איפה הילד כבר לא ילדים – ועושים שינוי כיוון אל המאה ה-21
האלבום החדש של חמי רודנר וחבריו, "מתוק בחשיכה", מייצג את הצד הרגוע והבוגר יותר של איפה הילד, עם חיבור מעניין למפיק עופר מאירי. הריב עם "דה וויס" הושאר מאחור
איפה הילד חוזרת עם אלבום חדש, וזה כשלעצמו מאורע יוצא דופן, בטח ב-2017. אם בשנות התשעים, שמוכרות עד היום בתור "ימי הזוהר" או "תור הזהב של הרוק הישראלי", אלבום חדש של הלהקה היה נחשב לארוע בולט בנוף המוזיקלי הישראלי (או לפחות התל אביבי), בימים אלה צריך להסתכל על איפה הילד מפריזמה אחרת לגמרי.
הדיסקוגרפיה של איפה הילד הולכת אחורה עד ל-1993, השנה שבה יצא "זמן סוכר", אלבום הבכורה המכונן של הלהקה. למראית עין, זמן מכובד ללהקה שבדיוק חגגה 30 שנות פעילות. עם זאת, בראייה מדוקדקת יותר מגלים חור גדול שנסתם רק בשנים האחרונות. במהלך שני העשורים האחרונים איפה הילד שחררה שני אלבומים בלבד: "בני המאה ה-20", אלבום הקאמבק מ-2012 והראשון מאז "איפה הילד" שיצא אי אז ב-1996, ושלמעשה הוביל לפירוק הלהקה, ו"מתוק בחשיכה", אלבומה החדש והשישי בסך הכל.
חמי רודנר וחבריו ללהקה כבר מזמן לא ילדים שמבלים כל לילה בברים באזור אלנבי, ו"מתוק בחשיכה" בהחלט מייצג את הצד הרגוע והבוגר יותר של איפה הילד. גם הבחירה במפיק העל עופר מאירי להפקת האלבום היא תולדה של המקום בו הלהקה נמצאת. מאירי כבר מנוסה בעבודה עם להקה פליטת ניינטיז אחרת – מוניקה סקס, לה הפיק את האלבום "מנגינה" מ-2011. אם בעבר החיבור בין מאירי לאיפה הילד היה נראה מופרך, היום הוא דווקא מתבקש, לאור השינוי שהלהקה הייתה צריכה כדי לעבור לעידן המוזיקלי הנוכחי, שבו הרוק כבר מזמן ירד מכס המלוכה.
בתקופה האחרונה היה חשש שאיפה הילד, ובעיקר רודנר, עסוקים מדי בעבר ובשימור שלו. רודנר התבטא נגד "דה וויס", לאחר שאחד המתמודדים בתכנית ביצע את הקלאסיקה "לבן בחלום שחור", ביצוע שרודנר לא אהב, בלשון המעטה. זה הוביל למלחמות מיותרות מעל גבי הרשת, אבל אם שמים את הקטנוניות בצד ומתגברים על הפרק המביך הזה, מגלים שאיפה הילד לא שכחה איך עושים מוזיקה, ואף הקליטה כמה מהשירים הטובים ביותר שלה מזה שנים.
אמנם "מתוק בחשיכה" מציג רודנר שונה מזה שהכרנו בעבר – בעל קול מרוסן למדי שחסר את האנרגיות שאפיינו אותו בשנים הגדולות של הלהקה, והטקסטים שלו מתאפיינים בחוסר אחידות ואף בפשטנות, בעיקר בשירי האהבה הנכזבת נוסח "רומנטיקה" ו"היא אוהבת" הביטלסי, אבל זו לא חזות הכל. שיר הנושא של האלבום כבר מציג צד יותר משועשע, עם הטקסט "לא כמו סופרמן, יותר כמו בוב הספוג, השחר שוב גונב ללילה אפילוג".
מבחינה מוזיקלית אין הפתעות מיוחדות, אך נעים לגלות שחברי איפה הילד שומרים אמונים להשפעות היותר פוסט פאנקיות שלהם, כמו "רגע לפני" או "עמוק נפלא" היפה שהעיבוד שלו נשמע כמו פלגיאט של סוניק יות' (בעיקר מ-"Sugar Kane"). "משבר כתיבה דתי" ו"כמה אפשר למשוך" הם ככל הנראה השירים הכי חשופים באלבום, כשהראשון מביניהם מציג את רודנר כמי שפונה לבורא עולם ומחפש תשובה. ניכר שמאז שנות התשעים רודנר מחפש גאולה כלשהי. עצם העובדה שאיפה הילד מוציאה אלבום חדש שמצליח לשמר את הגרעין של הלהקה וגם להפיק כמה שירים יפים למדי, היא סוג של גאולה.