טיים אאוט timeout

משמרות המהפכה

| מאת: נעמה רק

בתקופה האחרונה פועלת בעיר כנופיית נשים בצהוב, סיירת נשים שמפטרלת עם גז מדמיע ומקלות עץ ברחובות הדרום כדי להרתיע תוקפי נשים פוטנציאלים. נעמה רק הצטרפה לטיול בתקווה להכות אנסים פוטנציאלים. זה נגמר כטיול השנתי הכי מוזר שהיה לה

  • https://static2.timeout.co.il/media/2013/09/sizes/054-1_wo_680_382.jpg
כנופיית נשים בצהוב

 "אתן הולכות קרובות, זקופות, לא יוצאות מהקבוצה בשום מצב בלי ליווי. לא בשביל לדבר בטלפון, גם לא בשביל ללכת הביתה. אתן לא עושות רעש, בטח שלא באזורי מגורים. אנחנו מסתכלות, ולא בוהות. זה הרגל טבעי, כולנו עושות את זה, אבל הדבר האחרון שהנשים האלה צריכות זה חבורת נשים שתבהה בהן במבטים חומלים".

השעה היא כמעט חצות, המקום – חדרון קטן מאחורי קפה אלבי, רחוב הגדוד העברי. הדוברת היא רחלי, ממנהיגות כנופיית נשים בצהוב (שמעדיפה לא לחשוף את שם משפחתה). אחרי התדרוך הקצר תצא החבורה הזו אל הלילה הערפילי שבחוץ, בתקווה להפוך את המקום הכי נמוך בתל אביב למעט בטוח יותר. ארסנל כלי הנשק כולל מקלות, גז מדמיע, שוקר חשמלי אחד ומכל ספריי צהוב. בהמשך, מקוות מייסדות הכנופיה, יוכלו לצבור להן פק"ל של תרסיסי פלפל, שוקרים ואלות.

אחת הבנות מציעה להרכיב חגורת כלי עבודה על המותניים. "אם יבוא שוטר אפשר להגיד שאנחנו בדרך לתקן משהו", אומרת אחת הבנות. "כן, אדוני השוטר", מישהי משיבה, "אני בדרך לתקן למישהו ת'פרצוף". ההתאספות החלה כחצי שעה קודם לכן בבית הקפה. יותר מ־30 נשים התקבצו במקום כדי להצטרף לפטרול הלילי הראשון של הכנופיה.

מקור ההשראה והמודל לחיקוי הוא הגולאבי גאנג, הכנופיה הוורודה, שפועלת בהודו משנת 2006. לאחרונה, כשמצבן של הנשים בהודו היה לעניין מרכזי בתקשורת הבינלאומית, הופנתה תשומת הלב גם אל הארגון בהנהגתה של סמפט פאל ממחוז אוטר פראדש. בנות הכנופיה ההודית הן הכתובת לנפגעות אונס ותקיפה מינית, במקום שבו המענה לסוגיות שכאלה מצד המדינה או המשטרה הוא כמעט אפסי. הארגון מונה כיום עשרות אלפי נשים ברחבי המדינה והעזרה שהן מציעות נעה בין סיוע בהגשת תלונה, עימות עם תוקפים ואנסים ובמקרה הצורך גם אקטים אלימים יותר.

גולאבי גאנג, הכנופיה הורודה בהודו

גולאבי גאנג, הכנופיה הורודה בהודו

סימני ההיכר שלהן הוא הסארי הוורוד ומקלות הבמבוק המשמשים ככלי נשק בעת הצורך. היום יש לחבורה הזו כלי נשק חשוב וחזק בהרבה – פרסום בינלאומי רחב. כנופיית נשים בצהוב התל אביבית שונה מתנועת האם מבחינות רבות, אך נסיבות ההתארגנות דומות – נשים שאיבדו את האמון במשטרה כגוף שאמור להגן עליהן. בגרסה התל אביבית המיתוג ויחסי הציבור הגיעו בשלב מוקדם בהרבה. אורטל בן דיין, הגרסה המקומית לסמפט פאל, מובילה את הסיור כשהיא לבושה אוברול צהוב עם כיסים גדולים, ליפסטיק אדום, מגפיים ומקל עץ שתחוב לאחד מהם.

עבור אורטל וחברותיה הכנופיה היא המשך טבעי לפעילויות קודמות שיזמו למען דרות רחוב וזונות, כמו מבצעי חלוקה של מכלי גז פלפל מכספי תרומות. "מעבר להשראה ששאבנו מהנשים ההודיות, זה משהו שהגיע מתוך צורך אמיתי", מסבירה רחלי, המתגוררת בעצמה על קו התפר שבין מרכז העיר לשכונת שפירא. "אלה דברים שאנחנו שומעות מדרות רחוב, מנשים העוסקות בזנות, דברים שאנחנו חוות בעצמנו. לגור באזור הזה זה לחיות בתוך ניהול סיכונים. זה לנסות לחשב את הסיגריות שלך כדי שלא תצטרכי לרדת לקיוסק לקנות חפיסה, לתאם עם חברים ב־SMS מתי מורידים ביחד את הכלב".

&set=a.10150415535068277.356811.749373276&type=1">
&set=a.10150415535068277.356811.749373276&type=1">Post by Ortal Ben Dayan.
"יש לי משהו בשבילך", בן דיין מכריזה שהיא מבחינה בגופייה השחורה שלי, ולוקחת אותי אליה לחנות, ששוכנת כמה צעדים מהקפה. אופנת אורטל, "חנות יד שנייה ולשכת הרווחה של רחוב הגדוד העברי", כפי שהגדירה אחת מבנות הכנופיה. אחת הנשים קוראת לכיוון בן דיין "את יודעת מה הבעיה? צהוב זה לא באופנה". "צהוב תמיד באופנה!" בן דיין חורצת ומושיטה לי חולצה צהובה, מנוקדת, שמתאימה יותר לחיפוש חתן בפיפטיז מאשר לציד אנסים בפוטנציה. בלילה שנבחר לפטרול הראשון שלנו מכוסה העיר בענן ערפילי שמוסיף עוד ממד של קריפיות לסיטואציה המוזרה ממילא.

כשאני שואלת למה דווקא צהוב, רחלי מסבירה: "אדום זה ניכוס, ורוד זה ניכוס, כתום שייך לקבוצה פוליטית אחרת, את הירוק תפסו פעילי איכות הסביבה. צהוב זה גם צבע בולט בלילה". התוכנית בגדול היא לסייר מחצות עד חמש בבוקר, בכל האזורים הקשים: נווה שאנן, הר ציון, סלמה, התחנה המרכזית החדשה והישנה. המטרה היא לבחון את השטח ובעת הצורך לסייע לכל אישה במצוקה, בלי הבדלי דת, גזע ומעמד כלכלי. אחרי התלבטות קצרה מוחלט שרחוב פין, "המקום שבו הרוע יוצא מהאדמה" – כפי שמגדירה מישהי, יישאר מחוץ למסלול הפעם. רחלי ובן דיין מבהירות שאנחנו לא כאן כדי להוציא אף אחת ממעגל הזנות, לא להבריח לקוחות או לפגוע בעבודה של הבנות שעליהן בכוונתנו להגן. "כפמיניסטיות אנחנו לא יכולות להתפרץ פנימה ולומר 'סליחה, אבל זה אונס', גם אם חלקנו חושבות שכן".

יש לו סכין

את הסיור אנחנו מתחילות בירידה מהגדוד העברי למדרחוב של נווה שאנן. באופן לא טיפוסי הרחובות ריקים כמעט לגמרי. הגברים סביבנו זרים ברובם וניכר שהם חוששים מאיתנו. חלקם עוברים לצד השני של הכביש או משפילים מבט, אחרים זורקים הערות. נהג מונית צועק לנו: "אין לכן מה לחפש כאן, רק נרקומנים וסודנים", ועוזב אותנו אחרי שהוא נשאל "אז למה אתה כאן?".

בן דיין היא החלוצה ההולכת לפני המחנה, גם בגלל הכריזמה הטבעית שלה שמושכת את האחרות בעקבותיה – ובעיקר כי היא מכירה את השכונה טוב בהרבה מרובנו. הנטייה שלה לפניות חדות ושינויי כיוון פתאומיים זוכה לכינוי "טורט תנועתי". בסמטאות מצפים לנו בעיקר ג'וקים, מכרסמים בגדלים שונים, וזוג אפריקאי שנראה כנמלט מדירתו. בקצה המדרחוב מסתמנת קטטה, אנחנו מדלגות עליה באלגנטיות. "גברים שרבים בינם לבין עצמם לא מעניינים אותנו", אומרת החלוצה וממשיכה בצעד נחוש. אנו מסיירות כבר יותר משעה, אבל אלימות של ממש עוד לא ראינו ולהגן על נשים לא הצלחנו, פשוט כי לא מצאנו אותן. גם הגברים מפגינים נוכחות דלילה. הרחובות מוארים והנוכחות המשטרתית רחבה מהרגיל.

אולי זו העובדה שמדובר ביום חמישי, שמביאה את המשטרה לפרוש ניידות לאיתור שיכורים, אולי מזג האוויר המוזר ואולי סתם יד המקרה. בין הבנות מתפשטת תאוריית קונספירציה לגבי ניסיון של המשטרה והעירייה לנקות את האזורים לקראת הסיור. ברחוב עכו בן דיין מבקשת שנכבה את הפנסים. "יש כאן הרבה משתמשים ועדיף לא להבהיל אותם". אנחנו פוסעות פנימה. הגברים שזרוקים בפינות הסמטה נעים בין הלם לבהלה. אחד מהם נעמד ושואל "מי אתן?", אף אחת לא משיבה. בן דיין מבקשת שניצמד זו לזו: "יש לו סכין". רחש בהלה בקבוצה ואחריו שקט.

אחד הגברים על הרצפה ממלמל משהו ברוסית. דוברת הרוסית בקבוצה מתרגמת לנו: "מה כבר הן יכולות לעשות לך? הן דודות". מולנו מופיע בחור צעיר שמציג את עצמו בשם קיריל. "אתן 36, נכון?" הוא שואל בביטחון יחסי. החולצה שלו חצי פתוחה והוא מחזיק את היד מאחורי גבו בצורה שלא ידעתי שאפשרית מבחינה אנטומית. "36 בנות". "ספרת אותנו?" שואלת אחת. "אתן בחורות יפות", הוא משיב. אנחנו מצביעות על מגרש חניה נטוש ושואלות מה נמצא שם. "שם? שם זה גיהינום. לשם לא נכנסים, יש שם שטן. הוא בחור יפה. גם ממוצא רוסי. מאוד מנומס. קלעתי בול, נכון? 36!". אנחנו נפרדות ממנו בשלום. "איך הוא ידע כמה אנחנו?" שואלת מישהי. "אולי הוא כמו הבחור מ'נפלאות התבונה' שיכול פשוט להסתכל ולספור". "יותר כמו ניסיון של שנים בקרבות רחוב", משיבה לה אחת המובילות. הסכין, גם אם לא באמת הופיעה בפנינו, עשתה את שלה. אל היעד הבא אנחנו כבר מגיעות בהרכב מצומצם יותר.

ערב טוב לך, את מושלמת

אחרי נווה שאנן ממשיך הפטרול על הציר שבין הרחובות הרכבת ושומרון. חבורה של גברים שעמדה בפינת רחוב והשגיחה על חצר מגודרת ומכוסה בד עוררה בנו חשד שמדובר במחסן שמשמש לסחר בנשים. אחת הבנות מבקשת שנעשה לה סולם גנבים אבל גם מהגובה היא לא מצליחה לראות או לשמוע דבר.

ליתר ביטחון אנחנו מזמינות ניידת ונשארות במקום לחכות שתגיע. כשניידת אחרת עוברת באזור אנחנו עוצרות אותה. "הבחור שיושב שם על הכיסא – הוא טוען שזו מסעדה אבל לא יודע להגיד לנו מה היא מגישה ולמה הוא משגיח עליה באחת בלילה", מסבירה בן דיין. "אנחנו חושבות שיש משהו בחצר, שיש שם נשים". במכונית יושבים שוטרת, שמביטה בנו בעניים פעורות, כאילו מנסה להבין עם מה היא מתמודדת, לידה שוטר שלא טורח לנסות להסתיר את הבוז ופותח את תשובתו ב"גיברת" נוטף זלזול. לבסוף הוא משתכנע ומגיע לסייר בבניין, אך נראה שלשווא.

אורטל בן דיין

אורטל בן דיין

אנחנו ממשיכות משם וחולפות על פני כמה פחי אשפה הפוכים ושורצים בחולדות. "האמת, החולדות מפחידות אותי יותר מהגברים", בן דיין אומרת. מוזר שפחות משעה אחרי אירועים שאישה נורמטיבית עשויה להגדיר כטראומתיים, כולנו כבר מרגישות כמו בטיול שנתי. אורטל מסתובבת אל הרחוב הריק ושרה בקול רם "ערב טוב לך, את מושלמת". אחת הבנות מביטה בה בתדהמה ואומרת "אלה באמת המילים?!". השיחה המרנינה שלנו על שלמה ארצי וליאור נרקיס נקטעת כשצרחות איומות נשמעות.

בהתחלה חשבתי שמדובר בחתול שנדרס, עד שאני מבחינה בדמות מתנודדת של אישה. היא חוצה את הכביש ומתיישבת על המדרכה בבכי. בן דיין, שמכירה אותה, פונה אליה בשמה ומבקשת שתסביר מה קרה. הכסף שעבדה בשבילו כדי לקנות מנה נגנב ממנה. אנחנו מנסות להרגיע אותה וממשיכות הלאה. כדי להרגיע קצת את האווירה אנחנו מחליטות לפנות לכיוון התחנה המרכזית. לא מקום כיפי במיוחד, אבל אחרי הביקור ברחובות השכנים כמעט התגעגעתי אליה.

אנחנו פוגשות שם כמה מאבטחים שירדו ממשמרת, חיילים והרבה נהגי מוניות. מצב הרוח משתפר עם התגלית שכמה מהגברים שמעו על היוזמה או מעוניינים לשמוע עליה. "אין, המבטים המבוהלים של הגברים, זה פרייסלס!", בן דיין מכריזה רגע לפני עצירת הסמבוסק. אחרי כמה רגעי היסוס וניסיונות להיזכר, המוכר צורח "אה, אתן הפמיניסטיות!". שאגת צחוק עולה בחבורה.

המוכר משבח את היוזמה במשך קרוב לרבע שעה, ואפילו הלקוח שביקש שנגן על בנות העיר מערבים מגניב בין "בת מלך כבודה פנימה" אחד לאחר איזו מחמאה. שאר הגברים של הר ציון והתחנה המרכזית החדשה מגיבים בכמות לא מבוטלת של קללות והערות שליליות. גבר אחד שואל את בן דיין אם היא התחפשה לבננה, אחר צורח "כל הכבוד", לא ברור אם ברצינות או בכעס. וכדי שלא נשכח שלצהוב סמליות נוספת, אנחנו סופגות גל של קריאות עידוד וגנאי על מכבי ובית"ר. כשאנחנו מגיעות לאזור קיבוץ גלויות, ההערות הופכות לבקבוק זכוכית שנזרק עלינו מהגג. לא בגלל שעשינו משהו, פשוט כי היינו שם.

אנחנו שוב מזעיקות משטרה ומחליטות להישאר ולחכות לה. "זה קטע עקרוני", מסבירות לי המנהיגות, ומוסיפות שהמשטרה צריכה להתרגל לניג'וס קבוע מצדנו בימים של סיור. השוטרים, "דווקא די חמודים וחנונים" על פי הבנות, עשו כמיטב יכולתם, אבל המשליכים נמלטו ולא הייתה כל דרך למצוא אותם. קרוב ל־40 דקות שרפנו מתחת לבניין הזה ואחריהן החלטנו על סיבוב פרידה עד האלבי. את הדרך חזרה בקיבוץ גלויות אנחנו כבר עושות ברמה גבוהה במיוחד של עייפות ועם שק של פיתות לתרומה שקיבלנו ממוכר הסמבוסק. מישהי מסכמת, "היה כיף למרות שלא דקרנו אף אחד".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: 569c449