צאו בחוץ: אתגר קרת וענבל פינטו ממציאים מחדש את המה-זה-הדבר-הזה

אתגר קרת כותב את העולם כפי שהוא צריך להיות אם הייתה בו אמת. בעולם כזה, אחרי שבועות ארוכים של סגר בפנים ומגפה בחוץ, כשהממשלה פתאום אומרת לכולם לחזור לעבודה ולצאת לבלות, היינו פשוט אומרים "לא רוצים". את הסיפור הקצר "בחוץ" כתב קרת ל"ניו יורק טיימס" כחלק מפרויקט שערך העיתון בתחילת עידן הקורונה ומשם הוא השתכפל יותר מהר מווירוס והגיע גם אלינו. מפתיע לפגוש אותו על מסך זמן קצר כל כך מאז פרסומו (כארבעה חודשים) ומפתיע עוד יותר לראות אותו כיצירת וידיאו-דאנס.

הכוריאוגרפית ענבל פינטו גייסה לא רק את קרת עצמו כדי לעבד את יצירתו אל המסך, אלא גם חצי עולם בניו יורק וטוקיו ושלל ספונסרים שמימנו את ההפקה המוקפדת, ויחד עם הרקדנית הנפלאה מורן מולר והרקדן היפני מיראי מוריאמה, בראה עולם קאמרי-אבסורדי שמשקף היטב את הזיית הבידוד והסגר של הקורונה. "בחוץ" שלה ושל קרת היא יצירה אסתטית, מעוצבת ומוקפדת בסטנדרטים שנדיר לראות על המסכים המקומיים ומצדיקים את התואר הנכסף "הפקה בינלאומית". ומעל הכל, היא מעלה בכל שנייה שלה את השאלה "מה-זה-הדבר-הזה?", ולא בטוח שיש לה תשובה.

אחרי יותר מ-50 שנה של וידיאו-דאנס המומחים עדיין חלוקים לגבי מהותה והגדרותיה של צורת האמנות הזאת ואפילו לא סגורים על השם שלה, ואחרי כמה אלפי שנים של סיפורים קצרים גם מקומם בתפריט התרבותי הולך ונדחק לתוך נישה ספרותית צרה שמתקשה לבוא לידי ביטוי בתרבות פופולרית המקדשת את רוחב היריעה והמקסימליזם. ההתכה של שתי האמנויות האלה יחדיו רחוקה מלהיות מתבקשת: הוידיאו-דאנס עויין בדרך כלל נראטיבים עלילתיים ומייתר טקסט ומושך אל המופשט, הסיפור הקצר מבקש פוקוס מחודד מנמעניו ואינו מתמסר בקלות לעיבודים, והמפגש ביניהם מאתגר על סף הבלתי אפשרי.

למרות שאורכה כשבע דקות בלבד, "בחוץ" היא לא יצירה פשוטה לעיכול ודורשת יותר מצפייה אחת, כשהמוח מתקשה להחליט אם לעקוב אחר התנועה הווירטואוזית של הרקדנים או אחר כתוביות התרגום למונולוג (ביפנית!) שבוקע מתוך מסך הטלוויזיה. יש בה הרבה הומור והיא נגישה לחלוטין, כמעט פופית יחסית לז'אנר, אבל העין שמורגלת בסיפורים טלוויזיוניים חנפניים שנלעסו היטב בטרם שוגרו אליה משתוקקת להיאחז בעלילה ברורה יותר. יתכן בהחלט שכל הצדדים נפגעים: הסיפור הקצר היפהפה של קרת מוותר על פרטים רבים ושורות ארוכות בדרכו אל המסך, הכוריאוגרפיה המרהיבה של פינטו נדחקת מפני הטקסט האניגמטי המסקרן, והצופה מתנדנד ביניהם ללא עוגן בטוח.

"זה כמו לרכוב על אופניים", כותב קרת את השורה התחתונה, "הגוף זוכר הכל, והלב הזה שהרפה כשהיית לבדך יתקשה שוב תוך דקות". המילים היפות הללו הן גם רפלקציה על חווית הצפייה: הלב מתקשח בהתנגדות, הגוף זוכר משהו אחר, כמו לרכוב על אופניים בתוך אגם של דייסה. וזה דבר נהדר. היד נשלחת כמעט אוטומטית אל כפתור הריפליי ביוטיוב, העין רוצה לראות עוד, להבין יותר, לשאול מה קרה אחר כך. את המבחן האולטימטיבי של הצופה העכשווי – האם תרצה לראות עוד? אולי איזה בינג'? רק עוד פרק? – "בחוץ" עוברת בקלות רבה. עכשיו נמתין עד שנטפליקס יעשו מזה סדרה.