הדרייב אין לעולם לא יחליף את הקולנוע, אבל פתאום יצאנו לבילוי
המבלים הצטיידו בסושי ופיצה, הסדרן צרח הוראות בתחנת הרדיו הייעודית והסרט היה צרפתי מאוד. זה לא היה מושלם, אבל סוף סוף יצאנו מהבית
כל דבר שעושים בתקופת הקורונה הוא פחות כיף ממה שהיה לפני. ללכת ברחוב – 50 אחוז פחות כיף. לשבת במסעדה – 30 אחוז פחות כיף. סתם לשבת בבית לראות טלוויזיה – 20 אחוז פחות כיף. ועכשיו, אחרי כל כך הרבה זמן שחיכינו, אפשר ללכת לקולנוע! בערך. וזה 40 אחוז פחות כיף. אבל מה נגיד, זה קולנוע? בערך?
עיריית תל אביב החלה אתמול (רביעי) להפעיל דרייב אין בחניון של היכל שלמה, המקום המקורי של הדרייב אין האגדי של תל אביב. זו לא הפעם הראשונה – לפני שלוש שנים העירייה הרימה אירוע חד פעמי להקרנת "גריז", סרט הדרייב אין האולטימטיבי. עכשיו, בניסיון לתת לנו הרגשה שלא הגענו לאחרית הימים, היא מרימה את המיזם שוב.
סליחה שאני מתלונן. אחרי הכל, לא הייתי בקולנוע יותר מחצי שנה. חצי! שנה! לא קרה דבר כזה מאז שהתחלתי ללכת לקולנוע כשהייתי ילד. אני מתגעגע כמו שהחמניה מתגעגעת לשמש, כמו שמשה איבגי מתגעגע לנשים על סט של סרט שהוא משחק בו. החיים הם עצובים ואפורים יותר ללא קולנוע. האם התרגשתי מלראות סרט חדש ומוצלח כמו, נגיד, "פאלם ספרינגס" כשיום אחד הוא פשוט צץ לי בטלוויזיה? ברור שהתרגשתי, אבל זה אפילו לא מתקרב לחוויה של ללכת לאולם, להידחף לשורה שלך, לחכות שהפרסומות המעצבנות יסתיימו ולראות את אורות האולם כבים. את כל אלה הדרייב אין לא יכול להחליף. אבל אני מודה שיש משהו בלצאת מהבית שוב בשביל לראות סרט. במצבי הנוכחי, וואלה, אני לוקח הכל.
אז קודם כל יש לשבח את עיריית תל אביב על היוזמה. וגם על האירגון – סדרנים חיכו כמעט בכל פינה לכוון את הרכבים, הכניסה הייתה פשוטה וההקרנה הייתה בסדר גמור. לא המקרן הכי חזק שראיתי, אבל נסתדר עם מה שיש. הסרט עצמו הוקרן על הקיר הלבן של ההיכל, והסאונד משודר בתחנת רדיו שכל רכב יכול לכוון אליה ולשמוע מהמערכת האישית שלו. מושלם. להשלמת החוויה, לפני ואחרי הסרט השתלט על התחנה הסדרן הראשי של האירוע, שצרח עלינו הוראות והנחיות. כי זה לא בילוי בימי קורונה בלי הנחיות. "כל מי שצריך לשירותים, יסמן לסדרן שיקח אותו! יש לעטות מסיכה בכל זמן שאתם בחוץ!" צרח עלינו הסדרן הוראה אחר הוראה כאילו אנחנו מתגוננים מפני הסקאדים של סדאם ולא נמצאים בערב בילוי נעים בחוץ. "יש לכבות את האורות של המכונית! למי שיש בעיה עם הסאונד שיהבהב והסדרנים שלנו יגיעו אליו!!!". מזל שלא הסביר לנו איך לאטום את המכונית בסלוטייפ.
הסרט שנבחר לאירוע הראשון הוא "התקופה היפה בחיי", קומדיה רומנטית צרפתית שעשתה סיבוב ראשון בישראל בפסטיבל חיפה והייתה אמורה לעלות לסינמטק. כמו כל הסרטים הצרפתיים, מדובר בסרט הכי צרפתי שראיתי בחיים שלי. זאת אומרת, סרט שבו גבר זקן (דניאל אוטיי המקסים) מתאהב באישה צעירה (דוריה טילר) שכולם לא יכולים להפסיק להגיד כמה היא יפה. אין ספק שזה סרט שהיה יכול להיות להיט בסינמטק תל אביב – קומדיה, צרפתית, רומנטית. שלושת המילים שזקני הסינמטק הכי אוהבים בעולם. אבל אלה לא הגיעו להקרנה אתמול. במקום הגיעו זוגות זוגות של אנשים מכל הגילאים, מצויידים מראש באוכל ושתייה כי במקום לא מכרו דבר. הרכב שלידינו זלל מגש של פיצה. הזוג מהצד השני הביא את כלב הזאב הגדול שלו, שבהה במסך. אולי גם הוא ניסה להבין מה עושה החטיאר הזה עם הבחורה הצרפתיה הצעירה. אל תדאג רקסי, בסוף הסרט הדברים יסתדרו בדיוק כמו שאתה חושב שהם יסתדרו.
הסרט היה נינוח, ההקרנה עברה בנעימות, הירח האיר לצד הסרט, ואפילו הרחש של האילון שהיה לידינו היה נעים. ופתאום, ככה, יצאנו לבילוי באמצע ימי הקורונה. אי אפשר לקבל בימים אלה את כל מה שרוצים, אבל אין ספק שהדרייב אין של עיריית תל אביב הוא בילוי לגיטימי והאמת שדי כיפי לימים שכאלה. הוא לא יכול להיות תחליף לקולנוע, ואולי הוא לא צריך להיות. לרגע, אפשר להרגיש קצת נורמלי. אבל רק קצת, כי איך שהסרט הסתיים הסדרן העצבני השתלט שוב על התדר לצעוק עלינו לצאת בצורה מסודרת, להמתין בתור בסבלנות ולא להזריק אטרופין. גם אם הדרייב אין הוא 40 אחוז פחות כיף מללכת לקולנוע, הוא עדיין 60 אחוז של אחלה כיף.