מפלצות הספגטי המעופפות: פרידה עם מתכון לוהט מדאפט פאנק

נפנוף רובוטי לפרידה מדאפט פאנק
נפנוף רובוטי לפרידה מדאפט פאנק

אורון לוי יצא למסע פרידה מרגש מגיבורי ילדותו, צמד האלקטרו-האוס הצרפתי שהודיע השבוע על סגירת הבסטה. היה מסעיר, היו זיכרונות ובעיקר היה ספגטי מהקליפ ההוא. בקיצור: גם הספד וגם מתכון! בואו לנגב אתו את הדמעות, ולא רק בגלל שיצא חריף רצח

24 בפברואר 2021

כידוע בוודאי כבר לרובכם, שלשום, בווידאו דרמטי שנערך מתוך סרטם "Electroma" מ-2006, וזכה לטייטל "Epilogue", הכריזו הלכה למעשה אגדות הפרנץ' אלטקרו-האוס דאפט פאנק על פירוקם אחרי 28 שנות פעילות. על הנייר, לא בשורה מאוד תלושה מהמציאות. אחרי הכל, אלבומם האחרון של הרובוטים, "Random Access Memories", זה שזכה עבורם בגראמיז (ברבים, כן?) ונחשב על ידי רבים כטוב ביותר בדיסקוגרפיה של השניים, כבר יצא לפני כשמונה שנים, במה שנכון להיום מרגיש כמו נצח. אבל גי-מנואל דה הומם-כריסטו (גי-מאן, בקיצור) ותומא באנגלטר אף פעם לא באמת נעלמו. בזמן שעבר הספיקו בעיקר להפיק עבור אחרים וגם להתארח (שזה טכנית סיים-סיים איתם, רק עם הטייטל הרשמי כאמן מבצע), ב-"Yeezus" של קניה ווסט או בשניים מלהיטי השנה הבלתי מעורערים של 2016-7 עם דה וויקנד, בין היתר.

לא אשקר, כיוון שהתרגלתי לפסקי זמן כאורך הכובע של פארל בין הבלחה אחת שלהם לשנייה ב-15 השנים האחרונות, האמנתי שבכל הזמן הזה שבו בעיקר גירדו את הגב לאחרים, הם בעצם שוקדים באולפן על האלבום הכי טוב בעולם כולו, שיהיה אפילו גדול ונוצץ ואפי יותר מ-"RAM". אני בכנות לא יודע אם ישנם מעריצים שצפו הכרזה שכזו בזמן האחרון. דאפט פאנק מאז ומתמיד הרגישו נצחיים, אפילו אם הם עושים קסמים עם מכונות תופים וסינתיסייזרים רק קצת פחות משלושה עשורים. איש מאתנו הרי לא ראה את הפנים שלהם מאחורי הקסדות בשנים האחרונות. ככל הידוע לנו, אולי אבא זמן בכלל פסח עליהם והם שמרו על אותה חזות נערית מהכמה תמונות שעוד תמצאו בגוגל אם תחפשו את רצף המילים "Daft Punk No Helmets".

מחשבה קצת ברורה מאליה אמנם אך מבאסת לא פחות, היא ההפנמה שלכל אחד מהאמנים האהובים עלינו יש תאריך תפוגה ומתישהו יגיע היום שבו יכריזו שמספיק, אין עוד מוזיקה. נגמר הדלק במיכל. כמובן, ישנם חריגים ויוצאי דופן, כמו בואי שהוציא אלבום אחרון כשהוא על ערש דווי, ג'וני קאש שמת עם גיטרה ביד, דילן שכנראה ימשיך למלמל בעוז עד שאף אחד כבר לא יצליח להבין אותו באופן מוחלט, או איגי פופ שמתעקש לחשוף בכל הזדמנות את הטורסו הנזיל שלו שכבר נכנע לכוח הגרביטציה. לחילופין, כמובן, ישנם גם כאלה שלא יודעים מתי היו צריכים לנתק את מכונת ההנשמה על הקריירה המוזיקלית, ויפה עשורים קודם (אני מסתכל עליך, אקסל רוז. תניח את הדונאט הזה ותקשיב לי כבר, לעזאזל). לא שזה עבר לי בראש בהקשר שלהם בכלל, אבל בדיעבד פשוט הנחתי שאם דאפט פאנק יגוועו יום אחד, זה יקרה עם רולנד 808 ביד. בלי הכרזה גדולה, בלי פיצוצים או מלודרמטיות יתרה. שפשוט יהיו פה עד שהם כבר לא. וזה לא משנה בכלל אם לא היו מוציאים מוזיקה משלהם גם עוד שני עשורים קדימה.

אבל דאפט פאנק לא היו רק חלק מרכזי מהפסקול של חיי, החל מהנסיון הכושל בילדותי להכין קסדת רובוט וכפפות תואמות לתחפושת בפורים ועד לנוכחות ביום המאושר בחיי, כחלק מפלייליסט החתונה. לא בדקתי את זה אמנם, אבל מוכן להמר שאחד הערסים בקטטה ההיא בימית 2000 צרח "MY NAME IS GIOVANNI GIORGIO!!!" כשהניף את כסא הפלסטיק, שניה לפני שהטיח אותו בראשו של ערס אחר. כאורך הגלות היא רשימת האמנים (האלקטרוניים בפרט) הפעילים בשני העשורים האחרונים שככל הנראה הושפעו מדאפט פאנק בצורה כזו או אחרת, ובשביל להבין בכלל עד כמה ההשפעה של גי-מאן ובאנגלטר על עולם המוזיקה (האלקטרונית ובכלל, כפי שאנחנו מכירים אותו כיום) היתה כל כך משמעותית, תחשבו לרגע שכולנו היינו קמים מחר בבוקר לבשורה שרדיוהד החליטו לסגור את הבסטה, למשל, שלא נדע. או נניח דפש מוד. זה לחלוטין באותו סדר הגודל.

דאפט פאנק ופארל וויליאמס בקליפ של Get Lucky
דאפט פאנק ופארל וויליאמס בקליפ של Get Lucky

למעשה, אני חושב שזה לא יהיה מוגזם להגיד, אבל בתחומם (ואף מעבר לו, בעיקר לעולמות ההיפ הופ), הם הצליחו להותיר חותם מאסיבי אפילו יותר משני השמות האחרים שציינתי לדוגמא ותרומתם לאלטרנטיב או לניו וויב, בהתאמה. ניתן להתווכח על זה, כמובן, אבל יש משהו בערך המוסף של צמד הרובוטים ששינה לנו את החיים שאין שני לו. מלבד התרומה למוזיקה, יש משהו כל כך הרבה יותר מרגש במסתורין הזה, בחזות העמומה הזו שמסתתרת מאחורי קסדות צעצוע יקרות לאללה ומעילי עור או חליפות פייטים מנצנצות. קצת כמו האובססיה ליצירות חדשות של בנקסי שקמות לתחיה ברחבי העולם, זה הרבה יותר רומנטי ומסעיר כשהכל אפוף בעלטה, אחרת זה סתם עוד ברנש עם פחית צבע ועודף יצירתיות.

הם מעולם לא רצו בכלל את אור הזרקורים, ועוד כשהיו צעירים ופוחזים עלו להופיע עם מסכות פנים בנאליות שנראו כאילו נגנבו מארגז הקלירנס בברוריה בדיזינגוף סנטר. הם דאגו שהזכויות לקטלוג המוזיקה שלהם תמיד יישארו בבעלותם (עד האקזיט הצפוי, בכל אופן) ושמרו על חייהם הפרטיים בקנאיות שיא. הם לא טרחו לדבר אפילו כשזכו בחופן גראמיז והותירו את הספוטלייט לשותפיהם ליצירה, וגם אם יעשו לכם פוטובומב לסלפי באייפל בטיול הבא שלכם לפריז, סביר להניח שלא יהיה לכם בכלל מושג במי מדובר. הם הכל והם כלום. הם בכל מקום והם בשום מקום. הכי צנועים ובו בעת מסנוורים כמו מנחת מטוסים.

הזוכים הגדולים של הטקס. דאפט פאנק. צילום: Getty Images
הזוכים הגדולים של הטקס. דאפט פאנק. צילום: Getty Images

אי אפשר היה שלא להתרגש בהגזמה מכל רמז למוזיקה חדשה או להופעה פומבית נדירה, קצת כמו סייטינג של עב"מ. ככל שנותנים לנו מעט, אנחנו משתוקקים לזה יותר ויותר. אנחנו מתוכנתים בצורה הזו כבני אדם, בדיוק כפי שהרובוטים מתוכנתים לחלוב את המיטב מהיח"צ שנמצא בוויזואליות אייקונית שמוכרת את עצמה. אנושיים, אחרי הכל. את כל זה הם עשו רק בתוך ארבעה אלבומי אולפן, שני אלבומי לייב ופסקול אחד שכתבו ל"טרון" המחודש של דיסני ב-2010 (למעט הסרטים הנלווים שיצרו, כלומר). לא כמות מוגזמת של ריליסים לכמעט שלושה עשורים של מוזיקה, בלשון המעטה, אבל גלי האימפקט שיצרו היו גדולים מהחיים. מי יודע, לא מן הנמנע ש-"Like the legend of the Phoenix", הם יקומו שוב מהעפר, אולי ביחד, אולי לחוד. בינתיים, בכל אופן, קשה להאשים את השניים אחרי קריירה ארוכה ומשגשגת שהשיגו בה הכל.

חשבתי מה תהיה הדרך ההולמת ביותר להספיד קריירה מוזרה ומשוגעת שכזו לצמד גאונים שאחראים לכמה מזיכרונות המוזיקה הבולטים הראשונים של חיי. הדבר הראשון שקפץ למוח היה רצף הקליפים המדהימים שהציג אותם לעולם, בראשם הווידאו האלמותי ל"Da Funk" של ספייק ג'ונז (עם דמותו של צ'ארלס הכלב החביב והמנוכר שמסתובב ברחובות ניו יורק חמוש בבום בוקס), או הווידאו הפי אלף יותר מישל גונדרי ל-"Around the World", אבל ההיילייט האמיתי שדיגדג לי יותר מכל, היה הווידאו של רומן קופולה ל-"Revolution 909". נישתי הרבה יותר וללא השפעה זהה שהיתה לשניים האחרים שהזכרתי, אבל עם חתיכת קליפ שהרעיב אותי מידית כל פעם ששודר ב-MTV ולמעשה הפך אותי מילד שלא אוכל כלום לפודי שאני היום.

בבסיסו, קופולה מעביר אותנו את התהליך השלם שיצר לבסוף את כתם רוטב העגבניות על מדיו של השוטר שבא לחרב את הרייב. החל מרגע הנבטת העגבניות, גדילתן, קצירתן ואריזתן, ועד לרגע שבו אמו של השוטר רוכשת בסופר את העגבניות ומבשלת איתן את הרוטב הכי מחרמן שראיתי בחיים שלי, נכון לאותם ימי סוף ניינטיז עליזים, כשעל המסך מופיע המתכון המדויק כמעין סרטון הדרכה. כמובן שביקשתי מאמא שלי שתכין את הרוטב וכמובן שנעניתי בחיוב, אבל ברור שזה היה אותו ספגטי אדום שהיא תמיד היתה מכינה.

ואז זה הכה בי, בשם ההרפתקאה והרצון בהגשמת חלום ילדות – 23 שנים מאוחר יותר – ארים לחיי הקריירה של דאפט פאנק דרך שחזור המתכון המדויק לרוטב העגבניות (שאגב, היה שייך לסבתו של קופולה, איטליה פנינו, אמא של אחד פרנסיס פורד) ואחווה את דעתי הכנה עליו. ולא רק שאכין את ה"דאפט פסטה", גם אכין אותה בדיוק כמו שהתכוון המשורר. כלומר אחד לאחד כפי שמופיע בקליפ. צעד אחר צעד, כולל הצלחות הסימבולי בטאפרוור. ואפילו שהמתכון עצמו לא מכיל ולו גרגר אחד של מלח או פלפל (או רמז לנוכחות של שום, סטייפל בכל מנת רוטב שגרתית לפסטה). כזה אני, נאמן ליושרה העיתונאית שלי ושפן נסיונות לרטבים דלי מצרכים.

להלן המרכיבים ואופן ההכנה, כדי שלא תצטרכו לשלוף אותם מהקליפ בזמן אמת:

המרכיבים. כל הצילומים: אורון לוי
המרכיבים. כל הצילומים: אורון לוי

לרוטב:

  • הרתיחו במים 8 עגבניות למספר שניות (או כמה דקות על כירה חשמלית גוססת)
הופ למים
הופ למים
  • קלפו את העגבניות (יהיה יותר קל אם תחרצו אותן באיקס לפני החליטה במים הרותחים, ושכשוך באמבטיית מי קרח בסיום. כידוע, אף אחד לא נהנה מכוויות לבה של עגבניות).

  • קצצו אותן והניחו בצד.
  • בסיר חממו שמן זית על חום נמוך וטגנו בין שניים לשלושה פלפלי שאטה/סודניים שלמים מיובשים.
  • קצצו בצל אחד גדול (או שניים קטנים) והוסיפו לסיר, טגנו עד ריכוך והזהבה חלקית.

  • הוסיפו את העגבניות הקצוצות.
  • הוסיפו צרור עלי בזיליקום קרועים ביד וערבבו הכל.

  • הנמיכו את האש ובשלו למשך שעה, תוך כדי בחישה מדי פעם.
  • (לא מופיע אמנם בקליפ, אבל לפחות תתבלו אתם. מה אנחנו, ברברים?)

לפסטה:

  • הכנת הפסטה לא מופיעה בקליפ, אז בסיר נפרד בשלו ספגטי (נניח מס' 5) למידת העשיה הרצויה, אבל כל דבר שהוא לא אל דנטה זו טעות שלכם.

  • לחוויה האותנטית השלמה, סדרו בכלי פלסטיק שקוף את הספגטי ומזגו מעליו את הרוטב. אין לערבב את הפסטה בסיר של הרוטב. או שכן, מה אכפת לי.
  • ארזו בדוגי באג חום והעניקו לשומר החוק האהוב עליכם שישעט לעבריכם עם דו"ח בהפרת הסגר הבאה שלכם (רק אם יצא לכם מזעזע).

שמעו, אני לא אייפה את זה. תודה לאל שהטעם שלי השתפר משמעותית מהימים בהם הייתי בן 12 שמעקם את הפרצוף לרוב מה שהיה מוגש לו על צלחת ולא הכיל גבינה מותכת. מדובר ברוטב שהוא צ'אנקי, עמוק, לא מאוד עסיסי וכמעט נייטרלי בטעמים שלו (למעט חריפות אלימה). כיוון שאינני מאמא מרוקאית ומעולם לא בישלתי עם פלפלי שאטה שלמים, נאלצתי לשים פעמיי ללוינסקי במיוחד לשם הניסוי. אני גאה מאוד להגיד שלפחות על פי המתכון, איי ניילד איט לחלוטין. בעירה בפה והכל. אז לקחתי כמה ביסים נטולי כל תיבול כדי לחוות זכרון ילדות מתוק שלמעשה לעולם לא באמת חוויתי בפועל, ורק אז המטרתי ערימות של מלח ופלפל. וגם ענן של פרמז'ן, כי די, יש גבול לכל תעלול. בגדול, אם תקצצו שניים-שלושה שיני שום ותוסיפו אותם איפשהו שם בשלב הבצל (בנוסף לחצי כפית סוכר לאיזון החמיצות של העגבניות ואיזה שליכטה ממי הבישול של הספגטי), מתקבל בן זונה של רוטב קלאסי.

היו שלום, רובוטים, ותודה על העגבניות.