בון ג'ובי בישראל: מכונת להיטים מודעת לעצמה
תקראו לבון ג'ובי ממוסחרים, מניפולטיביים, משריצי להיטים והם לא יעלבו. ובצדק. הם כאן בשביל לתת עבודה (ולתת אותה עד הסוף) מול קהל של עשרות אלפים שהופך בהינף גיטרה לעדר טינאייג'ריות מאוהבות
"אתה יכול לדבר איתי לאורך ההופעה, אבל ב-'Always' אני מאונן אז אל תפריע". התכוונתי לכבד את הבקשה המנומסת הזאת של החבר שבא איתי להופעה של בון ג'ובי, אבל איכשהו יצא שהם לא ביצעו בסוף את הלהיט הזה. מחדל! ביזיון! החבר נותר עם ביצים כחולות (מוזיקלית, כן?). מילא שוויתרו על "Bed of Roses", אבל על "Always"? הרי ההופעה הייתה גדושה כמעט בכל הלהיטים שמעריצי הלהקה יכלו לבקש, אז דווקא את בלדת הניינטיז הכי יפה שלהם להשאיר ככה בחוץ? לא יפה.
ההופעה התחילה רבע שעה מוקדם מהצפוי, מה שגרם ללא מעט אנשים לפספס את "You Give Love a Bad Name". קצת חבל, אבל כאמור, אי אפשר להאשים את בון ג'ובי בכך שהם מתקמצנים על להיטים, ובואו נודה בזה: בשבילם באנו. שכן, בון ג'ובי מעולם לא הייתה מהלהקות שעליהן חבר היה אומר לך "אל תאזין לאוסף, לך על האלבומים המלאים". להיפך, למי אכפת בכלל מהאלבומים? (בסדר, בסדר, לך אכפת. לא התכוונתי אליך).
בון ג'ובי נתן את כל כולו לקהל, כולל הפעלות ידיים, עינטוזים, הודאה בכך שלקח לו וללהקה יותר מדי זמן להגיע להופעה בישראל והבטחה, בסוף ההופעה, לשוב הנה בעתיד. לפני שהחל לשיר את "We Don't Run" אמר דוגמן השיניים מניו ג'רזי (לא, ברצינות, השיניים האלה אמיתיות?) שזהו שיר שבמידה רבה יכול היה להיכתב על תל אביב. אני מניח שהתכוון לאיזושהי הצהרה פוליטית שתומכת בישראל, כי מילות השיר יכולות להיתפס כהמנון פטריוטי אוניברסלי כלשהו. אולי זאת הייתה מין תגובה חצי אפויה להצקה המסורתית של רוג'ר ווטרס, שלא פסח על בון ג'ובי וקרא לו שלא להופיע כאן. ואולי עדיף לא לנסות להתעמק ולמצוא משמעות מדויקת למילים שבון ג'ובי זורק בין שירים.
בנוסף, בלט, כמובן גם "Living on a Prayer" שנעל את ההדרן שהורכב מחמישה שירים, ששלושה מתוכם לא מספיק גדולים כדי להיכלל בסיבוב הניצחון של הופעה שכזאת. בשיר היה נדמה שג'ון בון ג'ובי כבר לא מצליח להגיע לטונים הגבוהים שהשיר דורש ולכן השתמש בגיבוי קולי מהקלידן (שעשה כן גם בביצוע של "Keep The Faith"). אולי זו הסיבה שהבלדות הבולטות משנות התשעים לא נכללו ברשימת השירים.
אם אתה חובב של הלהקה וגם אם לא, אי אפשר שלא להתפעל מהמפעל שיצר סביבו ג'ון בון ג'ובי. בפזמון של "It's My Life" הוא שר: "כפי שפרנקי אמר / עשיתי זאת בדרכי / אני רק רוצה לחיות כל עוד אני חי / אלו הם חיי" – והוא צודק; ג'ון בון ג'ובי אכן עשה זאת בדרכו שלו. הלהקה התחילה את דרכה כלהקת מטאל אייטיז לצד להקות כמו דף לפארד ומוטלי קרו, עברה דרך בלדות רוק ניינטיז מהסוג שגורם לנערות להתאהב, וכששיער יצא מהאופנה גילחו את החזה והוציאו עוד המנוני רוק שתפסו דור שלם שאפילו לא נולד כשהם יצאו לדרך.
בון ג'ובי היא אחת הלהקות המצליחות והרווחיות בעולם ולא בכדי; הם מעולם לא התיימרו לחדש משהו או להקדים את זמנם, אך גם לא נותרו מאחור מבחינת הקהל הרחב אליו תמיד כיוונו. והמוצר הזה נצץ גם על הבמה. בשלב מסוים בהופעה, עלתה בי השאלה האם ג'ון בון ג'ובי מאמין לעצמו כשהוא שר. האם הוא מרגיש את השירים בלשד עצמותיו, או שהכל רק משחק מקצועי ומיומן? ובכן, כדי להיות שחקן טוב אתה חייב קודם כל להאמין לעצמך.