טיים אאוט timeout

מה הקשר בין הגוף לבין הנפש?

| מאת: ד"ר מריוס כהן

אנו יודעים שהזולת חש כאב, שמחה או פחד, וזאת על סמך התנהגותו. האם ייתכן שמצבים נפשיים מסתכמים באופני ההתנהגות השונים, ועולמנו הפנימי אינו אלא אשליה?

צילום: שאטרסטוק

ההתפתחות המדעית המהירה במאות השנים האחרונות הביאה עמה כמה תובנות: ראשית, המגוון העצום של החומרים בטבע, במצבי הצבירה השונים שלהם, אינם אלא צורות ארגון שונות של מספר מצומצם של יסודות (עמדות דומות היו גם בעת העתיקה, אולם המדע החדש הצליח בכלים אמפיריים לגלות מהם יסודות אלה, ובאיזה אופן הם מרכיבים את מגוון החומרים בטבע); שנית, תופעות הטבע, אם רק חוקרים אותן באופן יסודי, מתגלות כביטוי לחוקי טבע שפועלים על עולם החומר; שלישית, המדע יכול להתפתח רק על סמך ממצאים אמפיריים – הניסוי והתצפית הכרחיים למדע; ורביעית, המדידה היא ביסוד המחקר המדעי – חוקי הטבע מתוארים באופן כמותי, וכל ניסוי או תצפית שנועדו לאשש חוקים אלו מחייב ביצוע מדידות.

הדואליזם החל להיראות אנכרוניסטי בעיני הוגי המאה ה־20 צילום: שאטרסטוק

הדואליזם החל להיראות אנכרוניסטי בעיני הוגי המאה ה־20
צילום: שאטרסטוק

תובנות אלו הביאו לכך שהעמדה הדואליסטית לגבי הגוף והנפש (כלומר, שלגוף ולנפש מהויות שונות, האחת חומרית והשנייה רוחנית), החלה לאבד מקסמה. הדואליזם, שזכה לעדנה לאחר שדקארט (Descartes), הפילוסוף הצרפתי הגדול, טען לזכותו באופן מבריק במאה ה־17, החל להיראות אנכרוניסטי בעיני הוגי המאה ה־20. רוח אינה ניתנת למדידה, ועל כן אי אפשר לערוך בה ניסויים ותצפיות, או אף לוודא את קיומה. זאת ועוד, באורו של המדע החדש האפשרות שיש דבר מה שאינו מורכב מיסודות חומריים נתפשה בעיני רבים כבלתי סבירה. ואם ליסודות החומר יש ביטויים שונים כל כך בטבע, אפשר שאף הנפש ניתנת להסבר באמצעות חוקי הטבע ויסודותיו. תובנות אלו הביאו רבים להעדיף את העמדה המטריאליסטית, שלפיה הנפש אינה אלא היבט נוסף של העולם החומרי. עמדות מטריאליסטיות אפשר למצוא גם אצל הוגים מהעת העתיקה כמו דמוקריטוס, פילוסוף יווני בן המאות החמישית והרביעית לפנה"ס, ואצל הוגים מהעת החדשה כמו תומס הובס (Hobbes), פילוסוף אנגלי בן המאה ה־17, וכמו ז'וליאן דה לה מטרי (De La Mettrie), פילוסוף צרפתי בן המאה ה־18. אך במאה ה-20, לאור המדע החדש, הפך המטריאליזם לעמדה המרכזית בפילוסופיה של הנפש. במהלך המאה ה־20 הוצעו כמה עמדות מטריאליסטיות השונות זו מזו באופן שבו הן מנסות לתת דין וחשבון על עולמנו הפנימי. הראשונה שבהן מכונה ביהביוריזם פילוסופי.

הביהביוריזם הפילוסופי

בעקבות פריחת הביהביוריזם הפסיכולוגי במחצית הראשונה של המאה ה־20, זרם שביקש לבסס את המחקר הפסיכולוג על ההתנהגות האנושית שניתנת לתצפית אובייקטיבית ולא על אינטרוספקציה (התבוננות פנימית), הנצה גם העמדה הפילוסופית שלפיה הנפש אינה אלא מכלול התנהגויות ונטיות התנהגות. העובדה שמצבים נפשיים של אדם אינם ניתנים לתצפית על ידי אדם אחר, לא באופן ישיר ולא באופן עקיף (גם לא באמצעות תצפיות או מדידות של פעילות מוחית!), הביאה פילוסופים אחדים לטעון שבעיית התצפית נובעת מניסיון לצפות בדבר הלא נכון, מה שגילברט רייל (Ryle), פילוסוף אנגלי בן המאה ה־20, כינה בשם "טעות קטגוריאלית". כדי לדעת שהזולת סובל מכאבים כל מה שאנו צריכים לעשות זה לצפות בהתנהגותו. לְמה שאנו מכנים "כאב" יש מכלול התנהגויות אופייני: תנועות גוף מסוימות, פליטת אנקות, אמירת משפטים כגון "כואב לי", נטילת משככי כאבים וכו'. כך גם לגבי מצבים נפשיים אחרים: שמחה, כעס, פחד, רעב וכיוצא באלה, לכולם יש מאפייני ההתנהגות משלהם. אמנם לא תמיד למצבים נפשיים יש ביטוי התנהגותי בפועל, אם בשל העובדה שבעל הכאב, הכעס או הפחד מנסה להסתיר את תחושותיו, אם בשל מגבלה עצבית (למשל שיתוק שרירים) ואם בשל העובדה שיש מצבים נפשיים כמו התנסויות חושיות או מחשבות, שביטויי ההתנהגות שלהם מעודנים בהרבה. ואולם, טענו הביהביוריסטים, מצבים נפשיים מאופיינים לא רק במכלול התנהגויות אלא גם בנטיות התנהגותיות. לאדם שחש בכאב או בפחד יש נטייה להתנהג באופן מסוים, אך נטייה זו לא תבוא לידי ביטוי אם האדם ינסה להסתיר את מצבו הנפשי. הרצון להסתיר מצב נפשי הוא בעצמו מצב נפשי, שביטויו הוא התנהגות מאופקת שמנטרלת את אותם אלמנטים בהתנהגותו של האדם, שהיו חושפים את אשר הוא חש. באופן דומה גם למחשבות ולהתנסויות חושיות של אדם יש נטיות התנהגותיות, כמו, למשל, נטייתו של האדם המתנסה בהן לומר את מה שהוא חושב, רואה או שומע, או לפעול בהתאם למחשבותיו או להתנסויותיו החושיות. אולם לעתים קרובות נטיות התנהגותיות אלו אינן באות לידי ביטוי.

העובדה שיש קשר בין מצבים נפשיים להתנהגות לא הייתה חדשה, והייתה פופולרית בעיקר בשנות ה־30, ה־40 וה־50 של המאה הקודמת. אולם מה שייחד את העמדה הביהביוריסטית הוא הטענה שמצבים נפשיים ניתנים לניתוח מלא באמצעות התנהגות ונטיות התנהגותיות. טענה זו ביקשה לייתר את השימוש במושגים הלקוחים מעולמנו הפנימי כמו כאב, כעס, שמחה ופחד, שכן הם כולם ניתנים להחלפה במאפייני ההתנהגות שלהם. אנו אמנם עושים שימוש לשוני במושגים אלו, משום שהחלפתם במאפייני ההתנהגות המתאימים היא מסובכת ומסורבלת, אולם לו רצינו יכולנו באופן עקרוני לעשות זאת. היו ביהביוריסטים שאף הרחיקו לכת בעמדתם וטענו שמצבים נפשיים אינם אלא מכלול התנהגויות ונטיות התנהגות. במילים אחרות, אנו משלים את עצמנו שיש לנו איזשהו עולם פנימי אשר שונה במאפייניו מעולם החומר, אך כל מצב נפשי הוא סך של התנהגויות ונטיות התנהגותיות, ואין מעבר להן משהו מסתורי שדורש הסבר.

ההצלחה הגדולה של הביהביוריזם הפסיכולוגי הייתה הבסיס לניסיון הנועז של הביהביוריסטים הפילוסופיים להחליף את עולמנו הפנימי במאפיינים התנהגותיים צילום: שאטרסטוק

ההצלחה הגדולה של הביהביוריזם הפסיכולוגי הייתה הבסיס לניסיון הנועז של הביהביוריסטים הפילוסופיים להחליף את עולמנו הפנימי במאפיינים התנהגותיים
צילום: שאטרסטוק

הכוח של הביהביוריזם הפילוסופי

ההצלחה הגדולה של הביהביוריזם הפסיכולוגי הייתה הבסיס לניסיון הנועז של הביהביוריסטים הפילוסופיים לנתח (או אף להחליף) במלואו את עולמנו הפנימי במאפיינים התנהגותיים. גם הביהביוריזם הפילוסופי זכה להצלחה זמנית בשל כוחו בפיזור לפחות חלק מהמסתורין סביב מושג הנפש: ראשית, העובדה שבניגוד לעולם החומר – שלכולנו גישה שווה אליו באמצעות חושינו – עולמנו הפנימי נגיש במישרין רק לנו עצמנו, נחשבת לעובדה שמייחדת מצבים נפשיים. אולם אם מצבים מנטליים מתמצים בסך התנהגותנו ונטיותינו התנהגותיות, הרי שגם לאחרים יכולה (לפחות באופן עקרוני) להיות גישה לעולמנו הפנימי, והנפש מאבדת את ייחודה זה. שנית, היעדר גישה ישירה לנפשו של הזולת מעוררת את מה שמכונה בעיית הנפשות האחרות: אנחנו סבורים שגם לאנשים אחרים יש מצבים נפשיים, אולם איננו יכולים לדעת זאת באותה ודאות שאנו יודעים שלנו עצמנו יש עולם מנטלי פנימי. אפשר, לפחות באופן תיאורטי, שאנשים אחרים הם זומבים: יצורים שמתפקדים פונקציונלית בדיוק כמונו, אולם הם נעדרים התנסויות מנטליות. הביהביוריזם פותר בעיה זו: אם מצבים נפשיים אינם אלא מכלול התנהגויות, אנו יכולים בעיקרון לצפות במצבים הנפשיים של הזולת (כלומר, בהתנהגותו) וכך לדעת שגם לו יש עולם מנטלי.

התנגדות לביהביוריזם הפילוסופי

אף שהביהביוריזם הפילוסופי היה פופולרי במידת מה באמצע המאה ה־20, האפשרות שעולמנו הפנימי הוא אשליה ושאנו משתמשים במושגים נפשיים רק כקיצור נוח לתיאור התנהגויות ונטיות התנהגותיות לא התקבלה בעין יפה על ידי כולם. התנהגות, טענו מתנגדי הביהביוריזם, אפשר גם "לפברק". שחקן טוב יכול להפגין מכלול התנהגויות שיגרמו לאנשים סביבו להאמין שהוא כואב, כועס, שמח, עצוב וכך הלאה. מכך עולה שהתנהגויות אינן ממצות את מצבינו הנפשיים. אף שלמצבים מנטליים יש ביטויי התנהגות אופייניים, יש משהו בהתנסויותינו הנפשיות שהוא מעבר לביטויי התנהגות אלו. על כך השיבו ביהביוריסטים אחדים, שהתחזות, מוצלחת ככל שתהיה, אינה ממצה את כל הנטיות ההתנהגותיות שמאפיינת מצבים נפשיים. כך, למשל, שחקן שמתנהג כאילו הוא חש בכאבים עזים, חסר, בין השאר, את הנטייה ההתנהגותית ליטול משככי כאבים. נוסף על כך, התנהגות השחקן נובעת מרצונו לשחק אדם שחש בכאבים, ורצון זה הוא מצב נפשי שהנטיות התנהגותיות שלו דומות לנטיות ההתנהגותיות של אדם שבאמת חש בכאב, אף שאינן זהות להן.

ואולם ההתנגדות העיקרית לביהביוריזם הפילוסופי התבססה על האינטואיציות הבסיסיות שלנו לגבי עולמנו הפנימי: באמצעות אינטרוספקציה אנו מבחינים שלהתנסויות מנטליות כמו כאב, שמחה, חוויית צבע, חוויית צליל וכדומה, יש איכויות מסוימות, איכויות שנותנות לכל התנסות נפשית את הגוון האופייני לה. איכויות אלו, שבעגה המקצועית מכונות קווליה (Qualia), נתפשות על ידינו כבעלות מהות ייחודית, שגם אם יש לה ביטויים התנהגותיים, היא אינה מתמצה בהם. האם אפשר שהאינטואיציות שלנו מטעות אותנו? היו פילוסופים ביהביוריסטים שסברו כך, אולם רבים אחרים נאחזו באינטואיציות אלו כדי לנגח את הביהביוריזם הפילוסופי ולערער את מעמדו (וגם פסיכולוגים הגיעו עם הזמן למסקנה הבלתי נמנעת, שלהבנה טובה יותר של נפש האדם יש לתת מקום של כבוד לתופעת התודעה).

בסופו של דבר ירדה קרנו של הביהביוריזם הפילוסופי, והוא פינה דרך לכמה חלופות מטריאליסטיות אטרקטיביות יותר שצצו במחצית השנייה של המאה ה־20. בחלופות אלו נדון בכתבות הבאות בסדרה.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 53d3ab1e9d120e