דירוג הסרטים הטובים של טים ברטון, לפני שהתחיל למחזר את עצמו

טים ברטון היה אחד הקולנוענים הכי ייחודיים ומגניבים שפעלו בהוליווד, לפחות בשנות התשעים ובעשור הראשון של המאה הנוכחית, ואוהדיו ציפו לכל סרט חדש שלו בהתרגשות. לצד הסגנון האקספרסיוניסטי המוקצן, שיתופי הפעולה התכופים עם ג'וני דפ, הלנה בונהם קרטר (שהיתה בת זוגו מ-2001 ועד 2014) והמלחין דני אלפמן היו לסימני ההיכר שלו. אלא שבשלב מסוים ברטון התחיל לחזור על עצמו, וסרטיו נדמו לפרודיה עצמית. "אליס בארץ הפלאות" בהפקת אולפני דיסני (2010) היה לסרטו המכניס ביותר, אבל אוהדיו פחות התחברו.

>> האם נוכל הפסטה פותח דוכן לזניה? כנראה שכן, אל תתפסו אותו במילה

חמש שנים חלפו מאז "דמבו", שאחריו ברטון אמר שלא ישוב לעבוד עם אולפני דיסני (שם החל בשנות השמונים כאנימטור). בשבוע הבא ייצא למסכים "ביטלג'וס ביטלג'וס", סרט המשך לקומדיית האימה שפרסמה את שמו ב-1988. מהטריילר קשה לדעת אם מדובר בעוד המשכון מאוחר ומיותר, או בחזרה מבורכת למעיין ההשראה, כפי שטוענות חלק מהביקורות המקדימות מפסטיבל ונציה. בינתיים ניזכר בסרטים הטובים מפעם, שגרמו לנו לאהוב את האמן המוזר עם השיעור הפרוע.

8. סוויני טוד (2007)

משלל בחינות, פרט לאחת בולטת, יצירת המופת הבימתית של סטיבן סונדהיים התאימה לברטון כמו כפפה. זה סיפורו של ספר החוזר ללונדון הוויקטוריאנית אחרי תקופת מאסר ממושכת. הוא משתוקק לנקום בשופט המושחת שגזל ממנו את אשתו ואת בתם התינוקת, אבל עד שתיפול לידיו הזדמנות לשסף את גרונו של השופט, הוא מתאמן על גרונות של אחרים. בשרם של הקורבנות ממלא את פשטידותיה של גברת לאבט, המפנטזת על זוגיות רומנטית עם הספר. מוזיקת האופל האופראית, המילים השנונות והצורבות של השירים, והשילוב הייחודי בין טרגדיית נקמה לקומדיה מקאברית, הופכים את המיוזיקל של סונדהיים ליצירה מהפנטת. ברטון העניק לסרט מראה קומיקסי של קומדיית אימה מדממת, כולל מונטאז' מסמר שיער של גרונות משוספים שמהם משפריצות מזרקות דם. תנועות מצלמה מהירות מנקודת מבט לא מוגדרת תורמות לתחושה הערפדית, וכשבני הזוג הרצחניים רוקדים ואלס אפשר ללקק את האצבעות. החיסרון העיקרי הוא שדפ ובונהם קרטר מתקשים להתמודד עם האתגרים המוזיקליים המורכבים. הסרט היה מרוויח אילו ברטון העז להיפרד משחקניו הקבועים, וללהק לתפקיד סוויני זמר/שחקן שיכול להתחבר לתהומות הרגש של הדמות.

7. באטמן חוזר (1992)

הסרט הזה נמצא כאן בעיקר בגלל הופעתה החושנית, המתריסה והשנונה של מישל פייפר בתפקיד קאטוומן. סיקוונס המטמורפוזה שלה מהמזכירה הבודדה והמתוסכלת לאשת החתול בחליפת הגוף הסקסית, שמזכירה בובת סמרטוטים (מוטיב אופייני לברטון), הוא מהמוצלחים שבז'אנר. גם דני דה ויטו מספק הופעה זכירה בתפקיד הפינגווין המחומש במטריות. אחרי ההצלחה הגדולה של הסרט הראשון, ברטון יצר סרט עוד יותר אפל, ועוד יותר מוזר – הפינגווין מתנייד בכלי רכב דמוי ברווזון צהוב ענקי, שמעיד על געגועיו לילדות שנגזלה ממנו. בשל ההצלחה הקופתית הפחותה של הסרט, אולפני וורנר החליטו לוותר על שירותיו של ברטון. בתקווה למכור יותר צעצועים לילדים, הם ליהקו את ג'ואל שומכר לתפקיד הבמאי והרסו את המותג, עד שכריסטופר נולן העניק לו חיים חדשים.

6. חתונת הרפאים (2005)

קומדיית הבובות המוזיקלית המענגת הזאת היא ללא ספק סרטו הרומנטי ביותר של ברטון (שביים יחד עם האנימטור מייק ג'ונסון). ככה זה כשהגיבורה היא גווייה מאוהבת. התסריט משלב מוטיבים עלילתיים מכל הבא ליד, מתובלים בתבלינים ברטוניים מוכרים. ויקטור (דפ), בנם של סוחרים נובורישיים, מיועד להינשא לוויקטוריה (אמילי ווטסון), בתם של בני אצולה סנובים שירדו מנכסיהם. במהלך החזרות לחתונה הוא משוטט ביער, ואיכשהו מוצא את עצמו נשוי לגווייה נאווה ומלאת חיים (בונהם קרטר). הכלה היא תערובת נוגעת ללב של מיס האווישם מ"ציפיות גדולות" של דיקנס ושל "בת הים הקטנה" של אנדרסן. הסיבה העיקרית לכך שהסרט לא רק מבדר מאוד, אלא גם מרגש, היא שדמותה של הכלה המתה והמאוהבת היא גם מאיימת וגם מעוררת הזדהות. במעין ואריאציה מקברית על "הקוסם מארץ עוץ", עולם החיים עוצב בגוונים אפרוריים, כמעט שחור לבן. אך כשוויקטור מגיע בעל כורחו אל עולם המתים שמתחת לאדמה, הוא מגלה סביבה עשירה בצבעים ובמוזיקה (תזכורת ל"ביטלג'וס"). דני אלפמן מפליא לעשות, וכמו ב"הסיוט שלפני חג המולד", הוא כתב שירים דרמתיים עם שוליים מקאבריים, ואף שר בקולו של השלד.

5. ביטלג'וס (1988)

סרטו השני של ברטון הוא קומדיית אימה ביזארית להפליא, שבה הוא החל לבסס את סגנונו הייחודי. אחרי מותם בתאונה, ביתם של בני הזוג אלק בולדווין וג'ינה דיוויס נמכר למשפחה מוזרה, שהופכת את המעון הכפרי ליצירת אומנות פוסט-מודרניסטית. בתקווה להפטר מהם השניים מזמנים את השדון שעל שמו נקרא הסרט (מייקל קיטון), במטרה שיפחיד אותם עד כדי כך שהם יתפנו משם. הבת הגותית ווינונה ריידר דווקא נדלקת מהסיטואציה. עולם המתים סטייל ברטון הוא חגיגה סוריאליסטית של המצאות ויזואליות שלא מפסיקות להפתיע. סילביה סידני, מהכוכבות הגדולות של הוליווד בשנות השלושים, מספקת הופעה זכורה בתפקיד ג'ונו, הפקידה האחראית על המקרה של בני הזוג. סידני שבה לשתף פעולה עם ברטון ב"הפלישה ממאדים" שהיה לסרטה האחרון.

4. באטמן (1989)

גיבור העל מהקומיקס של בוב קיין הפך לדמות קאמפית בקולנוע של שנות השישים. ברטון עיצב מחדש את גות'אם סיטי, והחזיר את באטמן לשורשיו האפלוליים. מייקל קיטון, שנחשב עד אז לקומיקאי, הביא לדמות המיליונר במסיכה עומק ואנרגיה. 35 שנים אחרי שנוצר, הסרט עדיין נחשב לאחד מהטובים בז'אנר בשל השילוב המוצלח בין דרמה לגרוטסקה ובשל הופעתו הפרועה של ג'ק ניקולסון כג'וקר. אני נוהגת ללמד רצף של שלוש סצנות מתוכו כדי להדגים את האופן שבו העיצוב עתיר ההשראה של המרחב מאפיין את הדמויות השונות – הנבל, הגיבור, והאישה – מדגיש את ההבדלים ביניהן, אך גם מושך קווי דמיון. השפעת הסרט על כל סרטי גיבורי העל שבאו בעקבותיו לא תשוער.

3. הסיוט שלפני חג המולד (1993)

ברטון אמנם לא ביים את הסרט הזה, אלא האנימטור הנרי סליק ("קורליין ודלת הקסמים"), אבל זהו ללא ספק חזונו של ברטון, שהגה את הדמויות ואת הסיפור וחתום כמפיק (בארה"ב הסרט הופץ תחת השם Tim Burton's The Nightmare Before Christmas). אגדת חג המולד המקאברית והמוזיקלית באנימציית בובות עוצבה כתערובת של השפעות מהאקספרסיוניזם הגרמני ועד ד"ר סוס, כשכל פריים מלא הברקות. גם הסיפור נהדר, וכמו כל סרטיו היותר טובים של ברטון הוא עוסק באמן יוצא דופן ובעל חזון, שכוונותיו הטובות מתרסקות על חומת חוסר ההבנה. מלך הדלעת ג'ק סקלינגטון (שלד עם חורי העיניים הכי מלאות הבעה שראיתם), המנצח מדי שנה על חגיגות ליל כל הקדושים, מואס בשגרה. הוא מחליט לחטוף את סנטה קלאוס, ולחולל את חג המולד במקומו. רק סאלי, בובת סמרטוטים מתפרקת ועתירת תושייה המאוהבת בו בסתר, צופה את הקטסטרופה הבלתי נמנעת. דני אלפמן הלחין פסקול עשיר ודרמתי, עם הדים של קורט וייל, וגם שר את התפקיד של ג'ק.

2. אד ווד (1994)

שיר הלל ליצירה הקולנועית שבאה מאהבה ונעשית בהתלהבות, גם אם בחוסר כשרון מופלג. ברטון היה בשיאו כשביים את הסרט הנהדר הזה בשחור לבן, על במאי קולנוע משנות ה־50 שנחשב לגרוע ביותר בכל הזמנים. אד ווד גם אהב ללבוש בגדי נשים, והקדיש לכך את סרטו "גלן או גלנדה". דפ, מצויד בשפמפם קטן ובחיוך חושף שיניים, גילם את במאי סרטי המפלצות שהסתפק בטייק אחד אך הצליח להדביק אנשים בהתלהבותו הבלתי נדלית, בהם כוכב סרטי האימה המוקדמים בלה לוגוסי, כאן בגילומו זוכה האוסקר של מרטין לנדאו. אחת הסצנות הזכורות בסרט מדמיינת פגישה בין ווד לבמאי שנחשב לגדול מכולם – אורסון וולס בגילומו המושלם של וינסנט ד'אונופריו – שבה השניים מגלים שהם מתמודדים עם אותן בעיות בדיוק. "שווה להילחם על החזון שלך. למה לבזבז את חייך על מימוש חלום של מישהו אחר", מסכם וולס.

1. המספריים של אדוארד (1990)

סרטו הרביעי של ברטון הוא הראשון שבו שיתף פעולה עם ג'וני דפ – הם עשו שמונה סרטים יחד. בספרו על אמן אידיוסינקרטי ובעל שיער פרוע שמתקשה למצוא את מקומו בחברה, זה אולי סרטו האישי ביותר, ולכן הוא כה נוגע ללב. יחד עם קרוליין תומפסון, ברטון כתב אגדה קסומה ומאיימת כאחד על הנער אדוארד שנוצר על ידי ממציא (וינסנט פרייס), שמת לפני שסיים להרכיבו ולכן במקום ידיים יש לו מספריים אימתניים. אבל למרות מראהו המבהיל, הנער התם ניחן בכישרון ובנפש פיוטית של אמן. פג (דיאן וויסט בהופעה פלאית), מוכרת תמרוקים אימהית, מאתרת את אדוארד בטירה אפלה בפאתי פרבר אמריקאי שכולו פלסטיק וסכרין. היא מחליטה לאמצו, ובביתו החדש אדוארד מתאהב (בווינונה ריידר) וגם לומד שיעור קשה מנשוא על אי סובלנות ורוע אנושי. לכל אלמנט ולכל צבע בעיצוב המבריק של הסרט יש משמעות סמלית עשירה, והפסקול שהלחין אלפמן זכה לאינספור חיקויים.