קטנטן באחיזת גופו הוא הופך מהאיש הנמרץ ומלא החיים שהוא ביומיום, לאבו אמג'ד הזקן והכפוף. אני מחמיא לו על תצוגת המשחק, והוא מרוצה ממנת החיבה שהוא מקבל. במהלך השיחה כולה דאו מצטייר כשחקן בכל רמ"ח איבריו. כל תשובה שלו היא מונולוג קצר הכולל פתיחה, בניית מתח ושיא דרמטי. הוא מרבה להשתמש בפרצופים ובהבעות גוף, וכשהוא מספר סיפור הוא משנה את קולו בהתאם לאדם שהוא מחקה. מיד כשאנחנו מתיישבים, דאו לא מחכה שאשאל שאלה, ופוצח בשיר הלל ל"עבודה ערבית": "התוצאות מדברות בעד עצמן", הוא מכריז בסיפוק. "עונה רביעית בפריים טיים, בערוץ 2, זה לא מובן מאליו. אחוזי הצפייה מגיעים ל־30, ואני רואה את זה ברחוב, אנשים מתחננים שאני אזרוק עליהם נעליים כמו שאני עושה בתוכנית. אנשים צוחקים מהלב, וחושבים".

הייתה הרבה ביקורת בחברה הערבית על הסדרה.

"האמת היא שמעט מאוד אנשים ממש תקפו את התוכנית, אבל זה עשה הרבה רעש. היה עיתונאי אחד שכתב על התוכנית ועוד שניים שתקפו אותי אישית, אחד מהם היה חבר קרוב שלי. כל המתנגדים האלה ביחד לא הגיעו לעשרה אנשים. בעונה השנייה הם ירדו לשניים ובעונה השלישית הם נעלמו לגמרי. אבל הם לא מעניינים אותי. מה שחשוב זה האנשים שעוצרים אותי ברחוב, ילדים, כולם. אנשים שמעולם לא היו פנאטים של תוכנית בטלוויזיה – בטח שלא בטלוויזיה הישראלית – לא מפספסים פרק. ואם מפספסים מקליטים, ואם לא מקליטים רואים באתר. אנשים מבינים שיש פה משהו מיוחד שהם יכולים להתחבר אליו. צריך להבין, זו קומדיה, זה כמו קריקטורה, זה לא סרט דוקומנטרי. אנחנו עושים צחוק מכולם, אנחנו עושים מהיהודים שם סמרטוטים. אני יכול להבין את מי שכעס ונפגע ואמר שאנחנו משפילים את הערבים. אנשים חווים בפעם הראשונה שצוחקים עליהם אז הם לא מבינים את זה. והחברה היהודית הרבה יותר מפותחת בקטע הזה. ראיתי קטע על משה רבנו, הייתי המום שצחקו על הגמגום שלו".

הסדרה לא מתפשרת על הדיבור בערבית. זה משמעותי?

"לגמרי כן. מעולם לא הייתה בטלוויזיה הישראלית סדרה ש־60 אחוז מהטקסט שלה בערבית. וגם 60 אחוז מהתפקידים הראשיים הם בגילום שחקנים ערבים. זה פורץ דרך".

זו הגדולה של סייד קשוע?

"כן. סייד הוא ממזר גדול, הוא חכם מאוד ויש לו חוש הומור מיוחד. הוא פשוט יודע לכתוב".

לא משת"פ

דאו נולד וגדל בכפר הנוצרי בענה בגליל המערבי. את המסע שלו למרכז הבמה של תיאטרון חיפה, לקולנוע ("אוונטי פופולו", "מסעות ג'יימס בארץ הקודש") ולטלוויזיה (מלבד "עבודה ערבית" הוא משחק גם ב"חטופים" ובעבר הגיש את התוכנית "עם סלים") החל בשנת 1972, רגע לפני מלחמת יום כיפור, כשהתקבל ללימודי משחק בבית הספר בית צבי. "גרתי שש שנים בתל אביב, ברמת גן ובגבעתיים", הוא נזכר. "אף יהודי לא רצה להשכיר לי דירה. בשנתיים הראשונות חברים יהודים מבית צבי אירחו אותי כל אחד קצת – שבועיים פה, חודש שם. בשנה השלישית כבר עשינו תפקידים ודמויות ואמרתי 'חלאס, אני שחקן, אני אהיה סמי דדון'. לקחתי ספר טלפונים ואמרתי סלים זה ס' – סמי, דאו זה ד' – דדון. אמרתי שאני מעכו, שזה ליד בענה. והכי מדהים שהאישה שהשכירה לי את הדירה אמרה לי 'שמעתי שיש ערבים בבית צבי'. אז אמרתי לה 'כן, מיעוט קטן'. אז היא אמרה לי: 'אני מקווה שהשותף שלך יהיה כמוך, שלא יהיה…'. אמרתי לה 'אני נשבע לך באלוהים שהוא בדיוק כמוני!' ולקחתי עוד בחור ערבי מחיפה שיגור איתי. זה נשמע אולי כמו בדיחה אבל זה כואב".

המצב השתנה מאז לדעתך?

"אני חושב שהיום זה עדיין ככה בהרבה מקומות, תלוי איפה. הייתי בעכו לפני כמה ימים אצל חברים. יש שם שכונה חדשה של בנה ביתך. שאלתי את החברים שלי מה יש בצד השני ואז הסבירו לי – צד אחד ערבים, צד אחד יהודים, ולא מוכרים בצד היהודי לערבים. אמרתי 'לא יכול להיות!', התקשרתי, שאלתי על איזה בית שהיה למכירה. והוא אומר לי 'כן, בוא נקבע פגישה'. כשהם ראו שאני ערבי אמרו לי 'סליחה טעינו, כבר יש משא ומתן, אי אפשר'. ברור שלא נותנים לערבים, בטח שזה עדיין קיים". את החוויות שלו כערבי־פלסטיני־ישראלי, שעושה דרך חתחתים בעולם הבידור היהודי, הוא ניתב להצגת יחיד אוטוביוגרפית שאותה הוא מעלה בערבית בתיאטרון חיפה. הכאב האישי שהוא נושא עמו בא לידי ביטוי נרחב בהצגה שהפכה ללהיט במגזר הערבי. "לא מזמן תרגמתי את ההצגה לעברית. העברתי את הטקסט עכשיו לאפרים סידון ולב. מיכאל (צמד הכותבים שביחד אחראי ל'קרובים קרובים' – ב.ט). הם מעבדים אותו ואנחנו מחפשים איך להפיק את זה. ההצגה מספרת על הילדות שלי בשלטון הצבאי, על הפקעת האדמות האיומה שהייתה לנו ב־63'. הרי כרמיאל נבנתה על אדמות שלנו, זה פצע פתוח. אנשים גורשו משם, לא ברחו. עד היום הם מסתובבים עם המפתחות לבתים. וזה הכל שזור בחוש הומור נהדר. אני מספר על הש.ב שניסה לגייס אותי שנים להיות משת"פ ולא הסכמתי. על הנשים הנהדרות בחיי: אמי, אחיותיי, אשתי, ארבע בנותיי. אנשים לא קולטים איך אני מערבב אצלם את הדמעות של הצחוק ושל הבכי בפחות מעשר שניות. זה מאוד סאטירי ומצחיק, עם דברים שהם חריפים וכואבים".

עבודה ערבית

עבודה ערבית

אתה נוצרי מאמין?

"זו שאלה שאני אף פעם לא יודע איך לענות עליה. אני לא מתפלל בכנסייה. אני לא צם כשיש צום. אני לא אוכל לפי חוקי הנצרות. אבל אני מאמין בלא לעשות רע לאף אחד. אני אוהב".

וכאדם חילוני, כשאתה רואה את המקום ההולך וגדל של הדת במזרח התיכון, זה מפריע לך?

"אני מתחנן לאנשי הדת שלא יתערבו. הדת זה דבר אחד, והדברים המדיניים והלאומיים זה דבר אחר. מה שקורה הרבה בדתות זה שהן מביאות לגזענות מחרידה ולשנאה. אתה רואה רב בישראל, רב גדול שכולם רצים אחריו ומקשיבים לו, והוא אומר שהערבים הם נחשים או דברים כאלה. מה זה? איך רב נותן לעצמו זכות? ועוד מוחאים לו כפיים. הדת היא דבר נפלא, אבל אנשי הדת הם בעיה. אתה קורא ספר דת וזה תענוג. יש שם הכל, למדתי תנ"ך בתיכון – מה אין שם? אלימות, רוך, אהבה, זנות, זה עולם ומלואו, כל כך אנושי. אני לא צריך פרוטקציה, אני לא צריך מישהו שיקשר ביני לבין האמונה שלי באלוהים".

שהפצע יתחיל להירפא

מה היחס שלך למדינה?

"הייתה לי תקופה קשה מאוד עם מדינת ישראל, וזה הביא לי הרבה שנאה. היו ימים שלא יכולתי לישון מרוב שנאה למדינת ישראל. לא ליהודים, להכל – לאנשים פה, לשלטונות המעפנים שיש פה. הגעתי למצב שאמרתי לאשתי שאם אני אמשיך ככה לשנוא את מדינת ישראל אני אקרוס. ועשיתי ניקוי. הרי הפוליטיקאים לא סובלים מזה שאני שונא אותם, רק אני סובל מזה. אז היום אני פשוט לא רואה אותם. ואם אני רואה מדי פעם לפעמים חדשות או משהו כשיש פוליטיקאי או ראש הממשלה אני מיד מעביר".

מה אתה חושב על מה שקורה בסוריה ובמצרים?

"היו שנים שהייתי הכי מעורב ומעודכן והכל, אבל זה עשה לי רק רע. היום כשמחלקים לי עיתון בחינם ברכבת אני לא לוקח. זה מלכלך את הידיים, מלכלך את הבגדים ומלכלכך את הנפש".

והבנות שלך, איך הן עם המדינה? עם פוליטיקה?

"אחת הבנות שלי, שלמדה באירופה, מטריפים אותה בכל פעם שהיא עוברת בשדה תעופה, ויש בה הרבה כעס. לפני שנתיים היא חזרה מרומא והאבטחה הישראלית הרסה אותה. היא התקשרה בוכה בהיסטריה ואמרה לי 'אבא אתה לא יודע איך משפילים אותי'. נסענו להביא אותה וכל המטוסים מכל העולם נוחתים, גם שלה. והיא לא באה. ואני משתגע. ואז היא יצאה, בלי מזוודות, הלכו המזוודות. ואני התפוצצתי. אני לא אחזור על הדברים שאמרתי, אבל באמת השתגעתי. צרחות ויריקות. וזו במה טובה, תקרה גבוהה, יש שם הד, ואנשים מכירים אותי ואני לא מצליח לעצור את עצמי. עד היום אני חושב ללכת לבקש שם את ההקלטה הזאת כדי לעשות עם זה משהו יצירתי, כי באמת זה היה דברים מבפנים. דברים קשים ואמיתיים".

אבל הבנות חוזרות לגור בארץ, למרות הכעס.

"כן. אני אמרתי להן לא לחזור, אבל הן כולן חוזרות כמו שאני חזרתי מצרפת (דאו למד משחק בצרפת בבית הספר ז'אק לקוק וגר בה שמונה שנים – ב.ט). זה הבית שלנו. זה שלי פה. זה שלנו. בעד שום הון שבעולם אני לא אוותר על הדרכון הישראלי שלי".

יש בטח הרבה שאלות של זהות.

"זה שטויות. אתה מה שאתה ואני מה שאני. זה לא מעניין. השאלות החשובות הן לא שאלות של זהות. הן שאלות של מעשים. למה עכשיו סוגרים תיאטרון לילדים במזרח ירושלים? זה לא קשור לזהות. זה גועל נפש".

יהיה פה בסדר יום אחד?

"אני לא יודע. איך שזה נראה היום זה נראה רע מאוד. זה הולך ונהיה רע מאוד. אני זוכר בתקופה של ערפאת ורבין. הגעתי לחזרות, לא זוכר על מה עבדנו, והייתי אשכרה מאושר. אמרתי 'תהיה פה פלסטין, לצד ישראל, ונעבוד ביחד ונעשה ביחד תיאטרון'. ומה קרה מאז? את רבין רצחו, את ערפאת רצחו, הרעילו. אין תקווה. גמרנו, לא יהיה שוב דבר כזה. אבל כשהייתי ילד תמיד כשקיבלתי מכה או משהו ההורים שלי היו אומרים לי שכשזה הכי כואב זה סימן טוב כי אחר כך זה נרגע. ואני מקווה שככה יהיה גם פה, שהפצע הזה, שכל כך כואב, יתחיל להירפא".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 35bbb25404c29bc9