לב שבור זה קאלט: לא זוכרות מתי צחקנו ככה בתיאטרון
שירי אהבה מהאייטיז, וייב מיוחד ורעיונות מפתיעים הופכים את "גידול ושמו בועז" בצוותא לאירוע בימתי סוחף, שנון, עדכני ותל אביבי שגרם למבקרת הקולנוע שלנו לשקול הסבה מקצועית
"דוקטור! דוקטור! אתה לא רואה שאני בוער? או דוקטור! דוקטור! האם זו אהבה שאני מרגיש?" שרו תאומי תומפסון ב-1984. אינספור שירים נכתבו על כאבי האהבה ועל לבבות שבורים, אך רובם נשארו מטאפוריים ולא שלחו את הפציינטים לבדיקה רפואית. הטוויסט שמציעה הקומדיה הסוריאליסטית והפיקחית "גידול ושמו בועז" שמועלית בתיאטרון צוותא הוא הפיענוח של המטאפורה הלבבית באופן הכי ליטרלי שאפשר.
ביום יום אני מבקרת קולנוע, אבל הנה אני כותבת על הצגה, פשוט משום שאני לא זוכרת מתי צחקתי ככה בתיאטרון. איתי צחקו גם שאר האנשים בקהל, ונראה לי שיש כאן פוטנציאל של ממש לקאלט. הבעיה העיקרית בערב הפרימיירה היתה שלפעמים הצחוקים הרמים גברו על מה שנאמר על הבמה, אך השחקנים לא השתהו כדי לא לפגוע בקצב של הדיאלוגים.
כשהלב של נועה (אורן דיקמן, שגם כתבה את המחזה) מתחיל להתנהג מוזר היא פונה לקרדיולוג באיכילוב (מיכאל הנגבי) שמספק לה דיאגנוזה מלחיצה – יש לה גידול בלב והוא יהרוג אותה, אלא אם כן היא תהרוג אותו קודם. לפני שלוש שנים החבר שלה בועז (שלו גלבר) נטש אותה בלונה גל (גם את זה רואים בצילום הרנטגן), ואף שחשבה שהיא התגברה על השבר, הוא רק הלך והתעצם.
הרופא מספק לנועה אקדח על מנת שתהרוג את בועז, אבל היא חושבת שזה קצת קיצוני, ומנסה לטפל בבעיה בעזרת פסיכולוגית (נילי צרויה). אלא שהמטפלת שבה ומבלבלת בין המקרה של נועה לבין השבר הפרטי שלה, שהצמיח גידול במקום אחר וגורם לה להתגרד באופן יותר ויותר אובססיבי. בצר לה נועה פונה לטינדר ונפגשת עם בחור נוירוטי (יוסי ירום) שמסתובב עם מטאפורה בולטת אחרת – טנק מחמד עם תותח זקור. אבל היא עדיין מכורה לבועז, ולכן הרופא מנסה לזרז את העניינים באמצעות קטליזטור (הדבר הכי לא אמין בהצגה זה שהוא כלול בסל התרופות). אחר כך זה מתחרפן עוד יותר.
ההנכחה הפיזית של דימויים שגורים בתרבות מייצרת שלל רגעים קומיים מחודדים, שגם מציעים תובנות אמיתיות לגבי היחסים בין גברים לנשים בעידן הייאוש. הדייט של נועה עם הבחור והטנק האקטיבי שלו (שמופעל בשלט רחוק מאחורי הקלעים) מבדר במיוחד, בעיקר משום שעם כל המוזרות שלו יש בו אותנטיות רגשית נוגעת ללב.
בין הסצנות, השחקנים פונים למיקרופונים שבצידי הבמה ופוצחים בשירי להבה נצחית ואהבה נגועה, שמציעים שחרור רגעי, אך גם מזכירים את מה שהיה ומעצימים את הכאב. זה מתחיל עם "Eye of the Tiger" ומסתיים עם "Total Eclipse of the Heart" ו"Don't Go Breaking My Heart", ועוד הרבה שירי לבבות מהאייטיז בין לבין. הביצועים, לא כולם מיומנים אך מוגשים מכל הלב, עוררו תשואות וסחפו את הקהל להצטרף.
המחזה עתיר הרעיונות המפתיעים החל את דרכו בפסטיבל תיאטרון קצר ב-2019 שם הוא קטף שבחים. לצוותא הוא מגיע באורך מלא ועם בימוי קצבי של תמר קינן, שמחדד את הדיאלוגים הנהדרים, המוגשים כמו משחק פינג פונג סוחף. כל השחקנים מתחברים לוייב המיוחד של ההצגה, וגם מתנועעים בגמישות יתרה. דווקא סצנת השיא קצת פחות מגובשת מכל מה שקדם לה, ולא כל הדמויות מוצאות בה את מקומן. אבל אקורד הסיום משמח לבב, ובסך הכל תתקשו למצוא אירוע בימתי יותר סוחף, שנון, עדכני ותל אביבי, ועם זאת כה אנושי.