כמו בכל ארבע שנים, המונדיאל הוא הזדמנות לחוויה חדשה. במונדיאל 2018 ברוסיה אימץ הטורניר לראשונה את ה-VAR, מערכת שיפוט הווידאו שמטרתה הרשמית היא להפחית את טעויות השיפוט; ב-2022 חווינו לראשונה מונדיאל בחורף ולא בקיץ (בשל ההחלטה מעוררת המחלוקת לשחק בקטאר) – והפעם קיבלנו מונדיאל צפון-אמריקאי, שבשלבי ההכרעה שלו הפך לחוויה אמריקאית מאוד. נכון, זה לא המונדיאל הראשון בארה״ב, אבל זה בהחלט הראשון בו הותאם המשחק היפה בעולם לגישה האמריקאית. מונדיאל שיש בתוכו הפסקות שתייה, סלבז ביציע – וחידוש נוסף שלא היה עד היום. מופע מחצית בגמר.
>> מונדיאל מקומי: אם נאבד את קבוצות השכונה, נאבד הרבה יותר מכדורגל

המסורת, כמובן, לקוחה מאירוע הספורט הכי גדול של ארה״ב – הסופרבול. הופעת המחצית המסורתית במשחק הגמר של ליגת הפוטבול האמריקאית הפכה לסמל סטטוס תרבותי – זה המקום שאליו הגעת כשהצלחת באמת. זכורות היטב ההופעות הבלתי נשכחות של ברוס ספרינגסטין ופרינס, ד"ר דרה וקנדריק למאר, מייקל ג׳קסון ופול מקרטני. אירוע הספורט הנצפה הפך לכר פורה שעליו התלבשו זמרים מובילים – כדי לתת הצהרה שהם גדולים באמת. זו, בפשטות, הבמה הכי גדולה שיש.

ולפיפ"א היתה מטרה ברורה במונדיאל הזה – לשדר שהיא אירוע הספורט הגלובלי הגדול ביותר. ואחד מהסימנים לכך, לשיטתה – היה אימוץ המנהג הזה, שלכאורה זר מאוד לכדורגל. בניגוד לפוטבול, שידע להתאים את עצמו להפסקת מחצית ארוכה, לכדורגל יש את המנהגים שלו – שכוללים הפסקה קצרה יחסית, רבע שעה בלבד, שבמהלכה קשה לדחוס מופע ארוך נוסח הופעת המחצית הקלאסית ההיא. ואף על פי כן, נוע תנוע – פיפ"א החליטה, ושינתה את החוקים (באופן שלא עבר בשקט בקרב אוהדי המשחק היפה).

מי שנבחר להיות ״האוצר של המופע״ הזה הוא כריס מרטין, סולן להקת "קולדפליי" – המוצר הפופי הכי פרווה ולא מזיק שאפשר היה לחשוב עליו. פיפ"א הזהירה והשמרנית, בטח כשהיא קשורה לנשיא ארה"ב טראמפ, לא תשים את מבטחה במורדים כמו קנדריק למאר או באד באני (שאולי חלילה יגידו משהו לא בסדר). וכך, קיבלנו מופע די מפוספס, כזה שלא התעלה לגודל השעה של גמר המונדיאל. כמעט כמו המשחק שראינו לפניו ואחריו.

אז מה היה לנו שם? מי שפתחה אותו היתה מדונה – אחת מכוכבות הפופ הכי גדולות בעולם, שנכנסה עם "Music", הלהיט הגדול משנת 2000, בגרסה ששילבה אלמנטים מ־“Disco Inferno” ומ־“Danceteria”, שיר מתוך אלבומה החדש שיצא רק החודש – שאפשר להגיד בזהירות שמיליארד ומשהו הצופים ברחבי העולם פחות הכירו. הקריצה לקהל הטבעי הגיעה עם שתי הופעות אורח חמודות מאוד – מצדם של שתי אגדות כדורגל, רונאלדו (ה-OG הברזילאי) ורונאלדיניו ש״נהגו״ ברכב יחד איתה. זה היה בערך הקטע היחיד במופע שצולם מראש, ואחריו השלישייה – מדונה, רונאלדו ורונאלדיניו (שילוב שלא חשבתי שאני אכתוב אי פעם) נכנסו בשערי אצטדיון ״מט לייף" בניו ג'רזי.

אחריו הגיע עוד שילוב קצת ביזארי – בין המנצח הקלאסי גוסטבו דודאמל ו"החבובות", שניגנו את להיט האצטדיונים "Seven Nation Army" של הווייט סטרייפס יחד עם התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, אולי הדבר הכי קרוב למלהיב שהמופע הביא. אחריה הגיעה להקת BTS הדרום קוריאנית, כנראה האקט הכי מצליח שהיה בהופעה הזאת, שביצעה את השיר שלה "Dynamite". הקהל, שהורכב מארגנטינאים וספרדים, לא ממש התרגש.

הרגע המוצלח ביותר (בעיניי) היה הופעתם של ג'ייסון סודייקיס וברנדן האנט – שני גיבורי הסדרה "טד לאסו" (שעל הדרך מקדמים את העונה הרביעית שתעלה בחודש הבא). הם מנהלים שיחה קצרה, שאחריה הם מעלים מהספסל את "החילוף" שלהם – ג'סטין ביבר, נציג קנדה באירוע, שעלה לבצע שיר גוספל בשם "Everything Hallelujah" מהאלבום האחרון שלו. אפשר לומר בלשון המעטה שהביצוע האקוסטי לא הלם את אווירת הטירוף שיש בכדורגל, בטח בגמר מונדיאל לטיני. התיקון הגיע מיד אחרי, כשאל הבמה עלו שאקירה והזמר הניגרי ברנה בוי, שהרימו עם המנון המונדיאל "Dai Dai".

אקורד הסיום היה שייך, כמובן, ל"קולדפליי" שניצלה את ההזדמנות לקדם שיר חדש בשם "We Dance" – אבל היה קשה להבחין בכך שמדובר בשיר של הלהקה, כי היא פשוט נבלעה בתוך מקהלת ילדים סכרינית. 11 דקות ו-43 שניות נמשכה ההופעה נטו (26 דקות ברוטו, כי לוקח זמן להרכיב ולפרק כזו תפאורה באמצע משחק) – שבעיקר הרגישה מפוזרת. זה היה שילוב של כל מיני רפרנסים די ישנים, אמנים מסוגים שונים, בלי קו אחיד – ואפילו יותר חמור מכך, בעיניי זה היה גם חוסר הבנה של קהל היעד.

כי לכדורגל, בשונה מפוטבול, יש את הקהל שלו – את ההעדפות, את המנהגים, את החוויה האחרת של המשחק. וכשחושבים על הקהל שיושב בבית או באצטדיון – לא ברור האם מדונה, או ג'סטין ביבר, אומרים לו משהו. יש לא מעט אמנים שכן – אפשר היה בקלות להביא את הזמרת גאלה, למשל, שהלהיט שלה "Freed From Desire" הפך ללהיט כדורגל שאי אפשר לסרב לו; אפילו רובי וויליאמס, שהופיע בטקס הפתיחה של המשחק, היה יכול לתת שואו לא פחות מרהיב והרבה יותר מחובר לנפש ולתרבות של הכדורגל.

התחושה היא שפיפ"א נורא התאמצה לקרוץ לקהלים חדשים, וניסתה לרצות את כולם, וקצת שכחה את השורשים. היא רצתה לעשות אירוע פופ אטרקטיבי, ויצא לה משהו שלא עובר גם כמופע מחצית בסופרבול – משהו מבולבל, תזזיתי, כזה שקופץ בין סגנונות שאין בהן חפיפה אמיתית, ובעיקר חוסר מובהק בזהות. מקרה קלאסי של "תפסת מרובה – לא תפסת". ייתכן שמופע קצת יותר רזה, וקצת פחות מתיימר, שמביא דברים פשוטים כמו פאן וטירוף, היה עושה את העבודה הרבה יותר טוב.

ולכן ההימור שלי הוא שהמנהג הזה, בניגוד ל-VAR או להפסקות השתייה, לא ימשיך איתנו למונדיאל הבא. בסופו של דבר, מופע המחצית הוא משהו שהתאים מאוד לטורניר הנוכחי – כזה שהתקיים בארצות הברית, וניסה מאוד להתאים את הכדורגל לכללים של המקום. בדיוק כפי שקשה לדמיין את בראד פיט או ג'יי זי יושבים ביציע עוד ארבע שנים במרוקו או בספרד, כך יהיה קשה לדמיין משחק גמר מונדיאל שבו דבר כזה בכלל יעבור.

בקיצור, כל מי שחושש מאמריקניזציה של הכדורגל – לפחות בהקשר הזה, יכול להיות רגוע. מופע המחצית של המונדיאל נפתח בצורה מתיימרת, בוצע בצורה מרושלת וכנראה סיים את חייו אתמול. לא תמיד חדש זה טוב יותר, ובמקרה הזה נדמה לי שגם פיפ"א תודה בטעות, ותחזור למקורות. את הופעות המחצית תשאירו לפוטבול – הם יודעים הרבה יותר טוב מה לעשות איתן.

• ❤ תרבות
• מונדיאל
• מדונה