טיים אאוט timeout

האויב שבפנים: המלחמה האיומה על הביצה

| מאת: יונת אשחר, נעם לויתן

ציפורי האוביל, שהן טפילות חברתיות, נמצאות במרוץ חימוש בשל האתגר להטיל ביצים בקיניהן של אחרים

  • https://static2.timeout.co.il/media/2013/11/sizes/1585463601_wo_680_382.jpg
צילום: אימג'בנק

בסיפור "דירה להשכיר" של לאה גולדברג, הארנבת, אם דואגת ואוהבת לצאצאים רבים, לא מוכנה לגור בשכנות לקוקייה "מפקירת הבנים". זו אינה השמצה בעלמא – קוקיות אכן מטילות את ביציהן בקינים של ציפורים אחרות, התנהגות הנקראת "טפילות חברתית", וקיימת לא רק בקרב קוקיות אלא גם בציפורים רבות אחרות. ובכל זאת, ההאשמה של הארנבת לא לגמרי מבוססת. בשנים האחרונות מתברר יותר ויותר שגם טפילים חברתיים עשויים להיות הורים טובים, ולדאוג לרווחתם של גוזליהם – גם אם בצורה פחות קונבנציונלית.

הדבר החשוב ביותר כאשר הגוזלים שלך גדלים אצל הורים אחרים הוא לדאוג שההורים ה"מאמצים" לא ישימו לב. אף ציפור אינה רוצה להשקיע זמן ומשאבים בהאכלתו של גוזל זר, ויותר מכך – במקרים רבים הגוזלים הטפיליים משליכים את הביצים של הפונדקאי מהקן, כדי שהטיפול ההורי יתרכז אך ורק בהם. זיהוי הביצים הזרות בשלב מוקדם ככל האפשר וסילוקן מהקן, אם כך, חיוני להצלחת הרבייה של הפונדקאים. עובדה זו גרמה ל"מרוץ חימוש" בין הציפורים הטפיליות והפונדקאים שלהן: הטפילים מפתחים ביצים הדומות יותר ויותר – בגודל, בצורה ובצבע –  לביצי הפונדקאים, והפונדקאים מפתחים יכולת הבחנה טובה יותר ויותר, כך שיצליחו בכל זאת לזהות את הביצים המתחזות.

ויש דברים נוספים שהורים טובים יכולים לעשות, מֵעבר ליצירת הביצים הנכונות. כאשר נקבת האוביל (Indicator indicator) הטפילית מטילה את ביציה בקינים של שרקרק זעיר  (Merops pusillus), היא דואגת לחסל, או לפחות להחליש, את התחרות הצפויה לצאצאיה. קיניהם של השרקרקים בנויים במחילות מתחת לפני הקרקע, ולכן האובילים אינם יכולים לדחוף את ביצי הפונדקאים מֵעבר לשפת הקן. במקום זאת, הם מנקבים את הביצים במקוריהם. חלק מגוזלי הפונדקאי מתים בתוך הביצה, ואלו שנשארים בחיים בוקעים כאשר הם חלשים ופגועים. לאחר שבקעו, הם צריכים להתמודד עם אויב חדש – גוזל האוביל הטפילי בוקע לפניהם, והורג אותם במקורו.

שרקרק

קניהן של השרקרקים בנויים במחילות מתחת לפני הקרקע כדי שהאובילים לא יוכלו לדחוף את ביציהן לשם
צילום: שאטרסטוק

מסדר זיהוי ביצים

ביצי האוביל, כמו ביציהן של ציפורים טפיליות רבות, דומות בצבע וגודל לביצי השרקרק הפונדקאי. אבל פה הסיפור המוכר מקבל תפנית מעניינת. קלייר ספוטיזווד (Spottiswoode) מאוניברסיטת קיימברידג' באנגליה הניחה ביצים זרות, שונות מאוד בגודלן ובצורתן מביצי השרקרק, בקיני השרקרקים. מתוך 46 ביצים, 45 התקבלו ללא בעיות על ידי השרקרקים. כלומר, בניגוד לציפורים אחרות המשמשות כפונדקאיות, השרקרקים כלל אינם מוצלחים בזיהוי ביצים זרות.

אם האובילים אינם צריכים לדאוג שביציהם יזוהו ויידחו על ידי השרקרקים, מדוע הם מטילים ביצים הדומות כל כך לביצי הפונדקאים? במאמר שפורסם במגזין Biology Letters  מציעה ספוטיזווד שביצי האובילים הם תוצאה של מרוץ חימוש – אבל לא נגד השרקרקים, אלא נגד עצמם.

אין זה נדיר שנקבת אוביל מטילה ביצה בקן שבו כבר ביקרה נקבת אוביל קודמת, והשאירה בו ביצה משלה. אם הגוזל הראשון יבקע, הוא עשוי להרוג את הגוזל השני, כמו את גוזלי השרקרקים. מסיבה זו, האֵם השנייה מתקיפה את ביצת האוביל הקודמת אף יותר מאשר את ביצי השרקרקים – בביצים אלו נמצאו פי שניים ויותר חורים בהשוואה לביצי השרקרקים. התוצאה – מתוך 18 ביצי אוביל שהוטלו בקינים שבהם ביקרו אחר כך אובילים נוספים, אף אחת לא שרדה. ובניגוד לשרקרקים, האובילים שמו לב לביצים הזרות שספוטיזווד שמה בקיני השרקרקים, וכיוונו אליהן את התקפותיהם.

מחקר זה מעלה את ההשערה שבאוכלוסיה שבה "טפילות כפולה" שכזו נפוצה, הכוח המניע את האבולוציה של הביצים – צורתן וגודלן – הוא האיום של הריסתן בידי פרטים אחרים מאותו מין, ולאו דווקא דחייתן על ידי הפונדקאים. מאחר שנקבות האובילים תוקפות ביצי אוביל ביתר שאת, יש יתרון לביצים המתחפשות לביצי הפונדקאי. כלומר, הדבר הגורם לביצי האוביל להיות דומות יותר ויותר לאלו של השרקרקים אינו הטיפול ההורי המסור של הפונדקאים, אלא "המלחמה האיומה" בין הטפילים החברתיים לבין עצמם.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 9c1fb3a54fb92a3