הלב הכי פראי: דיוויד לינץ' היה אלוף ביצירת סיוטים יפהפיים

ברגע מפורסם מתוך ראיון, הבמאי דיוויד לינץ' מצהיר שסרטו "ראש מחק" הוא הרוחני ביותר שלו. המראיין מבקש ממנו להרחיב. הוא עונה בפשטות: "לא". במקרה אחר, מבקר הקולנוע והמנחה הבריטי מארק קרמוד גולל בפניו את התאוריה שלו על השימוש החוזר בסרטיו בחשמל. קרמוד מציין שהוא יודע עד כמה לינץ' נמנע מהסברים לאמנות שלו, אבל מבקש לדעת אם הפרשנות שהציע היא לפחות בכיוון הכללי. גם במקרה הזה, לינץ' עונה "לא" נחרץ ונטול סנטימנטים. למה? לפי התשובה שנתן ל"גארדיאן" בראיון לפני כמה שנים, "סרט או סדרת טלוויזיה זה כמו מופע קסמים, וקוסמים לא מגלים איך הם עשו משהו".

>> 9 דברים שלא ידענו על דיוויד לינץ' עד שהוא סיפר לנו עליהם
>> האם לורה פאלמר באמת מתה? האם זה רק חלום? כן. לא. אולי

וזה לא שלינץ', שאתמול התבשרנו על מותו בגיל 78, לא היה דברן גדול. מספיק לשמוע מאדם שעבד איתו על רמת הפירוט שהגיעה עם כל הוראת בימוי, למשל בסרטון הבא שבו אנג'לו בדלמנטי מספר על כתיבת אחת הנעימות ל"טווין פיקס". לינץ׳ אוהב לפטפט ולפרט כדי להעביר רגש או רעיון, אבל כשזה נוגע לאמנות שלו הוא מעדיף לתת לה לקחת את הצופה לאסוציאציות פרטיות משלו. העבודה של לינץ' – כבמאי קולנוע ויוצר טלוויזיה, כאמן חזותי, כמוזיקאי – היא הצצה לתוך חלום מסויט של מישהו אחר. היא לא תמיד קוהרנטית – כלומר, ברוב המקרים היא לא קוהרנטית – אבל תמיד יש לה איזשהו היגיון פנימי ורגשי שאפשר להבין, גם אם בדרך קצת אחרת משכנך באולם הקולנוע.

אין פה כתבי חידה לפענח, לא במובן המקובל. אנחנו מדברים על האיש שהחליף את דיוויד בואי בעיגול אור שמרחף לצד קנקן תה ענקי בעונת ההמשך של "טווין פיקס". יותר מזה, אנחנו מדברים על אמן שקהל מעריציו רגיל ואף מצפה ממנו לדברים כאלה בדיוק.

יצירה לינצ'יאנית טיפוסית היא לא יצירה אבסטרקטית אלא סוריאליסטית – מבט מעוות על דבר מוכר, התגלמות אמנותית לראיון ה״אל-ביתי״ של פרויד. סיפור יחסית רגיל שנמהל בנדיבות בהזייה אבסטרקטית ובסימבוליזם מופרך לחלוטין. זה לא שאי אפשר להבין כלום ושום דבר, כמו שבאיזשהו שלב מתחילים לקרות דברים מטורללים לגמרי, לפעמים מבעיתים או עצובים ברמה תהומית. אם מוותרים על השיטה הרגילה שמשמשת אותנו כדי לנתח סמלים ומשמעויות, ופשוט מתמסרים לכל זה, הכלים הדרושים כדי להבין מגיעים מעצמם. מכירים את זה שאתם מתעוררים משנ"צ מוזר על הספה ומסבירים שהייתם עם האקסית שלכם, אבל גם אתם יודעים שהייתם האקסית שלכם? ככה.

לינץ׳ גדל במונטנה של שנות החמישים, ילד חביב אך חרדתי שנהנה מצפייה ב"קוסם מארץ עוץ" ומפעולות בצופים אבל גם מבניית זיקוקים ופצצות. כאדם מבוגר, הוא חזר שוב ושוב לאמריקנה ובפרט לבורגנות האמריקאית כמלכודת יפהפיה שמסתירה את כל הזוועות הקיימות בטבע והנפש האנושית.

ב"קטיפה כחולה" המראה של אוזן אנושית כרותה על מדשאה פרברית שולחת את קייל מקלכלן הצעיר למסע אל עומקי האופל של הקיום והתודעה. ב"טווין פיקס", העיירה הנידחת והשלווה לכאורה היא גם המקום שבו נערות מאויימות על ידי האנשים הכי קרובים אליהן ו"הינשופים אינם מה שהם נראים". בעונת ההמשך המאוחר לסדרה, ששודרה ב-2017, האימה הזו התעצמה עוד יותר בזכות הטכנולוגיה והאסתטיקה המשתנה שלינץ' אימץ בין שנות התשעים המוקדמות לעשור השני של שנות האלפיים. ב"מלהולנד דרייב", "לב פראי" ו"כביש אבוד" הוא מעמיס את הלבנים שבונות את הסיפור שלפנינו רק כדי לערבב אותן בהמשך בצורה שיוצרת מבנה שונה לגמרי. "סיפור פשוט" ו"איש הפיל" פשוטים וברורים יותר, בעוד סרט הקולנוע האחרון שלו, "אינלנד אמפייר", הוא כבר פיבר דרים על גבול הווידיאו ארט הניסיוני.

הפער בין סוג היצירה שאיתה לינץ' מזוהה לדמותו שלו עצמו יכולה להיראות תמוה גם כן – טיפוס חביב, מצחיק ומלא חיים, מלא אהבה לשחקנים ולאנשי המקצוע שאיתם הוא משתף פעולה. אוהד נלהב של מדיטציה טרנסצנדנטלית, שמדווח ברשת על מזג האוויר בשילוב אמרות חוכמה מעודדות אך נטולות קיטש. אפשר להוסיף לקלחת גם את הדמות שגילם ב"טווין פיקס" בעצמו – סוכן ה-FBI גורדון קול, משהו בין הפוגה קומית לקול ההיגיון והאופטימיות, שגם ההצצה אל לוע הארי של האימה העל-טבעית לא שברה אותו. ועדיין, המרחק בין שתי הפרסונות קטן מכפי שהוא נדמה. 

לינץ' היה אלוף ביצירת סיוטים, אבל גם בתיאור היופי והקסם שבחיים – כי ההפך מסיוט הוא לא חלום, אלא ערות. נדיר למצוא אצלו אושר מובהק ואקסטטי שישתווה מהכיוון השני לתהומות של האימה והכעס והזוועה, אבל יש רגעים של חיבור עמוק וגורלי בין דמויות, יש הקלה ושחרור ויש אהבה עמוקה, בין דמויות ומהבמאי לדמויות. האהבה הזו נשארה נוכחת גם כשהוא הוציא את הגיבורים והגיבורות שלו לאודיסאות מסויטות או העביר אותם שבעה מדורי גיהנום, וגם כשגאל אותן או נקם במי שפגע בהם.

העולמות של דיוויד לינץ' מפחידים אבל גם מלאי חיים. רק הגיוני שמקלאכלן, שהמשיך לעבוד איתו ונשאר חברו הקרוב, תיאר אותו אתמול כאדם הכי "authentically alive" שפגש אי פעם. אני יכולה רק לנחש איך נראו החיים שלו ועד כמה הם תאמו את הדרך שבה רצה לחיות, אבל כאמן הוא בבירור הגשים את השאיפה הבסיסית ביותר של כל מי שעובד ביצירה – להוציא לאור את העולם הפנימי שלך, ולמצוא את הקהל שמבין ואוהב בדיוק את זה.