טיים אאוט timeout

שתי אצבעות מצידון

| מאת: אמנון דירקטור

המיצב של האמן הלבנוני אכרם זאטרי, שמוצג בביאנלה בוונציה, עוסק בטייס ישראלי שסירב להפציץ יעד בפאתי צידון. הטייס, כך מתברר, הוא אדריכל בשם חגי תמיר. ראיון על מורכבות וזהות פוליטית, ניכוס נרטיבים ועבודה מטלטלת אחת

אם לא תסרב זה לא ייגמר. חגי תמיר. צילום: יולי גורודינסקי

לסיפור שאתם עומדים לקרוא – הסיפור הלא ייאמן על לבנוני, ישראלי ואמריקאי שנמשך 31 שנה – יש הרבה התחלות אפשריות. ההתחלה שלי הייתה בחודש יוני האחרון, בעת פתיחת הביאנלה ה־55 בונציה. בביתן של לבנון (המשתתפת פעם שנייה בביאנלה) נתקלתי במיצב ווידיאו של האמן הלבנוני אכרם זאטרי, שהעניין שלי בו היה מעבר לאיכויות הווידיאו או ההצבה בחלל. לעבודה קוראים "Letter to a Refusing Pilot" (מכתב לטייס סרבן) והיא מציגה פן לא צפוי של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. העבודה מורכבת מסרט וידיאו באורך 30 דקות, הקרנה של תמונות בלופ רציף, וכיסא ריק שמחכה לטייס ישראלי שיבוא ויישב עליו. לא סתם טייס ישראלי, אלא מישהו מסוים מאוד.

התחלה אחרת של הסיפור היא בקיץ 1982, בזמן מלחמת לבנון הראשונה. בצידון, שהייתה תחת כיבוש ישראלי, נפוץ סיפור על אודות טייס קרב בחיל האוויר הישראלי אשר סירב להפציץ יעד בפאתי העיר ברגע שהבחין שהמטרה היא בית ספר אזרחי. הוא סירב לפקודה, סטה מהמסלול והטיל את הפצצות הרחק בים. השמועה אמרה שהטייס סירב לתקוף כי כילד למד בבית הספר לפני שמשפחתו עלתה לישראל. ובאשר לאמן אכרם זאטרי – הוא נולד בעיר צידון שבדרום לבנון ונחשב לאחד האמנים הלבנונים המוערכים בעולם. עבודותיו כוללות איסוף עדויות ומסמכים, ודרך האמנות הוא חוקר את מצבה של לבנון בעקבות מלחמת האזרחים. הוא עוסק רבות באופן שבו המדיה מציגה מלחמות וקונפליקטים טריטוריאליים. זאטרי למד בעיר סיידא, בבית הספר שהטייס הישראלי סירב לתקוף. אביו היה מנהל בית הספר. דודו של זאטרי אף סיפר לו שהטייס החליט לחזור ללבנון בשביל לראות את הנזק שנגרם לאזור בעקבות הפצצות חיל האוויר. הסיפור נותר אגדה אורבנית שאיש לא ידע מה ממנה אמת ומה פרי הדמיון.

ועכשיו התחלה נוספת: סט אנזיסקה הוא יהודי אמריקאי שנולד בניו ג'רזי למשפחה חרדית. כשהיה בן 16 עבר לישראל והתחיל ללמוד בישיבה באחת ההתנחלויות ביהודה ושומרון. במהלך שהותו בשטחים גילה סט את עולם הכיבוש הישראלי. לראשונה הוא ראה את המחסומים ואת מצב הפלסטינים בגדה והבין לעומק את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. עם הזמן הוא עבר תהליך של חזרה בשאלה, עד שהפך סופית לחילוני למהדרין ובעל דעות פוליטיות שמאלניות. היום הוא דוקטורנט להיסטוריה מאוניברסיטת אוקספורד.

עבודת הדוקטורט שלו מתמקדת ביחסים בין ישראל, הפלסטינים וארצות הברית החל מהסכמי קמפ דיוויד, דרך המלחמה בלבנון עד האינתיפאדה הראשונה. לצורך הדוקטורט ביקר בארכיונים שונים בישראל ובלבנון. באחד מביקוריו בישראל, נכנס לחנות הספרים סיפור פשוט בשכונת נווה צדק. שם הוא פגש את יודית תמיר, שעבדה בחנות, והתפתחה ביניהם שיחה. במהלך השיחה היא הזכירה את סיפורו של בעלה, חגי תמיר, שהיה טייס במלחמת לבנון ובאחת הגיחות סירב לתקוף. סט שאל אותה אם יוכל לראיין את בעלה לצורך הדוקטורט.

והנה התחלה נוספת ואחרונה לסיפור: חגי תמיר הוא אדריכל אשר נולד בקיבוץ הזורע וטייס קרב לשעבר. הפגישה עם סט, בבית משפחת תמיר ביפו, הייתה תחילתה של ידידות עמוקה. בביתו ביפו הוא שחזר את הסיפור מהרגע שבו נפגש עם סט, עם קפיצות אחורה וקדימה בזמן, ממלחמת לבנון עד היום. "במשך חמש שעות ישבנו, סט ואני, ודיברנו על כל ההיסטוריה שלי ועל מלחמת לבנון", מספר חגי, "שמרנו על קשר וכל פעם שהוא הגיע לארץ נפגשנו לארוחה אצלי בבית". לפני שמונה חודשים קיבל חגי הודעת מייל מפתיעה במיוחד מסט: "הוא כתב לי שהוא נמצא כרגע בביירות, בארכיון של הארגון לשחרור פלסטין בלבנון, ושנפלה לידיו חוברת דקה של האמן אכרם זאטרי שבה הוא כותב על טייס ישראלי שסירב להפציץ בית ספר בזמן המלחמה. כמו הסיפור שלי". סט יצר קשר עם אכרם וסיפר לו שהוא מכיר את הטייס.

זאטרי היה המום. הוא שלח לחגי עותק של ספרו וחגי זיהה את עצמו כטייס שסירב לפקודה, למרות הפרטים הלא מדויקים שנקשרו בסיפור. כף רגלו של חגי לא דרכה בדרום לבנון מעולם. הוא לא למד בסיידא ולא היה לו שום קשר לבית הספר. "משלב זה התחילה בין שלושתנו שרשרת התכתבויות ואכרם הביע את רצונו לפגוש אותי", משחזר חגי. "ואז הגיע מבצע עמוד ענן. כתבתי לאכרם שלנוכח המציאות העכשווית אולי כדאי לעשות משהו קונסטרוקטיבי, והוא הזמין אותי לרומא, למה שהוא הגדיר כסשן של היכרות". בערב חג המולד נפגשו השלושה לראשונה בבית מלון ברומא. "זה היה מפגש מרתק, כמו מתוך רומן של גרהם גרין. גיליתי איש חם, סקרן, אינטליגנטי ומאוד מתוחכם – ערבי לבנוני עם זהות פנימית חזקה ועם עמדות די ברורות. אבל מצד שני ראיתי עד כמה הוא מרותק מהעניין הזה של הישראלים".

הביתן הלבנוני בביאנלה בוונציה

סינמה קסבה. מתוך התערוכה

מסע ההיכרות נמשך. הם עברו על מסמכים וארכיונים של חגי והתחילו לגשש לקראת אפשרות של עשייה משותפת כלשהי. "עד אז הייתה לי הרגשה שלאכרם ולסט ברור מי הטובים ומי הרעים, מי החזקים ומי החלשים, מי הקורבנות ומי המקרבנים. תוך כדי הסשן הזה התברר גם להם שהמציאות הרבה יותר מורכבת. מציאות של טרנטינו – שאתה רודף ונרדף בעת ובעונה אחת, גם פליט וגם מגרש. מהבחינה הזאת הם היו מאוד מופתעים. למשל הם הבינו שההתיישבות בארץ ישראל נראתה בעבר כמו מחנה פליטים אחד גדול. איכשהו יצא שהייתי פתאום יותר פטריוט ממה שאני באמת". בסופו של דבר הבין חגי שהמפגש הוא חלק מהתוכנית של אכרם לעבודה שלו בביאנלה בוונציה, אם כי אכרם לא הצליח להסביר לו מה הוא מתכנן לעשות. הם נפרדו, כל אחד נסע בחזרה לביתו. לאחר כמה שבועות ביקש אכרם מחגי להיפגש שנית, הפעם באיסטנבול, לצורך ראיון ממוקד יותר. "כאן הבנתי לראשונה שזוהי אינה רק עבודה של אכרם זאטרי, אלא של אמן שמייצג את לבנון. הרגשתי שאני לא רוצה להיות האובייקט בעבודה שלו, שהסיפור שלי יהיה חומר גלם. רציתי לדעת את רוח העבודה, את התוכן, הנושא, דברים שהוא לא ידע לספק לי. החלטתי שאני לא מעוניין לקחת בזה חלק והסברתי לאכרם שהסיבה היא ההקשר והסאבטקסט של העבודה. החובה שלי היא להעביר את הביקורת בתוך ישראל ובעברית, אני צריך לבקר את החברה הישראלית על העוולות שלה מפנים ולא דרך אכרם זאטרי. והוא הבין את זה".

עם זאת, נתן חגי את הסכמתו להשתתפותו בעבודה באופן פסיבי, בלי להתראיין ועל סמך מה שפורסם כבר בעבר בתקשורת הישראלית. לטענתו זה אפילו מחזק את העבודה. לפני שבוע נפתחה התערוכה בוונציה עם אכרם זאטרי כאמן המייצג את לבנון. לאחר נתק של כמה חודשים הוא קיבל השבוע מייל מאכרם שסיפר לו על הפתיחה, שלח לו דימויים מהתערוכה ואת הקטלוג. "הוא מאוד מתוחכם. בשם של העבודה, 'מכתב לטייס סרבן', אני קולט שיש כפילות של משמעות – הסירוב שלי מלפני 30 שנה והסירוב שלי להשתתף בעבודה". כששאלתי את חגי אם הוא מתכנן לנסוע לוונציה הוא אמר שכן אבל שיש לו הרבה על מה לחשוב עד אז ביחס לריבוי המשמעויות שהתערוכה מכילה בתוכה. "הוא כתב לי במייל שהתערוכה מוקדשת לי ושהמיצב לא יהיה שלם עד שאני אכנס ואשב על הכיסא ואצפה בווידיאו. בעבודה יש הרבה שאלות פתוחות שניתנות לפרשנות לכאן ולכאן. לפני שאני מגיע, אצטרך לפתור את הדילמה כיצד להתיישב על הכיסא ולצפות במקביל בסרט". שמה של התערוכה, "מכתב לטייס סרבן", הוא פרפרזה על הספר "מכתבים לידיד גרמני" של אלבר קאמי. המיצב עצמו משקף את המורכבות, את חוסר הבהירות ואת ההשלכות של פעולת הסירוב כאקט מכריע ויוצר. הסיפור מאחורי התערוכה עדיין לא נגמר. הכיסא הריק בביתן הלבנוני מחכה לטייס הישראלי שיבוא ויישב עליו.

הביתן הלבנוני בביאנלה בוונציה, עד 24.11

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: c422d06bb