הזאבות הן הגירל גאנג שכולנו רוצות. רק אל תשוו אותן למכשפות

"חשבתי שהפעם זה יהיה קצת שונה, שהכל ישקע לאט ואראה את היום שאחרי
בינתיים רצה מסביב לשכונה, צופה באותה השקיעה
זה כמו טיול שנתי, רק שבסוף לא חוזרים הביתה חזרה
אני רוצה להיות הכי טובה, לאהוב את עצמי כל לילה במיטה
אני רוצה רגליים ארוכות וחיוך ישר
אני רוצה להיות מלכת הכיתה, אני רוצה להיות מלכה"
(הזאבות, "מלכת הכיתה")

"אני חייבת מסדרון צר שנפתח לחדר גדול! יש לך כזה?" שואלת אותי יפעת בלסיאנו, הסולנית והגיטריסטית של להקת הזאבות, רגע אחרי שאנחנו מתיישבות לדבר על אלבום הבכורה שלהן שבדרך, "הארץ השטוחה". בלסיאנו עובדת בלי הפסקה בענייני הלהקה, וכרגע היא מחפשת לוקיישן לקליפ של השיר "מלכת הכיתה". היא החברה המייסדת בהרכב, שפועל מ-2014, לצד הגיטריסטית מורן סרנגה המכונה מוריס. אליהן הצטרפו טליה ישי על הבס והשירה ורוני שפר על התופים. כולן בשנות ה-20 המאוחרות לחייהן ועובדות בלהקה כמעט במשרה מלאה. אבל לפני הכל, הזאבות הן ארבע חברות-הכי-טובות, הגירל גאנג שכל אחת רוצה. במהלך הראיון בלסיאנו מבקשת סיגריה ומוריס מיד מזדעקת, "טליה, אל תתני לה!". הן שומרות אחת על השנייה וצוחקות בלי סוף, לא מפתיע בהתחשב בכך ששלוש מהן גם גרות ביחד. "אמא שלי קוראת לזה קומונה. אבל היא אומרת את זה בקטע לא טוב", צוחקת בלסיאנו.

"הדנ"א של הלהקה הוא בחברות מאד חזקה ואמיתית. זה משהו חדש אצלי בחיים שמאוד מרגש אותי", משתפת בלסיאנו. "ארבעתנו כל כך בתוך זה, ועושות הקרבות בחיים האישיים שלנו, עם חזון דומה לגבי איך אנחנו רוצות שהחיים שלנו ייראו. יצרנו לעצמנו מין בועה שהלוואי ונצליח להישאר בה כמה שיותר. אנחנו יכולות להיות מי שאנחנו רוצות, למתוח גבולות כלפי עצמנו וכלפי העולם החיצון. זה בעיקר נותן הרבה ביטחון, תחושה שיש לנו גב".

הזאבות (צילום: יונתן בוגר)

הדימוי של הזאבות אמנם קאמפי ומלא הומור, אבל השירים רציניים. "אנחנו רוצות שהחיים שלנו יאפשרו חופש שלא סותר רצינות, זה מאפשר להכיל אותם בצורה יותר טובה"

השנה האחרונה הייתה האינטנסיבית ביותר בתולדות הלהקה: הן הוציאו הדסטארט למימון האלבום החדש, אותו ישיקו בפברואר בבארבי, ויצאו לטור באירופה. "כשהקמנו את הלהקה היינו שתי תיכוניסטיות משועממות", מודה בלסיאנו. "לא האמנתי שהיום זה עדיין יישאר תחת אותו השם, עם מוריס, עם אותה רוח נעורים שהייתה לנו אז. לקח לזה הרבה זמן להיבנות ולהתגבש עד שהבנו שזה מה שאנחנו רוצות לעשות".

אפשר להרגיש את הבשלות שבלסיאנו מתארת באלבום החדש. הסאונד בו קוהרנטי ועקבי, ולא מנסה להשמע כמו משהו אחר, אלא משחרר את הייחודיות של כל אחת מהמוזיקאיות ונותן להן לזרוח. ההפקה של אביחי טוכמן (נערות ריינס) מאחדת את כל האלמנטים שהיו תמיד נוכחים במוזיקה שלהן – מלודיות איטיות וכבדות ושירה דומיננטית – לסאונד מגובש מאד. הרוקנ'רול שלהן טבעי, לא מתאמץ ולא מנסה למצוא חן. ההגשה של בלסיאנו מגוונת ומאוד כנה, במחווה היפה "אנה אהרונוב" וגם ב"אלמנה שחורה".

הלהיט הפוטנציאלי הגדול באלבום הוא "מלכת הכיתה", שנפתח בהגשה אופטימית אך עוקצנית של בלסיאנו על רקע ריף נוצץ. "זה שיר על מצב הישרדותי בסיסי", היא מסבירה. "'נשים חזייה, נתחיל את היום'. אני רוצה להיות מלכת העולם – נראה לי שזה משהו שצריך להגיד יותר בקול, שכל אחת רוצה להיות משהו. אני מרגישה שאנשים יכולים להזדהות עם זה". בקליפ הקרוב, מגלה בלסיאנו, ישיר את השיר דראג קווין מרגש ואקספרסיבי במיוחד. "אהבנו את הרעיון שהוא שר את המילים האלו. דראג זה הכי מלכה שיש, והמילים נורא עלובות".

הבחירה הזאת לא מפתיעה. הדימוי של הזאבות אמנם קאמפי ומלא הומור, אבל השירים רציניים. הארט, שעליו אחראית שפר, מציג חזון אסתטי ברור של גלאם בלי התנצלות, כולל תחפושות של פיראטים. "זה עניין של חופש, לא של הגזמה לשם הגזמה", היא מסבירה. "אנחנו רוצות שהחיים שלנו יאפשרו חופש שלא סותר רצינות, זה מאפשר להכיל אותם בצורה יותר טובה". ישי מיד מחזקת עם רפרנס לגדולה מכולן: "בדיוק שמעתי בדרך את פי.ג'יי הארווי מבצעת את "Is That All There Is?". זה מרגיש לי ככה: הנושאים האלה קיימים, ואם זה מה שיש אז בואו נפוצץ בנצנצים ונביא כדור דיסקו".

הזאב יטרוף אתכן

"שאלתי את אבא של שירה
אם הוא יכול להיות גם האבא שלי
יש לו כתפיים רחבות וזה לגמרי,
לגמרי מספק אותי
קח אותי לים ותקנה לי מתנות
אני אבהה בך בזמן שאתה מוציא שיחות
הגלידה תטפטף על השמלה
תגיד לאמא בבית שזה לא בכוונה"
("אבא של שירה", הזאבות)

אחד הנושאים שהזאבות עוסקות בו מתחילת הדרך הוא אבהות והיעדרה. בשנת 2017 הוציאו הזאבות את השיר "ילדות ילדות, בואו הביתה", שעוסק בגילוי עריות. הפזמון היה מבוסס על שיר הילדים "ברווזים ברווזים", וקרא: "ילדות ילדות בואו הביתה / בואו לאכול / בואו לשתות / הזאב יטרוף אתכן". השיר לא אוטוביוגרפי, ונכתב בהשראת סרט שבלסיאנו ראתה. הנושא חוזר באופן אחר באלבום החדש בשיר "אבא של שירה". "גדלתי בלי אבא, הוא נפטר כשהייתי מאד קטנה", מספרת בלסיאנו. "בשיר אני עוברת את תהליך ההתבגרות עם דמות אב דמיונית, אבל העניין הוא שגם הוא במקביל עובר תהליך של התבגרות והתפתחות. הוא גאה בי ומגונן עליי, אבל גם מספר לי שזה כבר לא ממש עובד עם אמא ושהדברים כבר לא כמו שהיו בעבר. זה קצת תסביך אלקטרה שלא נפתר עד הסוף, בגלל זה השיר רווי גם בהקשרים מיניים. זה משהו שהבנתי בדיעבד. השיר הזה נותן גם לו את המקום ואת ההזדמנות להמשיך את החיים, לשמוח ולחוות אכזבות. זאת מעין הזדמנות שנייה שלא תהיה. זה שיר קצת כועס ומתחנף לבנאדם הזה שלא קיים. זה גורם לי להיות שמחה שאני עושה מוזיקה. לשיר את זה בהופעות כשאמא שלי שם, זה לא משהו שאנחנו מדברות עליו כל כך. זה שוק לשתינו, וזה גורם לנו לדבר".

הזאבות (צילום: יונתן בוגר)

פמיניזם הוא לא הדגל של הלהקה, אנחנו לא קיימות כדי להיות בראש המלחמות של הדברים האלה. לאנשים קשה לפעמים לראות גם את זה שאנחנו להקה, מעבר לזה שכולנו נקבות"

יש אתגר מעניין בדרך שבה הזאבות מגדירות, או לא מגדירות, את העמדה הפוליטית שלהן כלהקה. "זו שיחה שאנחנו מנסות להבין כל הזמן", אומרת ישי. שפר זורקת לאוויר את המילה "המכשפות", וכולן מיד צוחקות. ההשוואה של בלסיאנו לענבל פרלמוטר היא לא בלתי סבירה, אבל מוכיחה שיש מעט מודלים עבור נשים ברוקנ'רול המקומי. לכל אחת מהסולניות יש את השפה שלה, בין אם מדובר בשירה או בנגינה בגיטרה. ברור למה ההשוואה הבנאלית הזו הפכה כבר לסוג של בדיחה בקרב הלהקה.

הלהקה אמנם לא מגדירה את עצמה כפמיניסטית, אבל "עצם זה שזה בכלל קיים וקורה, זה פמיניסטי", אומרת בלסיאנו. "כל העניין של נשים ופמיניזם שם אותנו במתח מול עצמנו", אומרת רוני. "הנושא מעורר בנו אנטגוניזם, כי זה מרגיז ששמים עליך תווית". מצד שני, אומרת ישי, "אני אשמח אם תהיה נערה שתסתכל עלינו ותתלהב ותרגיש שיש לאן לשאוף. זה לא הדגל של הלהקה, אנחנו לא קיימות כדי להיות בראש המלחמות של הדברים האלה, אבל אלו כן דברים שאכפת לנו מהם. אנחנו רוצות שיתייחסו קודם כל למוזיקה. לאנשים קשה לפעמים לראות גם את זה שאנחנו להקה, מעבר לזה שכולנו נקבות".

← הזאבות ישיקו את אלבום הבכורה שלהן בבארבי תל אביב, 25.2.20