טיים אאוט timeout

זן נדיר: ראיון עם רוני ססלוב

| מאת: יובל ג'וב הרגיל

רוני ססלוב אמנם מכרה את יקב הבוטיק החלוצי שהקים אביה, אבל היא עדיין צמאה ליין טוב. בראיון מיוחד היא מדברת על הפרידה הזמנית מהעסק המשפחתי, על האב שעושה בגואה את טיול חייו ועל הבייבי החדש והמסקרן במתחם שרונה

  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/07/sizes/Img108014_H_wo_680_382.jpg
רוני ססלוב. צילום: איליה מלניקוב

לפני כמעט שלוש שנים, ממש לפני ראש השנה של 2011, ישבתי עם רוני ססלוב כדי לדבר על סדרת היין “אביב" החדשה שהשיקה. זה היה ראיון אופטימי למדי. שוחחנו על המעבר למתחם היקב בצוריאל שבגליל המערבי, קשקשנו על הסגנון היינני החדש שהחליטה לקדם, על מקומן של נשים בתעשייה המקומית, על ציפורים, פרחים, גפנים וזוגיות.

אחרי הכל, בעולם השוביניסטי שנקרא "תעשיית היין הישראלית", ססלוב, 36, היתה תמיד זן ענב מוזר. צעירה, לסבית, תל אביבית ובעלת צורת דיבור שמיוחדת רק לה, ולא רק בגלל מוצאה הקנדי, אלא כי היא מסוג האנשים האלה שמעדיפים לצעוד תמיד בדרך לא סלולה. בקרב הברנז'ה הדרום תל אביבית – ג'וז ולוז בואכה אוזרייה – ססלוב מוכרת היטב. בניגוד ללא מעט ייננים מופנמים, שלא לומר אגוצנטריים ומיזנתרופים, היא תמיד התאפיינה בתכונות אופי שמתאימות יותר למארחת או למסעדנית. גם במרכז המבקרים שבקיבוץ אייל היא תמיד נהגה לקבל אורחים במאור פנים ובסבלנות אין קץ, גם כשהיה מדובר בנודניקים מדופלמים, ותאמינו לי שיש רבים מאלה בעולם היין.

עכשיו היה מתבקש להמשיך בקלישאה העיתונאית, “מאז אותה שיחה זרם הרבה יין ביקב", ולעבור לתיאור ההווה. אלא שאמירה כזו לא תהיה מדויקת, כי מאז אותו מפגש אמנם זרם יין, אך לא הרבה, לפחות לא בכמויות שהיא ויתר חסידי ססלוב ציפו להן. למי שלא עקב אחר הסאגה הססלובית הפתלתולה, הנה תקציר הפרקים הקודמים: במלחמת ששת הימים נחת כאן פריק קנדי בשם ברי ססלוב כדי להירתם למאמץ המלחמתי. לאחר המלחמה הוא נשאר בארץ כדי להקים בה את ביתו ובנה קריירה כמהנדס חשמל ואיש מחשבים בחברת אמדוקס. בתחילת שנות ה־90, לאחר שלמד ייננות, הוא החליט לחתוך מהסביבה האנליטית ולהקדיש את חייו לתחום החדש והמלהיב.

באותם ימים של טרום עידן יקבי הבוטיק, ססלוב היה חלוץ אמיתי. הוא כתב את הספר “מבוא לעולם היין", הקים יקב על שמו בקיבוץ אייל, לימד והשפיע על עשרות ייננים שאותם הצליח להדביק בהתלהבותו ובכריזמה הייחודית שלו. יקב ססלוב, עם יקב מרגלית ויקב קסטל, נחשבים לראשוני יקבי הבוטיק בארץ. בעקבותיהם צצו עשרות ומאות יקבי בוטיק נוספים. למרות התחרות והשוק הישראלי המצומק והלא שתייני בעליל, הצליחו השלושה לשמור על מוניטין גבוה, זאת על אף שעם השנים כל אחד מהם צעד בדרך משלו: יקב קסטל של משפחת בן זקן המשיך לצמוח והפך ליקב בוטיק משפחתי גדול ומצליח. יקב מרגלית של משפחת מרגלית נשאר קטן ואליטיסטי, עם כמויות ייצור המאפיינות יקב גראז' (כ־20 אלף בקבוקים בשנה), ואילו ססלוב נשאר איפה שהוא באמצע – יקב בוטיק בינוני שמייצר כ־70 אלף בקבוקיי יין בשנה.

רוני ססלוב. צילום: איליה מלניקוב

צילומים: איליה מלניקוב

הראיון ההוא עם רוני התקיים זמן קצר לאחר שחלו שני אירועים משמעותיים בתולדות היקב: הראשון הוא הצטרפותה ככוח יינני מוביל לצד אביה – על תקן יורשת עתידית. בזמנו זה היה מהלך שהפתיע את סביבתה. הרי היא, הבת האמצעית מבין שלוש, למדה בכלל וטרינריה. עד היום בעלי חיים הם אהבתה הגדולה והיא מקפידה על אורח חיים טבעוני.
האירוע השני היה ההחלטה להפוך את היקב לכשר. בפגישה ההיא היה נראה שהיקב עולה על דרך המלך לאחר כמה שנות דשדוש, בעיקר כלכלי. היינות החדשים עם התוויות הסקסיות והמקסימות שעוצבו בהשראתה, ובעיקר העיניים הבורקות שלה, לא רמזו ולו במעט על הקטסטרופה שעתידה להתרחש זמן קצר לאחר מכן.

למען האמת, גם המפגש הנוכחי לא רמז על שום אירוע טראומטי. עיניה של ססלוב עדיין בורקות באופן מידבק והחיוך שלה הוא אותו אחד שיכול להמס בשניות בודדות שמפניירה עמוסה בקרח. כשהיא מוזגת לי כוס יין שנין בלאן של יקב סוסון ים, היא מדברת עליו בהתלהבות, כמעט כאילו עשתה אותו בעצמה. ברור שהיא עדיין מלאת תשוקה ליין בכל נימיה. בבציר הקרוב, שאמור להתחיל החודש, היא כבר לא תבצור אשכולות מהכרם שלהם בקדיתא ולא תרסק, תבחש, תתסיס ותסנן את התירוש הסמיך. בקיץ הזה היא רק תשתה יינות של אחרים.

אז מה החמצתי בשלוש השנים האלה?

"וואו. הרבה. שנה אחרי שדיברנו נכנסו שותפים עסקיים ליקב. אבא שלי ואני הבנו שזה כורח המציאות מהסיבה הפשוטה ששנינו אמנם פנטזיונרים גדולים, אבל אנשים די קטנים כשזה מגיע לכסף. הרגשנו שאנחנו חייבים לצדנו מישהו שיוכל לקחת על עצמו את כל ההתעסקות בפן הפיננסי כי אותנו היא פשוט שחקה. ההחלטה הזו לא נפלה עלינו ’אאוט אוף דה בלו’. בשנים שלפניה ניסינו למשל לעבוד עם כמה חברות הפצה (חברת אדום כהה, וחברת הכרם. יג"ה) וזה לא עלה יפה, והפצה עצמאית היא משהו שהיה קשה לנו מאוד".

למה הניסיונות לא צלחו?

"השוק בארץ הפך קשה יותר והגיע לרמה בלתי אפשרית. התחרות עצומה וקרבות המחיר פשוט שוחטים. פעם צרכנים היו קונים יינות בוטיק ישראליים ב־150 ש"ח לבקבוק בלי למצמץ. בשנים האחרונות לא רק שהשוק צפוף, אלא שהקהל הישראלי התבגר. הוא נחשף ליותר יינות וסגנונות והבין שצריכה להיות סיבה ממש טובה בשביל לגרום לך להכניס יד לכיס ולהוציא 150 ש"ח על יין. יקבים בסדר גודל שלנו צריכים גב כלכלי איתן שינשים אותם באופן מלאכותי או שהם צריכים לגדול משמעותית ולייצר יותר. דרך אחרת היא להישאר ממש קטן, כמו יקב מרגלית למשל, ולהתעסק במקביל גם בדברים אחרים שיאפשרו לך להחזיק את הראש מעל המים".

כאמור, לאחר שהגיעו למסקנות המתבקשות, נמצאו שותפים שקנו חצי מהיקב. כאן הסיפור היה יכול להסתיים בהפי אנד או לפחות להמשיך לכתוב את עצמו בעצלתיים בדברי הימים המתהווים של תעשיית היין המקומית. אלא שהאופוריה של הזוג המשודך הצעיר לא הספיקה אפילו לירח דבש. בתחילת ספטמבר האחרון השמועה פשטה כשדה קוצים בקרב אנשי היין בארץ ואחריה הגיע אישור רשמי: ברי ורוני ססלוב מכרו את היקב שלהם במלואו לקבוצת השותפים בראשות איש העסקים יוסף דהאן, מייסד חברת הרכב אלדן, ואשתו נירית ויסנביק. במילים אחרות – ססלוב כבר לא של ססלוב. כשאני שואל אותה מה גרם למהלך הקיצוני, ניכר שהיא לא ששה ללכלך על השותפים־קונים. היא כן הסכימה לומר שהיה מדובר בהליך במבי קצר (Buy Me Buy You) שבסופו שותפיהם הציעו יותר כסף.

טייסטינג-רום_שרונה-תא_15-06-14_04-[P]_P

טייסטינג רום. צילום: יח"צ

אבל לעזאזל מה קרה? זה נשמע לא הגיוני שהמייסדים והמקימים של היקב, שנושא את שם המשפחה, נזרקים החוצה על ידי אנשים שלא מגיעים כלל מהתחום.

"זה לא מדויק. בארצות הברית מקרים כאלה די נפוצים. פעם קראתי מאמר ב-'Wine Business Magazine' שטען שיקב אמריקאי מרוויח לראשונה רק בשלב שהוא נמכר. אתה מבין? יש אנשים שמתייחסים ליקב כאל סטארט־אפ. אתה מקים יקב, ממתג אותו, בונה לו מוניטין ומוכר אותו לאיש עם כסף גדול. שנית, זה באמת לא כל כך הגיוני. אני לא רוצה להיכנס לעניינים פסיכולוגיים ואין לי עניין להיכנס למניעים של הקונים הספציפיים, אבל אני כן יכולה להגיד שיש הרבה אנשים שתופסים יקב כצעצוע, כמכונית מפוארת או כתכשיט. הם לא מבינים ביין אבל הם כן מעוניינים בטייטל המפואר".

זה נשמע ממש עצוב.

"אבא שלי ואני לא נתנו לזה להעציב אותנו. זה אולי נשמע מוזר, אבל מאז שהידיעה התפרסמה הייתה לנו תחושה שהתעשיה וקהל חובבי היין היו הרבה יותר אבלים מאיתנו. אנשים היו בשוק. התקשרו לנחם אותנו כאילו מישהו מת, אבל אנחנו כבר שחררנו, נפשית היינו במקום אחר. זה יכול להישמע כמו ססמה ניו אייג’ית, אבל יקב זה בסך הכל חומר. הוא לא מה שמגדיר אותי. אני נשארת אני והאהבה שלי ליין תמיד תישאר איתי. אמשיך לעסוק בתחום וליהנות ממנו בערוצים אחרים".

רוני ססלוב. צילום: איליה מלניקוב

צילום: איליה מלניקוב

הטימותי לירי של היין

גישת הזן של ססלוב אינה עניין מפתיע. הרי אביה תמיד היה ילד הפרחים, ההיפי של התעשייה. גם בימיו המפוארים של היקב הוא תמיד נחשב לאיש יצירתי שהולך נגד הזרם. בפגישותיי עמו הוא תמיד הזכיר לי דמויות עבר קליפורניות רוחניות דוגמת טימותי לירי. מבחינתו, העיסוק ביין היה רוחני לחלוטין וככזה, ברגע שהוא הפך לעסקי וטכני הוא פשוט איבד בו עניין. כשזה קרה, חלה תפנית חדה נוספת בחייו. אם בתחילת שנות ה־90 הוא נטש את תחום המחשבים כדי להתמקד ביין, עכשיו הוא עזב את תחום היין ואת המשפחה בישראל, טס להודו וקנה לעצמו בית בגואה.

בשנתיים האחרונות הוא מתגורר בווילה בכפר ואגאטור, שבעבר נודע בזכות מסיבות הטראנס הססגוניות שלו, ומגיע לביקורים קצרים בתל אביב. כשאני שואל אותה מה בעצם הוא עושה שם, היא צוחקת ועונה: "אתה יודע איך זה בגואה. אתה כאילו לא עושה כלום אבל בעצם כל היום שלך עמוס בעניינים. אתה יושב על החוף ושותה מיץ קוקוס, אחר כך הולך לשחות ולשבת עם חברים, והופ, נגמר לך היום. אבא שלי עושה עכשיו את טיול אחרי הצבא שלו".

אך בעוד ברי מוצץ אגוזי קוקוס על ערסל כשחלציו עטופים בלונגי, רוני בחרה בפוזיציה שנראית הפוכה לחלוטין: עכשיו היא מנהלת את ה־Tasting Room, חנות ובר היין המדוברת במתחם שרונה, שהחומר האנושי שמרכיב אותו הוא סופר גרופ אמיתי. מלבד ססלוב אני פוגש כאן את הבעלים, אבשלום כהן, מיקב אבשלום שבגליל העליון ואת אדי ניומן, הברמן הוותיק שדואג להכין לנו אולד פאשן קלאסי כמו שרק הוא יודע. אמנם זה לא יין, אבל היי, כשניומן מכין לך אולד פאשן על בסיס וויילד טרקי אתה לא אומר לא.

אז מה? החלפת את ריח הכבשים של צוריאל בריח הפלסטיק של שרונה?

"לא החלפתי שום דבר. כפי שכבר אמרתי, אני זו אני. לא חשוב איפה אני נמצאת. כפי שאתה מרגיש וטועם, המקום הזה הכי רחוק מפלסטיק שרק אפשר. אני רואה בו אתגר אמיתי. מבחר היין שמוגש כאן בכוסות – 44 סוגים בכל רגע נתון – הוא חסר תקדים בישראל. זו בעצם ספרייה, ארכיב של יינות, רובם ישראליים, שמאפשרים לחובב היין להתנסות בשלל סגנונות ואזורים גיאוגרפיים. מבחינתי, להקים ולנהל מקום כזה זה שיא היצירתיות".

איך בעצם הגעת לכאן?

"שום דבר לא מקרי. את אבשלום אני מכירה כבר המון שנים. לפני עשר שנים הוא התמחה ביקב שלנו בתור יינן. הרעיון להקים חנות ובר יין כזה התבשל אצלו לפני כחמש שנים לאחר שהוא ביקר במקום דומה באיטליה. לפני כחצי שנה חזרתי מביקור אצל אבא שלי בגואה ואבשלום התקשר וסיפר לי על המיזם שהוא רוצה להקים בשרונה, ונדלקתי מיד".

אז בעצם זה הכל בזכות האנרגיות הקוסמיות של הודו.

"נראה לי שזה יותר בזכות האנרגיות הקוסמיות של היין".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0