פילוסופיה של הנפש: חומר מול רוח

גם לנוכח הדומיננטיות של המדע בהגות הפילוסופית העכשווית, יש עדיין פילוסופים שמחזיקים בעמדות דואליסטיות לגבי הנפש. מהם נימוקיהם?

צילום: שאטרסטוק
צילום: שאטרסטוק

עמדות דואליסטיות בפילוסופיה של הנפש, שלפיהן יש בעולם שתי מהויות, האחת חומרית והאחת רוחנית, ושלנפש, בניגוד לגוף החומרי, יש מהות רוחנית, קוסמות לאנשים רבים. קסמן של עמדות אלו נובע הן מאינטואיציות שיש לנו לגבי התנסויותינו הנפשיות (כמו חוויית צבע או צליל, כאב, אהבה וכו'), שאנו תופשים אותן כשונות מהגופים החומריים שסביבנו, והן משום שאם הנפש אינה חומרית, הדבר פותח פתח לאפשרות שמהותנו הרוחנית תשרוד את מותנו הפיזי (מה שתואם אמונות דתיות רבות). אלא שהמדע המודרני דחק באופן הדרגתי את העמדות הדואליסטיות לשוליים. המדע מכיר בקיומו של החומר, ובכלל זה באנרגיה לסוגיה השונים, אולם אינו כולל בתיאוריות שלו מהות רוחנית, שלה אין הוא נזקק בתיאור הטבע, וששום תצפית או ניסוי אינם יכולים להצביע על קיומה. עם זאת, גם לנוכח הדומיננטיות של המדע בהגות הפילוסופית העכשווית, יש עדיין פילוסופים שמחזיקים בעמדות דואליסטיות לגבי הנפש. נתאר אחדים מהטיעונים שהם מציעים לחיזוק עמדתם.

האם הנפש שלנו חומרית או רוחנית?צילום: שאטרסטוק
האם הנפש שלנו חומרית או רוחנית?
צילום: שאטרסטוק

טיעון הידע

הפילוסוף האוסטרלי בן זמננו פרנק ג'קסון (Jackson) מציע את ניסוי המחשבה הזה: דמיינו לכם מדענית בשם מרי, אשר כל חייה גדלה בסביבה נטולת הצבע האדום (אולי כחלק מניסוי מדעי), ואשר מתמחה בנוירופיזיולוגיה של ראיית צבעים. כמומחית לנושא היא יודעת את כל העובדות הפיזיקליות שקשורות להתנסות בצבעים בכלל, ולהתנסות בצבע האדום בפרט. כלומר, היא יודעת לפרטי פרטים את מה שקורה במוח כאשר אדם רואה צבע אדום. עכשיו תארו לכם, אומר ג'קסון, שיום אחד מישהו מציג בפניה עגבנייה. "אה!" אומרת מרי, "אז ככה נראה אדום!". תגובה זו של המדענית בניסוי החשיבה שלנו נובעת מכך שלמרות כל הידע שיש לה על הפעילות המוחית שקשורה להתנסות בראיית צבעים, מאחר שהיא בעצמה מעולם לא התנסתה בראיית אדום, התנסות זו היא חדשה עבורה. היא למדה משהו חדש, משהו שלא הכירה למרות ידיעתה את כל העובדות הפיזיקליות הרלוונטיות. המסקנה מניסוי חשיבה זה, טוען ג'קסון, היא שהתנסות בראיית צבע (כמשל להתנסויות נפשיות בכלל), אינה עובדה פיזיקלית. מכאן שעובדות פיזיקליות אינן מספיקות לתיאור העולם, והתנסויותינו הנפשיות אינן חומריות אלא רוחניות.

טיעון הזומבי

בפילוסופיה של הנפש, המושג זומבי מתייחס לאפשרות התיאורטית של קיום אדם אשר פיזיקלית ופונקציונלית אינו נבדל מאדם רגיל, אך הוא חסר התנסויות נפשיות. מאחר שאדם כזה אינו נבדל פיזיקלית מאדם רגיל, טוענים פילוסופים אחדים, ובהם הפילוסוף האוסטרלי בן זמננו דיוויד צ'למרס (Chalmers), הוא גם יתפקד כאדם רגיל: יאכל, ילך, ידבר, ואפילו יתנהג כאילו יש לו התנסויות נפשיות: הוא ידע להבדיל בין צבעים שונים כי מערכת עצבי החישה שלו והמוח שלו יתפקדו כמוחו של אדם רגיל, הוא יתלונן על כאב ראש משום שהחלק במוחו השולט על מנגנון הדיבור פועל כמו אצל אדם רגיל ומקושר למערכת העצבים שפעילה באותו אופן שמערכת העצבים של אדם רגיל פועלת כאשר הוא חש בכאב, וכן הלאה. ואולם הזומבי, טוען צ'למרס, גם אם הוא אומר "זה כחול", אין הוא מתנסה בחוויית הצבע, וגם אם הוא אומר "זה כואב" (ואף משמיע אנחה קורעת לב), אין הוא מתנסה בתחושת כאב. הזומבי הוא אדם ללא עולם פנימי, אף שאין הוא נבדל פיזית ופונקציונלית מאדם אחר. אבל אם אדם יכול לתפקד באופן רגיל לגמרי ללא התנסויות נפשיות, אין מנוס מלהסיק, אומר צ'למרס, שהתנסויות נפשיות הן משהו מעבר למערכות הפיזיקליות אשר מאפשרות את התפקודים השונים שלנו: תנועה, חישה, דיבור ואפילו חשיבה. התנסויות נפשיות הן על כן רוחניות.

על פי זרמים מסוימים הדרך היחידה להבין מהי התנסות נפשית מסוימת היא להתנסות בהצילום: שאטרסטוק
על פי זרמים מסוימים הדרך היחידה להבין מהי התנסות נפשית מסוימת היא להתנסות בה
צילום: שאטרסטוק

טיעון הפער ההסברי

הפילוסוף האמריקאי בן זמננו ג'וזף לוין (Levine) טען שאין אפשרות להסביר התנסויות נפשיות במונחים שלקוחים מהעולם הפיזיקלי. כפי שלא נוכל להסביר לעיוור מלידה מהו צבע או לחירש מלידה מהו צליל, הרי שהדרך היחידה להבין מהי התנסות נפשית מסוימת היא להתנסות בה. הפער ההסברי הזה, טוען לוין, הוא עקרוני, ואין זה משנה עד כמה תהיה לנו הבנה של פעילות המוח. שום תיאור של פעילות מוחית אינו מסוגל להסביר את חוויית הכאב או את חוויית הצבע. אם נשווה זאת לפעילות של מכונה מורכבת כמו מחשב, הרי שכל דבר שמחשב עושה אפשר להסביר במונחים פיזיקליים. התנסויות נפשיות, לעומת זאת, יוצרות פער הסברי שאינו אפשרי לגישור עם עולם המונחים הפיזיקליים. פילוסופים אחדים טענו שעובדה זו, שאין אפשרות עקרונית לגשר על הפער הזה, מחזקת את הטענה שמצבים נפשיים אינם חומריים, והמסקנה היא: דואליזם גוף־נפש.

התנגדויות אפשריות

נגד טיעון הידע של ג'קסון אפשר לטעון שהתנסות נפשית אינה עובדה (זו עובדה שכואבת לי היד, אבל הכאב עצמו אינו עובדה). כאשר מרי התנסתה לראשונה בראיית אדום, היא אכן למדה משהו חדש, אולם היא לא למדה עובדה חדשה, אלא איך זה להתנסות באדום. מרי אכן יודעת (וידעה עוד קודם לכן) את כל העובדות הקשורות להתנסות בצבע אדום, ואין עובדות חדשות אשר למדה כשראתה עגבנייה, אף כי החוויה עצמה הייתה חדשה לה. מאחר שההתנסות הנפשית עצמה אינה עובדה, אי אפשר להסיק מניסוי המחשבה הזה שעובדות פיזיקליות אינן מספיקות לתיאור העולם.

ההתנגדות המרכזית לטיעון הזומבי מסתמכת על הטענה שגם אם אנחנו יכולים לדמיין לעצמנו אדם שפיזיקלית ופונקציונלית אינו שונה מאדם רגיל, אך הוא חסר התנסויות נפשיות, אין זה אומר שזה אפשרי בפועל. למעשה, אם נניח שמצבים נפשיים נוצרים באופן כלשהו כתוצאה מהפעילות המוחית שלנו, הרי שכל אדם שפיזיקלית ופונקציונלית אינו שונה מאדם רגיל יהיה בהכרח בעל התנסויות נפשיות. על כן זומבים אינם יכולים להתקיים, ואין הם יכולים לשמש בסיס לחיזוק העמדה הדואליסטית.

על הפער ההסברי של לווין אפשר לטעון שמדובר בפער אפיסטמולוגי ולא בפער מטפיזי. כלומר, העובדה שאי אפשר להסביר התנסויות נפשיות במונחים פיזיקליים היא מגבלה של הידע שלנו או מגבלה קוגניטיבית שלנו, ולא מגבלה שנובעת מתכונות העולם. אפשר, אומרים המתנגדים לטיעון, שאם וכאשר יהיה בידינו הידע הנוירולוגי המתאים, נוכל לסגור את הפער ההסברי. וגם אם לא נצליח לעשות זאת, זה יהיה אך ורק בגלל מגבלות שלנו, ואי אפשר להסיק מכך על העולם עצמו.

כמובן שלהתנגדויות אלו יש תשובות מתאימות של חסידי הדואליזם, שגוררות התנגדויות נוספות מצד חסידי המטריאליזם (העמדה שלפיה מהותו של העולם היא חומרית בלבד), ונכון להיום הוויכוח בין שני הצדדים נמשך ללא הכרעה.