נער הפוסטר הנצחי של שחקני האופי: דונלד סאת'רלנד 2024-1935

בשנות ה-60' וה-70' היה דונלד סאת'רלנד חלק מדור של שחקני קולנוע גדולים ופורצי דרך, שהוכיחו שאפשר להיות כוכבים גם בלי להיראות כמו רוברט רדפורד. אחרי קריירה ארוכה ומרובת שיאים כשחקן ענק הוא זכה בעשור שעבר גם להערכת דורות צעירים יותר ב"משחקי הרעב". אמש הלך לעולמו בגיל 88
בהוליווד נוהגים להבחין בין leading man (כוכב המוביל את הסרט) ל-character actor (שחקן אופי). בערך המוקדש לשחקני אופי בוויקיפדיה באנגלית מוסבר ש"בניגוד לשחקנים הראשיים, הם בדרך כלל נתפסים כפחות זוהרים. בעוד ששחקן ראשי לרוב ניחן באטרקטיביות הפיזית הנחשבת הכרחית כדי לגלם את מושא האהבה, שחקן אופי בדרך כלל אינו כזה. למעשה, כמה שחקני אופי ידועים במראה יוצא הדופן שלהם".
>> תשכח מעוד אוסקר: יורגוס לנתימוס חזר לשנוא בני אדם // ביקורת
רק בפרק זמן של כעשר שנים בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים האבחנה הזאת התבלבלה. בעידן שזכה לכינוי "הוליווד החדשה", האולפנים פתחו את שעריהם בפני במאים צעירים שיצרו סרטים מנפצי מוסכמות, ביקורתיים יותר וריאליסטיים יותר. זה כלל ליהוק שחקנים שלא בהכרח נראו כמו פול ניומן או רוברט רדפורד לתפקידים ראשיים. אלה השנים שבהן עלו לגדולה כוכבים חדשים כמו דסטין הופמן, ג'ין הקמן, אליוט גולד, אל פאצ'ינו והקנדי עם העיניים הבולטות – דונלד סאת'רלנד.
ב"12 הנועזים", אחד הלהיטים הגדולים של 1967, סאת'רלנד בן ה-32 לוהק כאחד מתריסר רוצחים שמשוחררים מהכלא כדי לבצע משימה מסוכנת בעורף האויב הנאצי. אחת הבדיחות בסרט היא שהחייל הכי שלוך בחבורה נבחר להעמיד פני גנרל הבוחן מסדר של חיילים. סאת'רלנד לועס מסטיק ומוציא לשון, ולמשך כמעט שלוש דקות גונב את ההצגה. ועדיין קשה לדמיין אותו כ-leading man.
היה זה "מ.א.ש" של רוברט אלטמן מ-1970 שהפך את סאת'רלנד לכוכב מהשורה הראשונה. בקומדיה העוקצנית על מלחמת קוריאה (שפוענחה כחיווי על מלחמת וייטנאם, ובישראל נוהגים לציין אותה כהשראה ל"גבעת חלפון אינה עונה"), סאת'רלנד גילם רופא מנתח בשירות מילואים שמוציא לשון לממסד הצבאי. הוא עיצב הופעה שובבה ומקסימה בתכלית, והציע סוג חדש של סקס אפיל. אבל על הסט הדברים נראו אחרת. אלטמן הביא סגנון בימוי אלטרנטיבי וכוכבי הסרט – סאת'רלנד ואליוט גולד – חשבו שהוא לא יודע מה הוא עושה. לכן הם שילבו כוחות וניסו להביא לפיטוריו. כש"מ.א.ש" היה לאחד הלהיטים הגדולים של השנה, גולד שלח לאלטמן מכתב התנצלות, ושב לעבוד איתו בסרטים נוספים. סאת'רלנד, לעומת זאת, מעולם לא חזר לשתף פעולה עם הבמאי הגדול.
באותה שנה סאת'רלנד הופיע בקומדיית מלחמה נוספת בסגנון "12 הנועזים". לכן בארץ קראו לה "הנועזים בעורף האויב" (במקור: "Kelly's Heroes"). חלוקת התפקידים כאן היתה קלאסית יותר – קלינט איסטווד, שנולד להיות כוכב, הוביל את הנועזים, ואילו ס'אתרלנד גילם טיפוס מוזר שזכה לכינוי "Sergeant Oddball" (סמל מוזר). אבל ההצלחה הקופתית של "מ.א.ש" היתה גדולה הרבה יותר, והפלירטוטים (הלא ממומשים) של הוקאי פירס עם האחות דיש סימנו את סאת'רלנד כמי שניחן במספיק סקס אפיל כדי לגלם את הגיבור הרומנטי.
כך היה ששנה אחרי כן הוא ניהל רומן עם ג'יין פונדה ב"נערת הטלפון והבלש" (ובמקביל גם במציאות), וכעבור שנתיים נוספות הוא השתתף באחת מסצנות הסקס הכי מפורסמות ומדוברות בתולדות הקולנוע. במותחן האימה "המבט" של ניקולס רוג, סאת'רלנד וג'ולי כריסטי מגלמים בני זוג שמתאבלים על מות בתם. במהלך ביקור בוונציה השניים חווים תחושת שחרור מסוימת ומתנחמים זה בזרועות זו בסצנה כה לוהטת, שנפוצו שמועות ששני השחקנים באמת עשו סקס. מי שחולל את השמועות האלה היה המפיק והעיתונאי פיטר בארט שביקר על הסט והתראיין ל"הוליווד רפורטר" זמן קצר אחרי כן. השחקנים והבמאי הכחישו, והם בהחלט אמינים יותר. פרט לבימוי ולעריכה המדויקים, חלק מהחושניות המלפפת של הסצנה נובע מכך שבעוד כריסטי היא יפהפייה מהסרטים, סאת'רלנד בעל השיער המדובלל והחזה הלא שרירי נראה כאחד האדם, ועל פניו שפוך חיוך של גבר ממוצע שזכה במתנה גדולה.

ב-1976 כשפדריקו פליני ליהק את סאת'רלנד לגלם את קזנובה הוא הפך אותו לעוד פחות אטרקטיבי – הוא הדביק לו אף גדול וגילח את מצחו ואת גבותיו. המפיק, דינו דה לורנטיס, דרש ללהק לתפקיד המאהב הגדול את רוברט רדפורד, ג'ק ניקולסון או מרצ'לו מסטרויאני, שנראו כבחירות מתאימות יותר. אבל פליני רצה לחשוף את הריקנות של חיי קזנובה, ולכן החליף מפיק ודרש מסאת'רלנד לגלם אותו כמו צנון אינטלקטואלי. העיניים הכחולות הבולטות של סאת'רלנד יכולות להיות שובבות, או קרות ומפחידות כמו בתפקיד הפאשיסט אטילה, שרוצח חתול כדי להדגים טענה כלשהי לגבי הקומוניסטים ב"1900", האפוס ההיסטורי המסעיר של ברטולוצ'י מאותה שנה.
העיניים האלה מעולם לא היו מפחידות יותר מאשר בסוף של "פלישת חוטפי הגופות" של פיליפ קאופמן מ-1978. בסרט האימה המשובח הזה סאת'לנד נע בין הקצוות של אישיותו הקולנועית – בתחילתו הוא מדען שהתאהבותו בקולגה היפהפייה שלו ברוק אדמס מעלה על פני השטח את החן הידוע. ולכן הסצנה שבה הוא נשלט על ידי זן חייזרי פולש לא רק מעוררת חלחלה אלא גם עצובה כל כך.
סאת'רלנד המשיך לעבוד ללא הפסקה גם בעשורים הבאים (ב-2005 הוא הופיע בלא פחות משבעה סרטים), אבל רק בודדים מסרטיו לאורך השנים ראויים לאזכור. הוא היה מצוין ב"אנשים פשוטים" זוכה האוסקר של רוברט רדפורד מ-1980, שזיכה את שלושת השחקנים האחרים בסרט – מרי טיילר מור, טימותי האטון וג'אד הירש – במועמדויות לאוסקר, ורק הוא נשאר מחוץ למעגל המועמדויות. גם הופעתו המקסימה כמר בנט ב"גאווה ודעה קדומה" מ-2005 לא הביאה לו מועמדות. במקום זאת הוא זכה בתואר מפוקפק כאחד השחקנים הטובים ביותר שמעולם לא זכו במועמדות.
האקדמיה לאומנויות הקולנוע פיצתה אותו ב-2017 עם אוסקר של כבוד. הוא היה אז בן 82 ובנאום התודה ביקש לקרב את השירותים לאולם שבו נערך הטקס, לטובתם של אנשים זקנים עם שלפוחיות שתן קטנות. הקהל הגיב בצחוק אוהד. את הפסלון העניקה לו ג'ניפר לורנס, שהופעתה כקטניס אוורדין ב"משחקי הרעב" הפכה אותה לכוכבת הכי לוהטת בעולם. סאת'רלנד גילם בסדרת הסרטים הזו את הנשיא סנואו – הדיקטטור המניפולטיבי שמעמיד פני דוד נחמד – ומי שבתחילת המאה נודע יותר כאבא של קיפר סאת'רלנד (כוכב הסדרה "24"), זכה לפרנצ'ייז משלו. לפני מותו בגיל 88 הוא הספיק להצטלם לסרט פוסט אפוקליפטי נוסף, על קבוצת ילדים שנאבקים לשרוד באמריקה שאחרי האסון. וכך בערוב ימיו סאת'רלנד שב להיות כוכב של הדור הצעיר.