איך בדיוק בן & ג'ריס הצליחו ליצור גלידוניות אפילו יותר טוב מהמקור?

אני לא יודע להסביר את כח המשיכה של הגלידוניות. נכון, זה חטיף מושלם לימי הקיץ החמים, והאריזה הגדולה עוזרת להפוך את החזרה ההולכת ונשנית למקפיא כדי לגנוב עוד אחת לקצת פחות משפילה. אבל חוץ מזה, לא ברור לי איך ריבוע גלידת בשומן צמחי מכוסה ב"ציפוי המכיל שוקולד" (מילים של חברת הגלידות שמוכרת, לא שלי) הפכה ללהיט כזה גדול בבית הישראלי? לא יודע ולא רוצה לדעת, אני רק יודע שמסיבה לא ברורה, ביס מגלידונית אחת שואב אותי במורד מאורת ארנב שבקצה שלה יש קופסת קלקר ריקה.

>>

עם זאת, קשה שלא לראות שמדובר במוצר שקצת תקוע בעבר – חלפו הימים בהם המונח "שומן צמחי" חלפו ככה בשקט לידנו, וכולם כבר יודעים מה זה צימיקאו. בהתאם, ההרגל להגיש גלידוניות בכל מפגש קצת שכח, והמוצר נשאר במחוזות הנוסטלגיה היפים, זרוק בשלהי מקרר הגלידות, ממתין לאדם הבא שיגיד "יו, זוכר איך אהבנו גלידוניות?". כנראה שהיינו צריכים להגיע לסף מלחמת עולם כדי שבן&ג'ריז סוף סוף ישיקו גם בארץ את גרסתם לחטיף הגלידה – "פיסס", הם קוראים לזה – שמגיע לארץ בשני טעמים ומשנה את כל מה שידעתם על קוביית הגלידה עטופת השוקולד הזו.

לרגע לא חשבתי שהישראלים המציאו את הגלידוניות, אבל זה מעניין מאוד לראות גרסה אמריקאית למהדרין של מאכל שכל כך מזוהה עם ישראליות. השוני מתחיל כבר באריזה – שקית המכילה 10 "פיסס" שפזורים בה ללא סדר, עם אפשרות לסגירה חוזרת. העטיפה צבעונית כמיטב מסורת חברת הגלידות, ומציגה גלידונית חצויה (סליחה, פיסס חצוי) שבמרכזה כתם כהה, רמז ראשון להפתעה שמתחבאת. שני הטעמים שנבחרו להשקה מוכרים היטב מהפיינטים, ומתאימים מאוד לטעם הישראלי – בצק עוגיות וסולטד קרמל בראוני.

הרעיון הבסיסי אמנם זהה, אבל השוני מתבטא גם בחומרי הגלם, וגם בביצוע. נגיסה בפיסס של בצק עוגיות מגלה את הפער. ראשית, מדובר בגלידת השמנת של בן אנד ג'ריז, שזה בהחלט שדרוג, אבל במרכזה יש ריבוע קטן אך עמוס בטעם של בצק עוגיות – אותם חתיכות קטנות שאתם מכירים מהפיינטים והבייטס – שצובע את טעם הוניל בגוון ומרקם מתקתק עוד יותר. גם המעטפת שונה (ועבה) מהגלידונית הנפוצה, כי כאן מדובר בציפוי פאדג' ופירורי עוגיות, שגם מספק מנעד טעם נוסף (הפאדג' בטעם משמעותי), וגם תוספת למרקם שמתפצח בפה עם כל נגיסה.

הסולטד קרמל בראוני היה בעיני המוצלח מהשניים, גם כי הגלידה עם הקרמל מלוח טעימה יותר מהוניל הניטרלי, וגם כי מילוי הבראוני השתלב הרבה יותר טוב עם טעמי הפאדג', ויצר קונטרס למרקם הגרגרי של פירורי העוגיות. אבל זה יתרון קל בלבד, שמצטרף לבצק העוגיות כגרסה מאוד משודרגת לגלידוניות המוכרות. יתרון נוסף – או שמא חיסרון – הוא שמדובר בגרסה מתוקה וקצת גדולה יותר מהמוכרת לנו, ולכן תצליחו להסתפק בפחות. בנוגע לערך הקלורי, לא יודעים, לא מעניין אותנו.

הבעיה המשמעותית יותר היא – תיראו מופתעים – המחיר, שעומד על 24.9 ש"ח. בחילוק לעשר חתיכות, אפשר להרגיש את ה-2.5 ש"ח נמחקים מחשבון הבנק עם כל ביס גדול. זה בהחלט פינוק, אבל פינוק שמצדיק את עצמו, ומביא הגנבה על הפורמט שמוכר לנו. גם עם המחיר הזה, בסופו של דבר זה אחד המוצרים היותר כיפים שראיתי מבן & ג'ריז, ומי יודע – בפעם הבאה שיגיעו אליכם חברים, אולי שווה לשלוף את זה ולהציע לנשנש, בקטע לא נוסטלגי.