בימים שבהם כל דבר שקשור לישראל הפך למוקצה ברחבי העולם, ובעיקר בתחום התרבות, קשה מתמיד להרים כאן פסטיבל קולנוע ראוי. ועדיין בשנתו ה-28 פסטיבל דוקאביב (28.5 – 6.6) הצליח לקבץ סרטים ששווה לצאת בשבילם מהבית. בשורות הבאות תמצאו תשעה סרטים מומלצים שיוצגו במסגרות הבינלאומיות.

>> לא נפסיק לשיר: סרט בריטי כמו שסרט בריטי צריך להיות
>> זה סרט על לילה רגיל בבית החולים. הוא ישאיר אתכם חסרי נשימה
>> כולם מחפשים: זו הסדרה הנפלאה ביותר שראינו מזה זמן רב

ג'יין אליוט נגד העולם

ג'יין אליוט, מורה בבית ספר יסודי במדינת אייווה, התפרסמה ב-1968 בעקבות תרגיל חברתי שפיתחה וניסתה עם תלמידי כיתה ג'. אחרי רצח מרטין לותר קינג היא רצתה להבהיר לילדים הלבנים איך מרגישה גזענות, לכן חילקה אותם לשתי קבוצות על פי צבע עיניהם והזמינה קבוצה אחת לרדות בשנייה. הורים מזועזעים וכותרות בעיתונות מקומית הביאו אותה לתכניות הטלוויזיה של ג'וני קרסון ואופרה ווינפרי. אליוט נעשתה דוברת מבוקשת נגד גזענות והמשיכה לבצע את התרגיל עם קהלים שונים ברחבי ארה"ב. סרטו של ג'אד ארליך מציע דיוקן מרתק ומעורר השראה של אקטיביסטית בת 89 (בזמן הצילומים) שלא האטה את הקצב ולא עידנה את לשונה החדה (היא יודעת שהיא פריבילגית בהיותה לבנה), בעודה ממשיכה להיאבק בעלייה המחודשת של הגזענות בארה"ב – עכשיו הם מנסים למחוק מספרי הלימוד כל זכר להיסטוריה של העבדות.

שפירו נגד פורד: היהודי שתבע את הנרי פורד

תעשיין הרכב הנרי פורד, אחד האנשים העשירים והחזקים באמריקה, היה אנטישמי קיצוני. את תאוריות הקונספירציה שלו לגבי "כנופיית יהודים" השולטת בכלכלה ובתקשורת העולמית הוא פרסם בעיתון בבעלותו, שהגיע למאות אלפי קוראים. עורך הדין האידיאליסט אהרון שפירו נרתם לעזרתם של החקלאים העניים במערב ארה"ב, ועזר להם להתארגן לקבוצות רכישה. כשהעיתון של פורד הקדיש לו 21 כתבות שבהן נטען שהוא גונב את כספם של החקלאים, שפירו החליט להגיש תביעת דיבה נגד פורד, ודרש פיצוי של מיליון דולר. סרטה של גיילין רוס מגולל את סיפור התביעה והמשפט המתוקשר שנערך ב-1927, על רקע האנטישמיות הרחבה והעמוקה של אותן שנים. השחקן בן שנקמן מייצג את שפירו, בהקריאו שלל טקסטים שכתב. זה סיפור מעניין מאוד, והוא מוגש באופן סוחף.

פוליצק: הקולות שמתנגדים לקרמלין

ארסיני בן ה-14 אמר בכיתה משהו נגד המלחמה עם אוקראינה. התלמידים הלשינו עליו והמשטרה החלה לעקוב אחר חשבונותיו ברשתות החברתיות, לשם העלה סרטונים שבהם ביקר את פוטין. הוא נעצר והואשם בפעילות טרור, ואחרי שהמורה שלו להיסטוריה העיד נגדו במשפט, הוא נשלח לשבע שנים במושבת עונשין רחוקה. אמו הנואשת אירינה מספרת עליו למצלמתן של מנוֹן לוואזוּ ויקטרינה ממונטובה. הנער נראה בסרט רק דרך הסרטונים שצילם בעצמו.

ארסיני הוא אחד הגיבורים, במלוא מובן המלה, של הסרט המחתרתי הזה (חלקו צולם במצלמה נסתרת), שמתאר את דיכוי המחאה ברוסיה דרך סיפוריהם של כמה אזרחים – מתוך אלפים – שהעזו להשמיע קול נגד המשטר. דמויות נוספות בסרט: במאית ומחזאית שהעלו הצגת מחאה, אקטיביסט שהקים ארגון לתיעוד עוולות המשטר, אמנית שהדביקה מדבקות עם מסרים נגד המלחמה על מוצרים בסופרמרקט, וסוהרת לשעבר שחזתה במו עיניה בעינויים שעוברים האסירים הפוליטיים (ברוסית: פוליצק). זה סרט קשה, מדכא ומהותי.

שומרי השקרים

"אנחנו מנצחים", "יש התקדמות", "אנחנו מנצחים". המשפטים האלה נשמעים שוב ושוב בסרטו של דן קראוס (הפקה: אלכס גיבני) המשחזר את הכישלון המוחץ של ארה"ב במלחמת עשרים השנים באפגניסטן, ואת האופן השקרי שבו נמכרה לאמריקאים על ידי אנשי צבא, פוליטיקאים ושופרותיהם. טריליון דולר נשפכו על כוונות טובות – מבני בתי ספר ללא מורים, תשתיות ללא ביטחון – ונעלמו לתוך תהום של שחיתות. שלא לדבר על עשרות אלפי הרוגים משני הצדדים. וכל הזמן הזה אנשי הממשלים השונים המשיכו לטעון שמדובר בסיפור הצלחה, עד הנסיגה הכאוטית ב-2021 והשיבה של הטאליבן לשלטון. הסרט מבוסס על תחקיר מקיף, הכולל חשיפת מסמכים סודיים ועדויות של אנשים שהיו חלק מהמערכת, ולא העזו לומר לציבור מה שהיה צריך לומר בזמן אמת – בהם הרמטכ"ל שפוטר כשהעז להישמע פחות אופטימי משנדרש ממנו. שיעור מטלטל בהונאה שלטונית.

הצ'יף הגדול

סרטו של תומאש וולסקי משחזר את סיפורו הקפקאי של לאופולד טרפר, יהודי פולני שכיהן כראש "התזמורת האדומה" – רשת ריגול סובייטית שפעלה באירופה הכבושה על ידי הנאצים. כשנתפס על ידי הגסטפו ב-1942, טרפר העמיד פנים שהוא משתף פעולה והפך לסוכן כפול, תוך שהוא מפעיל מניפולציה מדוקדקת על שני הצדדים. לאחר המלחמה, במקום לזכות לכבוד, טרפר בילה עשר שנים בכלא סטליניסטי, לפני שזוכה על ידי בית משפט סובייטי, אך הוא נאלץ להמשיך להגן על מעשיו למשך שארית חייו. בשנת 1968, במהלך הקמפיין האנטישמי בחסות ממשלת פולין, הוא הפך שוב למטרה – הושם תחת מעקב ונשלח למעצר בית, ולא הורשה לעזוב את המדינה. הסרט משתמש בקטעי ארכיון בצורה יצירתית, ושוזר נרטיב מרתק של בגידה, התנגדות ומאבקו הבלתי נלאה של אדם אחד לטהר את שמו ולהחזיר לעצמו את חירותו.

במים גועשים

מריאן סיטר הנורווגית משוגעת לחתירה במים גועשים. היא אחת הספורטאיות הבולטות בתחום המאוד מסוכן הזה – שישה מחבריה מתו במים. סיטר גרפה ניצחונות בתחרויות ברחבי העולם, אך בגיל 40 יש לה חלום אחד שהיא עדיין לא הגשימה. באיסלנד יש נהר סוער עם מפל צר וגבוה שגבה לא מעט קורבנות, והיא רוצה לקחת לשם את הקיאק שלה. בן זוגה השוויצרי אוהב אותה בגלל שהיא לא משעממת, אבל הוא גם חושש לחייה של רעייתו ואם שני ילדיו. ברברה הולן עוקבת אחר סיטר בחיי היום יום עם משפחתה – היא מלמדת את ילדיה לחתור בעודם זאטוטים – נוסעת איתה לתחרויות, ובסופו של דבר מגיעה לנהר ההוא באיסלנד. אישיותה של סיטר אינה מעניינת במיוחד, אך הסרט אטרקטיבי לצפייה בשל הנופים המהממים וסצנות החתירה עוצרות הנשימה.

מלחמת הנרטיבים

החמאס התכונן היטב ל-7 באוקטובר, לא רק בעוטף עזה אלא גם בזירת הרשתות החברתיות. כבר באותו יום הופצו בעולם נרטיבים אלטרנטיביים, שליבו את האנטישמיות הקיימת ותפסו כמו אש. האסטרטג הפוליטי הקנדי וורן קינסלה בוחן כיצד בוטים נכנסו לפעולה מבעוד מועד והפיצו דימויים מבושלים ותמונות מפוברקות, והשתלטו על השיח בקמפוסים (הממומנים על ידי קטאר) ומחוץ להם. בין המרואיינים בסרט המבהיל והמתסכל הזה נמנים היסטוריונים, מומחי ביטחון ואישי ציבור, שחושפים חלק מהמלכודת הרחבה שנפלנו לתוכה.

גריזלי מן

הפסטיבל מקדיש מחווה לאשף הגרמני המטורף וורנר הרצוג, במסגרתה יוקרנו שישה מסרטיו התיעודיים. אחד הבולטים שבהם הוא הסרט מ-2005, על חייו ומותו המזעזע של טימותי טרדוול, שבמשך 13 שנים חי בינות לדובים בשמורת טבע באלסקה והתעקש לצלם אותם מקרוב. הרצוג השתמש בחומרים שצילם טרדוול כבסיס לדיוקן פילוסופי ומסעיר של גיבור אובססיבי וקיצוני אף יותר ממנו. זה סרט פוער פה על דובים ועל קולנוע ועל טירוף, שהוא בגדר חובת צפייה.

אנדריי הוא אידיוט

הסרט הזה על גסיסה מסרטן זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל סנדאנס, ואפשר להבין למה. הוא משעשע מאוד, לפני שהוא נעשה קשה. זה מתחיל כמו קומדיה רומנטית המספרת איך אנדרה ריצ'ארדי ורעייתו ג'אניס התחתנו בנישואים פיקטיביים בשביל גרין קארד, ניצחו יחד בשעשועון טלוויזיוני על זוגות צעירים, והתאהבו באמת. שנים רבות אחרי כן, בגיל 52, אנדרה מגלה שיש לו סרטן מעי הגס סופני ביותר, ומחליט להמשיך לחיות בכיף, עד כמה שאפשר, כמו שעשה תמיד. הוא בוחר לבלות כמה שיותר עם חברו הטוב לי. כפרסומאי יצירתי הוא גם מחליט לעשות על זה סרט, שיושלם אחרי מותו. אנדריי מתיישב מול המצלמה ומשתף אותנו ברעיונותיו ובהומור המקברי שלו, ואינו בורח ממנה גם כשמצבו מתדרדר, והוא מתחיל להיראות כמו שלד. עריכה תזזיתית וקטעי אנימציה מבדרים בסטופ-מושן מעשירים את הטקסטורה של הסרט שבסופו תרוצו לקבוע תור לקולונוסקופיה.

• המסך
• ❤ תרבות
• דוקאביב
• סרטים מומלצים