הדבר הכי טוב שקרה ב-2024: אי של שפיות ושמו "יצירה ישראלית"

עם קריאות לחרם בחו״ל ואיומי שלילת תקציבים וצנזורה בתוך ישראל, 2024 לא הייתה שנה מעוררת אופטימיות עבור הקולנוע הישראלי. נקודת האור בכל הסיפור היא, ובכן – הקולנוע. מבט על הסרטים שהגיעו לבתי הקולנוע השנה מגלה מקבץ שהוא לא רק איכותי אלא גם מגוון – מסחרי לצד מאתגר ומורכב, תיעודי לצד עלילתי ומאת יוצרים בעלי רקעים וסיפורי חיים שונים. אפילו הצורך להוסיף אמירה מרוח ״דווקא עכשיו״ לכל עיסוק בתרבות לא באמת פוגמת בהצלחה, כי פעם אחר פעם הסתכלנו השנה על המסך וראינו את עצמנו בחזרה.

>> מועדים לשמחה: 42 הדברים הטובים שבכל זאת קרו בתל אביב ב-2024

עוד לפני האסון, הסטרס של החיים במדינה הזו בנקודת הזמן הזו השאיר סימנים על היצירה המקומית. הרי בניכוי קולנוע דוקומנטרי שהגיב למצב בזריזות יחסית, הסרטים שראינו השנה צולמו ונכתבו הרבה קודם – ועדיין הצליחו לשקף חוויות ותחושות מהתקופה. זה נכון במיוחד במקרה של ״החייל הנעלם״, שהוגדר בדיעבד כמה וכמה פעמים כסרט נבואי. מאוד מפתה לזהות דווקא את המקומות שבהם הסרט לא מדייק (אנשים משתטחים על הרצפה באזעקה ברחוב תל אביב הומה? באמת?) – אבל ברגעים אחרים ההקבלה למציאות מרגישה בלתי נתפסת. ספק שסרט שהיה נוצר אחרי ה-7.10 היה יכול לתפוס את הרגע הזה בצורה כזאת, בלי לחשוש לדרוך על אף טריגר או טראומה.

אותו חייל נעלם מהכותרת הוא שלומי, גולנציק שאחרי לילה קשה ברצועת עזה נמלט בספונטניות הביתה ומשם לתל אביב. לבריחה יש סיבות עמוקות אבל גם אחת קונקרטית ודחופה – אהובתו עומדת לעזוב את הארץ ויש לו זמן מוגבל לשנות את דעתה. הסרט בנוי מסדרה של מפגשים ואפיזודות, רובן מתרחשות ברחבי תל אביב: מפגש עם זוג צרפתים פטריוטים בהגזמה, לאנץ׳ מפונפן במסעדה יקרה, שיחות מוזרות עם סבתא, שיחה פוליטית נפיצה על הבר ועוד. שלומי מחביא את הרובה בסמטה ונודד על אופניים מנחלת בנימין, לדירה הישנה של סבתו, למגדלי עזריאלי, לוילה בצפון העיר, והלוך ושוב לבית הוריו בדרום – רודף כאחוז דיבוק אחר האשליה של חיים נורמליים.

אבל אם שוט שבו שלומי צולל לתוך הים כדי להתחמק מאזעקה מזכיר כמה הכל נשאר זהה, כל סטייה קלה מההווה מזכירה שהרבה – המון – השתנה. נניח, כל צילום של אזור עזריאלי והקריה, ללא שמות חטופים כתובים על הכביש או פנים מוכרות מדי שנראות על שלטים וסטיקרים. בשלב מסוים בסרט, הצבא משתכנע ששלומי נחטף – קו עלילה שהוא שיח של ה-6 באוקטובר, במובן החיובי של המילה. כמו בהצצה לחיים אחרים, האימה מפני חטיפת חייל מטריפה לגמרי את המערכת הביטחונית והצבאית. אף אחד לא עולה לשידור כדי לדבר על עסקאות ״מופקרות״. אפילו יש הכרה, גם אם לרגע קצר, בנפגעים מהצד הפלסטיני.

כשהעלילה הזו נכתבה, האסוציאציה שעלתה הייתה השם ניב אסרף (שזייף את חטיפתו), ולא אינספור הפגנות, מחאות ומסקינגטייפ עם מספר ימים על חולצה. כנראה בגלל זה הנושא הטעון הזה זוכה כאן לפירוק וירטואוזי שלא היה מבייש את יחידת יהל״ם. סצנה שבה אמא של שלומי פוגשת קציני נפגעים הופכת לאחת הסצנות המצחיקות בסרט, פשוט כי היא מתרחשת רגע אחרי שאותה אם כמעט הוריד בוקס לבן החצוף שלה, בניסיון לגרום לו לחזור לבסיס. או לפחות לקפוץ לקצין העיר. ״תגיד להם שאיבדת את הנשק״, היא אומרת, והוא עונה ״אסור לאבד נשק״, רק כדי לקבל את התשובה ״אסור לאבד אנשים״.

כמו קפסולה זמן של ישראליות מבוהלת, יש בסרט הזה את כל היופי והכאב שמפריעים להמונים בישראל להירדם בלילה. את הפער המטורף בין האלימות וההרס במקום אחד והנורמליות של מקום אחר, לא מאוד רחוק. את הפחד לעזוב את הבית ואת הפחד להישאר מאחור בחברה מתפרקת. תאוות חיים חזירית ופחד מוות שאוכל מבפנים. פנטזיות על רגע גבורה ומולן מעשים נואשים, אנוכיים ופחדניים. הדחקה של סבל של האחר ושל סבל שלך ושל הצורך להתמודד עם השלכות מעשים. וגם אהבה – של בת זוג, של אמא ואבא או של אנשים זרים שמזהים בך משהו שהוא בכלל לא אתה. כל זה לא נשמע מאוד אופטימי, וזה כנראה באמת לא. אבל כשמשהו על מסך גורם לעולם להראות טיפה יותר ברור זה בהכרח גם הישג, כזה שראוי גם לחגוג.