טיים אאוט timeout

התמונע הנעה

| מאת: מרט פרחומובסקי

כשהיא מתמודדת עם שחיקה, שוק רווי ובעיות תקציב, נאוה צוקרמן הפכה את תאטרון תמונע למרכז המוביל של תאטרון הפרינג'. ראיון

קיר תומך בעולם התאטרון. נאוה צוקרמן. צילום: יולי גורדונסקי

נאוה צוקרמן עדיין מאמינה בכוחה של האסתטיקה. "האמנות גורמת לי לרצות לחיות", היא קובעת. "היומיום כל כך שוחק, מהיר והישרדותי, והאמנות מאפשרת לך להתעכב ולראות יופי. אולי זה אסקפיזם, אבל אני מעדיפה אסקפיזם של עשייה מטורפת מאשר אסקפיזם של סקי בשוויץ פעם בשנה". האידיאליזם הזה, שממשיך לפעם בעורקיה של מי שהפכה את קבוצת התיאטרון הקטנה שלה למרכז הפרינג' המשמעותי בישראל – תאטרון תמונע שמושך אליו את מיטב היוצרים בתחום, גורם לה ליזום במסגרתו עוד ועוד פסטיבלים ואירועים שנתיים. האחרון שבהם הוא פסטיבל תמונע, אירוע שהתקיים השנה בפעם הרביעית, במטרה לחשוף בפני הקהל את מגוון היצירה המתקיים במקום באופן מרוכז ובבמחירים מוזלים.

 בניגוד לפסטיבלים כמו א־ז'אנר או אינטימדאנס, שמתקיימים בתמונע כבר שנים, נראה שאופיו של פסטיבל תמונע הוא יותר שיווקי, ומטרתו המרכזית היא להשיק את העונה החדשה בתיאטרון. האמנם?

"לדעתי זה הרבה מעבר לכך. אני כל הזמן בודקת את העשייה שלנו בתמונע, ובשלב מסוים הגעתי למסקנה שאנחנו נקלעים לפעמים לתחושה של שגרה מובנת מאליה, עד שהמקום הופך להיות למכלול חדרים להשכרה עבור הצגות ומופעי מחול. גם יוצרי תיאטרון, ולא רק בממסד, הפסיקו לחקור ולהתעמק כמו בעבר. לא על זה חלמתי כשנתתי את חיי לתמונע. המטרה האמיתית של המקום היא לחפש באובססיה קולות חדשים של אמנים בכל התחומים, ש"מתאבדים" על יצירתם, ולאפשר להם להתפתח. אז החלטנו שפעם בשנה צריך להתעכב לרגע ולמקד את תשומת הלב של הביקורת והקהל במטרה הבסיסית שלשמה תמונע קיימת. חשוב לי להזכיר את ה'אני מאמין' של תמונע, וגם במידה מסוימת למתג את העשייה שלנו".

בואי נדבר על העשייה בפרינג'. התחושה בשנים האחרונות היא של שוק רווי בהצגות, שאין להן מספיק קהל ואף אחד לא באמת זקוק להן.

"אחת המטרות שלנו בתמונע היא לגדל את הקהל לתיאטרון אלטרנטיבי, גם אם לפעמים באים להצגה רק שישה אנשים. יש לנו קהל, אבל הוא בא בגלים. יש תקופות יותר ופחות טובות. מצד שני, מה שקורה בתחום הפרינג' הוא עצוב מאוד, כי הרצון לתת במה לכל מי שרוצה להתבטא גורם לעוגת התקציב להתחלק לעוד ועוד פרוסות, וזה מוביל לרדידות. האנשים שקובעים איך יתחלק התקציב אינם חיים ואינם מכירים את השטח. אני חסרת אונים מול התופעה. מצדי, במצב אופטימלי הייתי עובדת עם שישה יוצרים במשך שלוש שנים, ואחר כך משחררת אותם לדרכם ומגייסת יוצרים חדשים. ככה אפשר היה להתמקד באמת ולאפשר התפתחות והעמקה על חשבון הכמות. לדעתי השיטה הכמותית שבה פועל התיאטרון כיום חייבת להשתנות. עם זאת, אני לא רואה שום פתרון באופק".

למרות מה שאת אומרת, במצב הנוכחי מוצגות בתמונע עשרות הצגות במקביל. מה מניע אותך בבחירתן?

"אני מחפשת אנשים של דרך, אנשים בוערים, שגם יודעים לעבוד קשה. זה לא שאני אומרת שבתמונע יש רק גאונות בהתגלמותה. הטעם האישי שלי לא קשור לבחירה. זה כמו לגדל ילד – לפעמים אני רואה את הבעיות בעבודה, אבל נותנת ליוצר לעבוד, ומקווה שאולי בעוד כמה שנים הוא יבין למה אני מתכוונת. לפעמים אני מלווה את היוצרים מהשלבים הראשונים של גיבוש ההפקה, ועוברת איתם שלבים רבים של פיתוח ושכתוב. זה היה המקרה ביצירות חשובות כמו 'מייקל' של אבי דנגור או 'החברים של ננה' של ירון אדלשטיין. מה שאני כן זקוקה לו כשאני צופה בפרזנטציה של עבודה חדשה, הוא להאמין למה שאני רואה. חשוב לי יותר היוצר שעומד מאחורי היצירה מאשר איכות היצירה הספציפית".

תמונע הפכה במשך השנים למרכז המוביל של הפרינג' בישראל מבחינת היוצרים והקהל. מה לדעתך גרם לכך?

"אמנם התחלתי כיוצרת עצמאית, שעשתה חזרות בסניף מפלגת העבודה ברחוב בן יהודה, אבל כבר אז התחילו להתקבץ שם מיטב היוצרים. אז תמיד הייתה סביבי התכנסות של יוצרים, והמקום שלי היה מקום מפגש. כך שהמעבר לניהול של תמונע היה טבעי. מה שעושה את תמונע למה שהיא אלה האנשים: אני, מיקי צוקרמן, אילן רוזנטל. כשהקמנו את תמונע לא ידענו מה אנחנו עושים, אבל היא הפכה להיות כל חיינו. אולי זה מה שגורם לה להיות הנס שהיא".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0