אל תספרו לקרדיולוג: פאפא ג'ונס משתדרגת לטראש אמריקאי מושלם

יש לנו, הישראלים, קטע עם אמריקה. עשרות שנים של יחסי אהבה-סלידה ריאקציונרים לדוד סם הפכו אותנו לחברה של הבחורה הכי פופולרית בעולם, למרות שכולם יודעים שכל השאר לא עפים עלינו. זה הפך לבולט במיוחד במהלך הניינטיז, כאשר מותגים אמריקאים רבים נחתו בישראל וניסו לעשות פה אמריקה. מה נגיד, לא עבד. רצינו להיות ניו יורקרים מתוחכמים, אבל שכחנו שאנחנו אמריקאים כמו סניף מקדונלדס בסלוניקי. וזה, כמובן, לא בהכרח רע – יש המון דברים רעים באמריקה שעדין מנסים לייבא, וטוב שעוד לא הגיעו. אבל פאפא ג'ונס, כמו שגילינו מאז שהרשת נכנסה לישראל לפני כ-6 שנים, היא ממש לא אחד מהדברים האלו.

שאלוהים יברך את אמריקה, כי לפחות בכל הנוגע לפיצרייה הזו הוא עשה משהו טוב. מי שביקר בדומינוס או פיצה האט בארה"ב יודע שיש שוני לא קטן בין המוצרים שבארץ לאלו שמגיעים לצרכן האמריקאי, אבל דווקא בפאפא ג'ונס הצליחו לשמור על האופי של המקור מבלי להתחנף לישראלים עם טייקים מקומיים מוזרים כמו פיצות עם פלאפל או, חס וחלילה, ויתור על תוספות בשר לטובת כשרות. הרשת הגיעה עם גישה של זה אנחנו, טייק איט אור ליב איט. ואנחנו לקחנו באהבה, לא כי כל דבר אמריקאי עדיין מלהיב אותנו (למרות שעמוק בפנים, הסנטמנט הזה עוד קיים), אלא כי זה פשוט מוצר טוב שקצת מעמיד את שאר המתחרים בתחום הפיצה-של-רשתות-ענק במבוכה. אם יכלתם לעשות ככה, למה לא עשיתם קודם?

תראו, תראו מה קורה בקראסט שם. פאפא ג'ונס (צילום: מתן שרון)

בנתיים, בפאפא ג'ונס ממשיכים לעשות, ועכשיו ייבאו לארץ את הדבר הכי אמריקאי שניתן לחשוב עליו – קראסט ממולא במוצרלה ופפרוני. כן, מה ששמעתם. החלום האמריקאי בקצה המשולש. כבר ראינו קראסט ממולא בגבינה אצל המתחרים, אבל כמו תמיד, בפאפא ג'ונס עושים את זה יותר חזק. מי שטעם את הרטבים שלהם כבר יודע למה אני מתכוון. זה לא סתם תוספת שזורקים כלאחר יד במטרה להראות שמכניסים איזה חידוש, אלא הריל דיל. לוקחים מקלות מוצרלה, עוטפים אותם בעיגולי פפרוני, ומגלגלים מעליהם את שולי הפיצה. בזמן האפיה הפפרוני נצמד לבצק, הגבינה נמסה ואפשר לשמוע את מנגינת "הדגל זרוע הכוכבים" ברקע.

לא היססתי לרגע לפני שהזמנתי את אימת הקרדיולוגים הזו. אם כבר למות, אז למות כמו אמריקאי. חוץ מהקראסט, הזמנתי תוספת של פפרוני על הפיצה, כי מה אני, פראייר? מעבר לכך, אם כבר באווירת אמריקה – הזמנתי גם גרסה אישית של פיצת "הוט דוג שיקאגו סטייל", שכוללת נקניקיות בקר, ריבת בצל, זילוף קרם חרדל מעודן. "פיצה מיוחדת ומפתיעה", כדברי התפריט, ואני אוהב להיות מופתע. הפיצות הגיעו תוך פחות מחצי שעה, הישר מהסניף החדש שבלבונטין, חמות ומפתות, ולשם שינוי התחלתי את הביס שלי כמו שאדם משוגע אוכל – מהצד השני.

פיצה לאנשים משוגעים. אנחנו אנשים משוגעים. פיצת הוט דוג (צילום: מתן שרון)

לא יאמן, הם עשו את זה. סוף סוף הקראסט הוא לא החלק המייבש של הפיצה. כלומר, אני אוהב קראסטים, זה כמו המנוחה לפה שבסוף הפיצה, ואם יש מטבל מוצלח זה חלק מאוד מהנה בארוחה, אבל הוא גם תמיד היה החלק החלש יותר במנה הגאונית הזו. הפיתרון הזה של פאפא ג'ונס מבריק בפשטותו – פשוט דחפו לתוך זה עוד פיצה. התוצאה היא שבתוך בצק הכיסוי הפריך יש פצצת גבינה ופפרוני שהופכים את זה לעוד חלק מיוחד בפיצה, ולמרות שאולי היה חסר לי קצת רוטב בתוך זה, הכל היה מושלם כשטבלתי אותו ברוטב השום פרמז'ן המופתי של רשת הפיצות. איזה שדרוג מפתיע.

דווקא הטעימה השניה מאמריקה, זו עם ההוט דוג, היתה אכזבה קלה. לא מיוחדת ולא מפתיעה, פשוט מאכזבת. היא עדיין היתה טעימה יחסית, אבל זו פיצה מאוד ילדותית במהותה – מילא חתיכות הנקניקיות הפושטיות שעליה, היתה זו ריבת הבצל שפוזרה במעט מדי מקומות ועם יותר מדי מתיקות שהפכה את הכל לסוג של ממתק מוזר. על החרדל אין מה לדבר, כי הוא לא כל כך הורגש. הנה, גם את הצד השני של אמריקה קיבלתי בסוף, מה שרק הוכיח שוב שגם את זה צריך לעשות בחוכמה. אבל על מה שהם עשו לקראסט – גאד בלס אמריקה.

זמין בכל סניפי פאפא ג'ונס