האיש שבקיר: אמן הגרפיטי Dede יוצא בתערוכת יחיד. ריאיון
אתם אולי לא מודעים לזה, אבל אתם מכירים את Dede (דדה) ממש מקרוב. אמן הרחוב שאחראי על הפלסטרים ברחבי העיר ומי שנתן לדולפינריום שיניים, משיק תערוכת יחיד בשם "נא לא להאכיל את החיות", פותח פה על אספני האמנות ובעלי ההון ומגיש לכם מאזטים מעיסת נייר. ויש גם מילה לחולדאי
"ונדליזם פרופר", כך מכנה אמן הרחוב Dede (דדה) את הפעם הראשונה שלו. "כשהייתי נער קפצתי לילה אחד לחצר של בית הספר שלמדתי בו וריססתי על קיר מרכזי בבניין.
לא ידעתי מה אני בכלל רוצה לרסס. הסתכלתי למעלה והיו כוכבים, אז ציירתי את מערכת השמש, בקו איקוני, פשוט סדרה של עיגולים וטבעות".
לא היה לך משהו דחוף להגיד, סתם רצית לרסס על קיר אסור?
"חזרתי מבילוי, במקרה מצאתי פחית עם שאריות ספריי, במקרה הדרך הביתה עברה בבית הספר. הכל היה 'שם'. הרגע הזה שבו אתה גם לא יודע בדיוק מה לעשות – גם צריך להגיב מהר וגם להסתכל כל הזמן שלא בא מישהו וקולט את הריח של הצבע – תפס אותי חזק".
דדה, בוגר בצלאל, הוא האיש שנתן לכם את הפלסטרים, את השיניים בדולפינריום ועוד אינספור עבודות שהפכו לחלק אינטגרלי מהעיר. ביום חמישי (3.12) הוא פותח תערוכה ראשונה בגלריה דן. אמנות הרחוב שאחרי בנקסי מחד גיסא ו־Know Hope מאידך גיסא עשתה כברת דרך ארוכה מחבורות רחוב ניו יורקיות שמטרתן לצייר יפה את היום שבו תחוסל ביריות החבורה המתחרה, והיא מוצגת, נסחרת ונשפטת כאמנות לכל דבר. אבל שאלת ההתמסחרות תהיה תמיד רלוונטית למי שממשיך לנכוח בסטריט. "הוויטרינות הגדולות שפונות לרחוב גורמות לצופה להתייחס לחלל הזה כמובלעת שהיא אמנם סגורה אבל נמצאת ממש לידו, נגישה לקהל כמו עבודות שאני עושה במרחב הציבורי", מסביר דדה, "זו תערוכה דמוקרטית. גם מי שלא יבוא לפתיחה ולא ייכנס לגלריה, אבל ילך בבן יהודה, יראה כמעט את כולה. ברגע שחציתי את קו הדלת הזאת ואני מציג בגלריה – זו כבר לא אמנות רחוב. זו אמנות. נקודה. אני לא מתיימר להכניס את הרחוב לגלריה, אבל האפשרות שאתפוס בזווית העין את תשומת הלב של הולך הרגל חשובה לי. גם אם זה לא יקרה, האפשרות עצמה מעניינת אותי".
מה ממה שמכירים באמנות שלך ברחוב ייכנס לכאן, ומה לא?
"החומריות אמנם שונה, אבל יהיה חיבור לעבודה שלי בחוץ. השתמשתי בחומרים שמצאתי ברחוב וערבבתי מדיות. יהיו גם דימויים מוכרים – פלסטרים, בתים מתפרקים, חיות מעץ וגם צילומים שצילמתי בעיר בסדנאות ואזורים מוזנחים, שעכשיו הורסים כדי לבנות מגדלים".
בכל ילד אייטיז יש איזו כמיהה למתפרק ולמתפורר, והרבה התעסקות בקו התפר שבין פרה לפוסט ג'נטריפיקציה. זה קשור לדור שהוא רגל לפני הדיגיטל ורגל אחרי?
"גם, אבל בעיקר מאיפה באת, מאיפה המשפחה שלך, איפה היית בדבר הזה שנקרא בית. לכל אחד יש חסכים ומשקעי עבר. מעבר לזה יש את המקום שבו אני עכשיו. אני אוהב את העיר אבל קשה לי להתמודד איתה. יש המון דברים שגורמים לך להרגיש חוסר ביטחון מוחלט לגבי המחר. אתה אף פעם לא יודע מה יהיה ביולי־אוגוסט. זה לא הדבר היחיד שגורם לי לצייר בתים מתפרקים, אבל החוסר בקרקע בטוחה הוא לגמרי חלק מזה".
העבודות של דדה אמנם תורמות למראה ולדימוי העצמי של תל אביב כעיר ללא הפסקה, אבל אין לחולדאי טעם להתקשר לדדה ולהעניק לו את פרס ספריי הזהב. "גם אם העירייה מעלימה עין מאמנות רחוב ולא מוחקת ציורים, זה עדיין לא כמו לתמוך, ובעיניי זה צריך להישאר ככה ואפילו יותר מזה – העירייה לא צריכה להעלים עין. חלק ממה שמשאיר את הסצנה הזו בועטת וחיה הוא שהיא לא מוכרת על ידי הממסד. במקומות בעולם שכן התחילו לקבל אותה ושופכים כספים ומנופים כדי לבצע פרויקטים גדולים שמפארים את העיר, יש משהו חינני, אבל אני לא 100 אחוז מתחבר לזה וגם הקהל מרגיש את ההבדל".
מכסח הפרסומות
אמני הרחוב של היום אמנם לא מגיעים היום ברובם מהרחוב, אלא מבתים מבוססים ברחובות מטופחים, אבל האמנות עצמה היא עדיין חברתית ועוסקת במצוקותיו של האדם המודרני לנוכח שלל הכוחות הבאים עלינו לכלותינו. דדה עוסק גם ב־AD Busting – "כיסוח פרסומות", כך שאם ראיתם את בר רפאלי עם פלסטרים אול אובר הפרצוף היפה שלה, תדעו למי לפנות. ההתנגדות לפרסום במרחב הציבורי, או התפיסה שלו ככובש, הולכת יד ביד עם התפיסה של הרחוב כרכוש הכלל: "אנחנו מוקפים ברחוב בפרסומים ושילוט שצועקים עלינו. מי חוסם לי עכשיו את הנוף? מי שיש לו כסף. הוא יבנה מגדל, הוא ישים בילבורד. זכותי שלא ישתלטו לי על הרחוב ויציבו שלט, גם כי אני רוצה לראות מה יש מאחוריו וגם כי אני לא רוצה שיכתיבו לי מה לקנות. וכשאני יושב בתחנת אוטובוס, למה מנצלים את העובדה שאני קהל שבוי? למה אני צריך לשבת ליד פרסומת למשקפי שמש? גם לי מותר להביע את דעתי בפומבי, לא רק למותגים".
למה קראת לתערוכה "נא לא להאכיל את החיות"?
"יש בתערוכה כמה סדרות שכל אחת בוחנת מיהן החיות ובמה לא להאכיל אותן. מצד אחד אלו בעלי ההון, הם החיות שאוכלות אותנו ומאכילות אותנו בולשיט. בכל עבודה החיה זה מישהו אחר. לפעמים האמן מאכיל את החיה, מתלבט אם כדאי לו, ולפעמים הוא החיה שצריכה לאכול ומוכרת עבודות".
בתערוכה מוצגת סדרת הדפסי מבנים, שבמבט ראשון נראים אקראיים, אך החוט המקשר ביניהם הוא שמדובר בבתים או משרדים של אספני האמנות הגדולים בארץ. העיסוק באספנים עצמם עלה לכותרות השנה, כשפורטרטים של אספנים מקומיים הוצגו בגלריה Raw Art. דדה מסביר את ההבדל: "אני לא בא להפוך את זה לצהוב. שמו של האספן בכלל לא מופיע".
יש פה ממד של סטוקינג.
"לגמרי. אני בחוץ, מדמיין אם העבודה שלי שם – האם היא יכולה להיות בפנים, האם הוא ירצה אותה, האם אכפת לי. אני מדבר על נגישות של קהל לעבודות ובחללים האלו של האספנים מציגים את העבודות, אבל אני אפילו לא יכול להיכנס לראות אותן".
גם בתערוכה עצמה מתעסק דדה עם עצם הצגתה, עם עולם הגלריות ו"הפתיחות המפונפנות". כחלק מהדיאלוג הזה הוצבו בגלריה פסלים של מה שהוא מכנה "מאזטים" שעשויים מג'אנק שאסף ברחוב וציפה בעיסת נייר לצורות של נשנושים כמו גבינה עם זיתים, קרקרים עם מטבל גבינה וקלאב סנדוויץ'. האחרון הוצב ברחוב כמתאבן לתערוכה. "המטרה היא למשוך תשומת לב, שישאלו מה זה", הוא מסביר.
יחשבו שזה פרומו ל"מאסטר שף".
"זה לקרוא לקהל שמכיר אותי מהרחוב, זה שלא קורא עיתונים, לבשר שיש לי משהו חדש והנה טעימה קטנה ממנו, ואני אשמח אם תבואו לראות את השאר".
Do Not Feed the Animals עד 1.1.2016 בגלריה דן, בן יהודה 107
שיעורי בית: כמה עבודות שחייבים להכיר לפני שהולכים לתערוכה
Wind Up Teeth, מתחם הדולפינריום
"במשך שנה וחצי לפני שהוצאתי את העבודה הזאת לפועל, כל מה שראיתי זה השיניים האלו. זו נקודה אסטרטגית על החוף, אין תל אביבי שלא מכיר. התחבר לי המסר של הנשיכה הזאת בנוף, הנגיסה של אנשי נדל"ן בשטח, ומשהו בחיוך שאומר שאף שהיה כאן פיגוע, אנחנו מתקדמים.
פעמיים־שלוש במשך השנה וחצי האלו נכנסתי פנימה. לרוב המקום היה פרוץ וישנו בו הומלסים, לפעמים המועדון מהצד השני דאג שיסגרו אותו. בפנים יש את בריכת הדולפינים שמלאה בזבל והכל שם שבור והרוס. בסוף הגיע העיתוי הנכון. במשך חמישה לילות עבדתי מהקרקע עם מוטות מחוברים ורולר בקצה בגובה של עשרה מ'. עשיתי את זה לבד, כל יום קצת, מחצות עד חמש בבוקר עם פנס וירח. מדי פעם ירד עליי גשם, כל הזמן הסריח משתן. זה היה קשוח, בהחלט האתגר הכי גדול שהיה לי עד היום".
פלסטרים, ברחבי העיר
"את הפלסטר הראשון שלי עשיתי לפני שמונה או תשע שנים, בעט אדום על מדבקה צהובה קטנטנה, בגודל שני ס"מ, והדבקתי אותו על בלון שהיה בתוך פח ירוק. בלון בתוך פח זו שמחה שנזרקה, ועוד עם פלסטר. הרי אם יש לו חור זה אבוד. זה היה מאוד אינטואיטיבי בשבילי, סוג של ייצוג ויזואלי בשביל תרפיה עצמית בתקופה בעייתית בשבילי. ככל שעוברות השנים אני מגלה כמה משמעות יש לו. לא נמאס לי ממנו. מהבלון הוא עבר לארונות חשמל, הייתי סוגר את שתי הדלתות עם פלסטר. מבחינתי זה היה לסגור את הרווח, הפצע, אבל אחר כך הבנתי שזה גם מסר לחברת החשמל. משם הוא המשיך לבתים נטושים ואחר כך עבר עוד ורסיה לפלסטרים רוקדים, לפעמים הם בזוגות ומשתלבים זה בזה. אף שהם פופ ארטיים, הם עדיין עצובים בעיניי".
Stencil Specific, רחוב שוקן
"מאחורי עבודות הסטנסיל יש הרבה עבודה תיאורטית שעשיתי בעקבות קריאה חוזרת של 'יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני'. אני מחפש מקומות ספציפיים, מוצא את המקום שנוח להניח עליו את הסטנסיל ואז אני מצלם אותו. אני חותך לפי התמונה, חוזר לשטח כדי לשים אותו מחדש ומצלם שוב את אותו המקום. מבחינתי זה מתגבר על מחסום של הסטנסיל כי פתאום זה הופך אותו לספציפי: אני משתמש בשבלונה רק פעם אחת, בניגוד למה שבדרך כלל עושים עם סטנסיל, שזה לכתוב אג'נדה ולרוץ איתה בכל העיר ולחזור על הסטנסיל מיליון פעם. פה זה חד פעמי: בשום מקום לא תראה את זה ככה".