גלידה תפוצ'יפס: ההברקה של הקיץ
קולקציית גלידות החטיפים החדשה של גולדה נראית כמו המצאה של ילד בן 8 שנתנו לו לשחק עם האוכל. וזה טראשי וטעים בדיוק כמו שזה נשמע
כמו כל אמא, גם אמא שלי לימדה אותי לא לשחק עם האוכל. בתכלס, מעולם לא הבנתי למה. אם אוכל אמור להיות מזין וכיף כאחד, אז למה לא לשחק בו? הצורך הזה הופך לברור ֿוקא בזכות האוכל היחיד שמותר לילדים לשחק איתו – גלידה. מעבר לזה שיש בו אלמנט משחק נגד הזמן של אכילה מבלי שיטפטף על האצבעות, גלידה היא מסוג המאכלים שמאפשרים לערבב בין טעמים, להתפרע בתוספות, לטעום עם האצבע או ללקק ישירות. לא בכדי הפכה חוויית האכילה הקרירה והמתוקה שלה לסמל לתמימות של ילדים, היא מגלמת את המהות של המשחקיות הזו שנעלמת ככל שמזדקנים.
ובכן, מישהו החליט לשחק בגולדה. הגלידריה – הם קוראים לעצמם "בוטיק טעמים", למרות שאני לא מכיר בוטיק עם כמעט 70 סניפים ברחבי הארץ – כנראה מינתה מנכ"ל בן 8 עם דמיון מפותח ויצאה במהדורת קיץ מיוחדת שמורכבת מסדרה של שלוש גלידות המשלבות שלושה חטיפים של עלית – דוריטוס, תפוצ'יפס וצ'יטוס. על פניו, סכנה לקקפוניה של מתוק-מלוח שמזכירה מנות שהילד הכין ואמא צריכה להסתיר את הפרצוף הנגעל ולהגיד "יאמי" כדי לעודד את היצירתיות של ליאם. בפועל, מדובר באחת ההפתעות המרעננות של הקיץ.
הסתכלתי על שלושת חבילות הגלידה, כל אחת חצי קילו, בשילוב של התרגשות וחשש. למרות שכל חטיף כבר נוכח בגלידה המתאימה, הגיעו יחד איתו שלוש שקיות חטיפים תואמות. גלידת התפוצ'יפס (נוגט שוקולד לבן ותפוצ'יפס) נראתה כמו מקום טוב להתחיל בו. לקחתי מלוא הכפית והוטסתי ברגע, כמו בקלישאת המבקר היפה ברטטוי, הישר לילדות. ערבובי טעמים בלתי הגיוניים (תפוח אדמה ושוקולד לבן?!) שמתחברים באופן כמעט על טבעי הבזיקו בין מתוק קיצוני למליחות מוצלחת והזכירו לי את הפעם הראשונה שניגבתי גלידה של שקל תשעים עם צ'יפס של מקדונלדס. לכל מי שמעולם לא ניסה, זה חלום. אחר כך קלטתי את הקראנצ'יות הקלה של שבבי התפוצ'יפס, מה שנתן לגלידה טעם ומרקם יוצאי דופן. זה היה אינטסיבי בקטע הכי טוב שאפשר.
מיהרתי להמשיך ולטעום את הצ'יטוס (בוטנים בקרמל וצ'יטוס). בתור חטיף, אני דווקא לא מת על צ'יטוס. מרגיש לי כמו ניסיון אמריקאי משהו לתרגם לאנגלית את החטיף הכה ישראלי במבה. אבל גלידת בוטנים היא חולשה ותיקה שלי, הקרמל שנשפך מעליה בנדיבות הוסיף למתיקות הגם ככה עוצמתית וברגע שהגעתי לפריכות של הצ'יטוס שפורר בגסות פנימה, כבר לא היה לי אכפת איזה חטיף נמצא, פשוט ידעתי שהוא מושלם עבור הגלידה הזו. וכך למעשה התחיל להתגלות סוד הקסם של השילוב – בניגוד לגלידות במבה למיניהן, זה לא גימיק סטייל הנה-גלידה-בטעם-משהו-אחר אלא גלידה שמשתמשת בחטיף כחומר גלם, ועושה את זה מושלם. הצימוד בין חתיכות צ'יטוס בטעם בוטנים עם גלידת הבוטנים הוציא משניהם את הטוב ביותר. זה אולי נשמע טראשי – אני אתקן, זה בוודאות טראשי – אבל זה טעים לא פחות מכל קינוח יוקרה.
דווקא הגלידה האחרונה ברשימת המשחקים שלי היתה זו שפחות התלהבתי ממנה, חרף העובדה שמבין החטיפים, הדוריטוס הוא האהוב עלי. הגלידה עצמה (מסקרפונה שוקולד חלב ודוריטוס) היתה מצוינת, אבל הפעם השילוב בינה לבין החטיף לא בלט יותר מדי, כנראה בשל טעמו הנבלע של הדוריטוס הטבעי (כלומר, בטעם תירס עמום). מה שנשאר ממנו זה בעיקר מעט מליחות וביס פריך יותר, כלומר בפועל נשארתי עם אחלה גלידת מסקרפונה ושוקולד חלב עם טיפה יותר קאנצ'. הפעם גם עודף המתיקות שלה קפץ, מה שהיה נכון גם לקודמות אבל בלט פחות אל מול החטיפים.
היופי ביכולת לשחק באוכל הוא שזה מאפשר עולמות שלא היינו מגיעים אליהם בלעדי הניסיון. משהו בנפשי אמר לי לשחק, אז פתחתי את החבילות והוספתי קצת חטיפים טריים לתוך התערובת, והכל השתדרג אפילו יותר. שוב הייתי הילד ששופך חטיפים לתוך גלידה בהתעלם מכל ההשלכות החברתיות מרחיקות הלכת, ונהניתי מכל רגע. מישהו בגולדה החליט להשתעשע קצת עם הטעמים, ואנחנו המרוויחים הגדולים מזה. עכשיו אם תסלחו לי, אני הולך לפתוח חבילת במבה ולטבול בכל מיני דברים.