טיים אאוט timeout

סוף הדרך

| מאת: עופר מתן

התחנה המרכזית החדשה כבר בת 20 (אבל נראית בת 60 לפחות). לכבוד החגיגות יצא עופר מתן למסע בין מערות העטלפים של קומה 0, הזונות של קומה 1 והמועדון בחניון שמכניס רק נשים פיליפיניות וגברים תורכים

  • https://static2.timeout.co.il/media/2013/09/sizes/046-1_wo_680_382.jpg
התחנה המרכזית החדשה (צילום: בן קלמר)

בשבוע האחרון שאלתי את כל מי שפגשתי אילו זיכרונות משמעותיים יש לו מהתחנה המרכזית, וכולם סיפרו על אירועים ביזאריים שהם חוו שם לבד. אף אחד לא סיפר דברים כמו "הכרתי את אשתי ליד המיצים בקומה 4" או "ניהלתי שיחה מעוררת השראה על הדיור הציבורי עם איש אחד ליד דוכן השרוואלים". החוויות ששמעתי היו בהכרח סוליסטיות, שקטות ומתבוננות.

רובנו חולפים רק לרגע קצר על פני יושבי התחנה האמיתיים, שמים לב לפרטים מעניינים במרקם החיים שלהם ונוצרים אותם בתודעה שלנו, לפעמים אפילו במגירה הפיוטית. חבר אחד סיפר לי על דוכן שניצל עם תור ארוך, מחיר מצחיק (10 ש"ח) וטעם משגע, אחת שלחה אותי לחפש מוכר סמבוסק שדומה לאלמודובר ושלישית סיפרה על גברת אובססיבית שמאכילה יונים באזור מוניות השירות. היו גם בעלי זיכרון חמקמק שאמרו דברים כמו "יש שם באיזו קומה מסדרון שמתעקל פתאום ובסופו יש חנות ספרים ברוסית עם ריח של נפטלין ולידה חנות של תוספות שיער של אתיופיות שמוכרת גם דים סאם. וואלה לא זוכרת איפה בדיוק, אבל רק זוכרת שכשעברתי שם הייתי ממש צמאה ואיש עם בלוטה ענקית בצוואר הסתכל עליי במבט קריפי".

התחנה המרכזית החדשה

התחנה המרכזית החדשה. צילום: בן קלמר

גם לי יש זיכרון אחד כזה. אמצע שנות ה־90', ביקור סולו בתל אביב בגיל 14. אני פורק מהאוטובוס מירושלים וחייב להשתין את פחית התותית שהורדתי בנסיעה. הצפה של שלטים, חצים, מספרי קומות ומדרגות מתקיפה לי את העין. אני מנווט בקושי לשירותים שבתוך גרם המדרגות בקומה 4 ונגלה לעיניי המחזה הבא: אסלה שנוזל לבן וקצפי גולש ממנה כמו קפה מפינג'ן, אף שמכסה הפלסטיק שלה סגור. הנוזל הלבן נשפך ומתחיל להציף את רצפת השירותים. זה לא מפסיק. פתאום, מאחת הפינות, יוצא איש מבוגר שמתעסק עם החגורה שלו ומזיל ריר שלי היה נראה זהה לנוזל שפלטה האסלה. אני נבהל מדואט הרירים ובורח כל עוד נפשי בי, מתפלל שהנוזל לא נדבק לי לנעליים. הוא לא נדבק.

השבוע חזרתי לאותם שירותים בקומה 4, חושש מחוויה מבהילה נוספת ומקווה לא לגמור כמו הבחור ב"מלהולנד דרייב" שחלם שראה את האיש הכי מפחיד בעולם ואז באמת ראה אותו ומת על המקום. בכניסה לשירותים עמד איש שמן וגבוה מאוד שסידר את שערו הדליל והמשוח בשמן מול המראה. הפלורוסנט בשירותים הבריז כנראה מקורס "מבוא לקלישאות תאורה בעיצוב לוקיישן ספּוקי", כי בלי בושה הוא ריצד והבהב בחרדתיות. תאי השירותים והמשתנות היו פנויים, ושני גברים נוספים עם טי שירטס בתוך המכנסיים עמדו שם והתבוננו בהם. נכנסתי להשתין, סוגר אחריי את הדלת ומדמיין איך אחד הגברים המתבוננים ינסה להיכנס לתא שלי ואני אביא לו בעיטה אחורית ואסתלק משם. ניגשתי לשטוף ידיים וראיתי שהמראה מעל הכיור היא בעצם סטיקר של מראה שמודבק על חלון. פתחתי את החלון וגיליתי מחילה חשוכה מבטון אפור שיורדת מגובה החלון לכיוון מטה, לא ברור כמה עמוק. הבחירה לעסוק ב־20 שנת קיומה של התחנה המרכזית בעזרת טקסטים של עובדות וחוויות היא החלטה שלקוחה מעולמו של Time Out וזרה לחלוטין לעולמה של התחנה המרכזית.

הבניין הזה לא עוסק ברפלקסיה וכמוהו גם עובדיו, מבקריו והמשוטטים בו. את הפער הזה שבין הצורך ברפלקסיה לבין יומיומיותם של החיים בתחנה עצמה ניתן לזהות גם בשפה. "התחנה המרכזית" עבור התל אביבים של מעלה היא מושג שלא רק מתאר מקום אלא מתאר גם וייב, אווירה של סליזיות והפקרות והיעדר חוק וסדר ודאגה ממסדית וניקיון וריח סביר. "התחנה המרכזית" עבור מי שאשכרה גרים ליד התחנה ומגיעים אליה כדי לקנות ולהתקיים (ולא רק כדי לחפש אקססוריז לתחפושת פורים) היא שם של מקום. זהו הדיזנגוף סנטר של תל אביב של מטה (יש במתחם 1,300 חנויות, 680 מתוכן פעילות), מטרופולין של מסחר וצרכנות בעולם שבו גינת לוינסקי היא פארק שלגיטימי להניח בו את הראש ולנמנם בו באמצע היום, ונווה שאנן הוא המדרחוב שבו משוויצים בג'ינס החדשים שקנית.

הפער הזה התבטא ביתר חדות בשיחה שלי עם ים, גנאי בן 28 שעובד בחברה הקבלנית שמנקה את התחנה המרכזית. בניגוד לתדמית שלה, התחנה המרכזית דווקא עושה עבודה רצינית בכל הקשור לניקיון. כ־150 עובדי ניקיון ואבטחה עובדים בתחנה לטובתם של כ־70 אלף איש שעוברים בה מדי יום. זה נכון שעדיין לא המציאו מכונה שמנקה פינות חשוכות שיותר מדי אנשים השתינו בהן, אבל לפי כמות קרוניות הגולף הקטנות שנעות בין הקומות כדי לאסוף את הזבל ולפי כמות המכונות שעושות ספונג'ה מהירה במסדרונות אפשר בהחלט לקבוע שהחבר'ה ממחלקת הניקיון נותנים את הנשמה בשביל התחנה. ים הגיע לישראל ביולי האחרון והשתלב מהר במערך הניקיון של המרכזית, שנשלט ברובו על ידי גנאים ומערב אפריקאים נוספים. המטה שלהם נמצא במפלס תחתון של קומה 3ומזכיר את חדר הציוד של הבחור שמסיע מזוודות ב"מת לחיות 2", זה שעוזר לברוס וויליס להתנייד בשדה ומראה לו כל מיני מחילות אוויר סודיות שאף אחד לא מכיר. כשסיפרתי לו שאני כאן עבור כתבה לרגל 20 שנה לבנין, זה חילץ מים צחוק פרוע. "זה נשמע לי משונה. בגאנה אין בניינים כאלה מוזרים עם צינורות שיוצאים מהקיר ומדרגות שעולות ויורדות וכל מיני קומות. הבניינים בגאנה יותר פשוטים".

בלולאת הבאנג

התחנה המרכזית זכתה לתדמיתה האפלה והקרימינלית במידה רבה של צדק. קומות 0־2 של הבניין הן אלה שאחראיות ללוק של סרט אימה (מסדרונות ארוכים מאוד עם פלורוסנטים וחנויות ריקות מאדם בשני הצדדים) או סרט מפלצות (יללות העטלפים במרתף השירות של קומה 0. מדובר בקומות שאינן פעילות מאז תחילת שנות ה־2000, לאחר שהוחלט להעלות את מסופי דן מקומה 2 לקומה 7 כשגילו שהיעדר סירקולציה הביא לזיהום אוויר חמור בקומות האלה. זה הביא לכך שכיום קומה 3 היא בעצם קומה 1 האמיתית של התחנה. הירידה לקומות 0־2 נמצאת בחלקה הצפוני של התחנה. קומה 2 סגורה למעבר על ידי גדרות כמו של אתר בנייה, אבל קומה 1 פתוחה לכל מי שרוצה לשוטט בלילות כדי לקבל רעיונות לתסריט הזומבים שהוא כותב.

התחנה המרכזית החדשה

התחנה המרכזית החדשה. צילום: בן קלמר

עשרות חנויות ריקות עם איקסים של איזולירבאנד על החלונות נמצאות שם, כשברקע היללה המונוטונית של הפלורוסנטים הרבים שפועלים בחלל הריק. אני הגעתי לשם במסגרת חיפושיי אחר מועדון של פיליפיניות שאמור להסתתר איפשהו במרתפי התחנה, מועדון שהרצון שלי לאתר אותו הפך אותו ל"הקוסם מארץ עוץ" של המסע שלי בתחנה המרכזית. אחרי כמה דקות של שוטטות במסדרונות הארוכים והדוממים התחלתי לשמוע רעשי פכפוך מים וקולות של שני גברים. הלכתי בעקבות הרעש עד שמצאתי שני חבר'ה שמורידים באנגים בפתח מחסן של חגורות מעור. הם לא התלהבו לראות אותי והביטו בי במבט מריר של "הנה עוד סטודנט לצילום שבא להעביר עלינו סיבוב ולצלם פינות אפלות בתחנה", ואז ושלחו אותי לקומה 3, שם נמצא המועדון.

שתי דקות אחר כך, אחרי שלא מצאתי את המועדון, ניגשתי לפיצוצייה בקומה 4 ושאלתי שם איפה הוא נמצא. "אמרתי לך כבר, קומה 3", נזף בי המוכר. זה אותו בחור שלפני דקתיים הוריד באנגים בקומה 1 החשוכה, איך לעזאזל הוא הספיק להגיע לפה כל כך מהר? חזרתי לקומות התחתונות, הפעם למרתפי השירות של קומה 0 שנראים כמו חניון תת־קרקעי ענקי בלי מכוניות ועם מין מערות מסתוריות שחצובות בקירות. בתוך אותן מערות צווחים להם מאות עטלפים, שכמו מקביליהם בדיזנגוף סנטר מעבירים את שעות היום בשינה ובציוצים בכוכים האלה, מחכים ללילה כדי לעלות לגובה העיר ולחפש פירות. הריח בחניון/מרתף הזה הוא של חרא של עטלפים מעורבב בפיפי של אנשים ובריח של לול תרנגולים. זוועת עולם, בקיצור. מהמרתף יוצא מסדרון נוסף וארוך שנראה כמו קומת השירות של בית חולים לחולי נפש.

בפתח אחת הדלתות שיוצאות למסדרון הזה מצאתי רוסי מבוגר ששתה כוס קפה. הוא עובד במחלקת המעליות בבניין, שמחזיקה חדר מנוחה לעובדיה בקומה 0, ובניגוד לים ולגנאים ממחלקת הניקיון הוא מקבל את משכורתו ישירות מהנהלת התחנה ולא מחברת קבלן חיצונית. הוא אומר שהאוויר הדחוס והמסריח בקומה הזו מקשה עליהם להישאר בה לזמן ממושך, ולכן הם יורדים להפסקות קפה קצרות וחוזרים במהרה למעלה. הוא עובד כבר 12 שנה בתחנה וסיפר שקומות 1ו־2 הן יעד חביב על הזונות, שחומקות פנימה לתוך התחנה עם לקוחות שמצאו ברחוב ותופסות פינה באחד המסדרונות. הריח החמוץ של העטלפים התחיל לסגור עליי. אני חייב קצת אוויר צח של קומות 3־4 ומיד! שמתי פעמיי לחלקה הדרומי של קומה 3, שם פועל שוק מקורה של בגדים שהכניסה אליו מכיוון רחוב וולפסון.

השוק מתמחה בגופיות מבד דקיק כמו מגבון לח עם סמלי מותגים מזויפים עליהן, במכנסי ספורט, בציוד לנרגילות ובכפכפים לנשים עם פאייטים. בתקופה שאימנתי כדורסל ילדות בכיתה ג' בבית הספר ביאליק רוגוזין, למדתי שעבור הילדות שגדלות באזור התחנה השוק המקורה הוא מושא כל התשוקות. לא פעם שמעתי כמה מהן משוויצות שהיום, אחרי בית הספר, אימא שלהן תיקח אותן לקנות בגדים בקניון. לקח לי זמן להבין שהן לא מתכוונות לעזריאלי או לסנטר אלא לשוק המקורה במרכזית. את אחת מהן, נ', בת של מהגרי עבודה ממערב אפריקה ושחקנית בעלת יכולת כדרור מרשימה ויצר תחרותי גדול, מצאתי מסתובבת בשוק עם אימא שלה. העיניים של נ' נצצו וניכר היה שצבעי הירוק, הצהוב והוורוד הזרחניים של הבגדים מסביב מסנוורים אותה לגמרי. אמה לעומתה הסתובבה במבט לאה של מי שעייפה ממשמרת בעבודה אבל נגררה בניגוד לרצונה לסיבוב במשביר.

חצי שעה אחר כך פגשתי חבורת בנות נוספת מביאליק רוגוזין, פיליפיניות שעשו חזרה לריקוד שיבצעו בטקס בבית הספר. הן בחרו נקודה אקראית במסדרונות הרחבים של קומה 5, באזור מתחם האמנים, כדי ללמד זו את זו את הצעדים. בזמן שדיברתי איתן התחיל פתאום רעש מוזר להציף את המסדרון. רעד גדול הורגש בחלונות, אני כבר חשבתי שהסורים מפציצים אבל הבנות הרגיעו אותי: זה רק אוטובוס שעובר מעלינו, בקומה 6. לא משהו יוצא דופן.

דלת אדומה לגן עדן

שישי בערב, 22:00, אני עדיין מחפש אחר המועדון של הפיליפיניות. זה לא שהוא כזה קריטי כמו שהשוטטות חסרת המטרה הזו בתחנה המרכזית הפכה הרבה יותר ברורה ברגע שקבעתי לעצמי יעד, אקראי ככל שיהיה. בחלקה החיצוני של קומה 3, על רחוב לוינסקי, אני מוצא שורה של פאבים אריתראיים. הם מאוד מגובשים, האריתראים, בני מדינה זעירה של שישה מיליון איש בלבד ששולחת נציגות מרשימה ודומיננטית לקהילת המהגרים והפליטים של דרום תל אביב. בניגוד לקהילה הפיליפינית, למשל, ששולחת לישראל כמעט רק נשים, האריתראים נהנים מנוכחות של שני המינים בעיר, מה שמייצר סצנת דייטים תוססת. הם מקפידים לנוע בחבורות ולומר שלום זה לזה לפי המסורת האריתראית החביבה: טפיחות כתף בכתף בכמות גוברת בהתאם לזמן שעבר מאז פגישתך הקודמת עם מי שמולך. כחמישה פאבים נמצאים בזירת הלילה האריתראית של התחנה, כולם דומים: בר שמאחוריו מקרר עם בקבוקי חצי ליטר בירה ב־10 ש"ח, מלצרית שגם שוטפת כלים, נרגילות ומוזיקה אריתראית מחרישת אוזניים שמנוגנת מהיוטיוב בסלולרי של המלצרית שמחובר לרמקולים. החבר'ה במקום לא מדברים זה עם זה ומבקשים מהמלצרית להגביר עוד את המוזיקה. ניכר בהם שהם זקוקים לדפיקת ראש רצינית. אין להם מושג איפה המועדון של הפיליפיניות, הם אומרים לי בבוז מופגן. מסתבר שאם ממשיכים מלוינסקי לעבר הכניסה לתחנה מכיוון רחוב מטלון מגיעים לבוטקה של שומר. אותו שומר נותן לפיליפיניות שלבושות ליציאה לרדת בחופשיות לתוך החניון התת־קרקעי של האוטובוסים, אבל שואל שאלות ועושה בעיות אם אתה לא פיליפינית. למה? כי זה ההוראות שקיבל. ממי? ממועדון הטמבייה, הנקודה החמה ביותר בתחנה המרכזית בשישי בערב.

התחנה המרכזית החדשה

התחנה המרכזית החדשה. צילום: בן קלמר

טמבייה זו מילה בפיליפינית שמשמעותה גן עדן או מקום אהוב, משהו כזה. אותו גן עדן הוא למעשה דלת אדומה בקיר של החניון התת־קרקעי שנכנסים מבעדה למועדון לא גדול עם קירות שחורים, תאורה מרשימה וסאונד פסיכי בעוצמתו. בתוך המועדון רקדו כמה עשרות פיליפיניות ברחבה, ומסביב ישבו ושתו חבורות של גברים סביב שולחנות. זוג לסביות סיניות רקדו והתמזמזו על הרחבה. הן סיפרו לי שהן גרות באשקלון כבר שמונה שנים, סועדות זקנים ובסופ"שים באות לבלות בתחנה המרכזית. אחד הגברים ניסה להרשים את הפיליפיניות כשדפק הליכת ירח מרשימה לצלילי גנגנם סטייל. בשלב מסוים ניגש גבר אחר לאחת מהן, חיבק אותה מאחור תוך כדי ריקוד ותפס לה במפשעה. היא דחפה אותו ממנה, הוא צבט לה בתחת והלך. זה הזכיר לי גבר שראיתי יומיים קודם לכן בקומה 4, עוקב בשיטתיות אחרי זוג תאומות אריתראיות צעירות תוך שהוא מוציא את הלשון, פולט רוטב פיצה מהסמבוסק שאכל ואומר שוב ושוב: "אתן תאומות? יא אלוהים". מוכרת הכרטיסים הפנתה אותי למנהל המקום, בחור בשם אדם, אחרי שלא הבינה מה אני רוצה כשאמרתי שאני כתב של .Time Out

תגיד, אדם, מה הסיפור של הטמבייה? למה יש פה רק פיליפיניות?

"זה מועדון של פיליפיניות, סיניות ותורכים".

מה זאת אומרת?

"אנחנו מכניסים רק פיליפיניות או גברים תורכים. אני תורכי, כבר 19 שנה בישראל, במקור מאזור הים השחור. אני נשוי לפיליפינית ויש לנו שלושה ילדים. אם אתה לא תורכי אז רק אם יש לך חברה פיליפינית אתה יכול להיכנס".

ואם אני לא תורכי שרוצה שתהיה לי חברה פיליפינית, תכניסו אותי?

"לא. אנחנו לא מכניסים ישראלים בעיקרון, וממש לא אפריקאים או ערבים".

למה בעצם?

"הם עושים בעיות הרבה פעמים וגם לא אוהבים את המוזיקה שאנחנו מנגנים".

וואלה. תגיד, אז שמעת על Time Out?

"לא, מה זה?".

עיתון, מגזין.

"לא מכיר".

הבנתי. אז יש עיתון כזה ואנחנו כותבים על 20 שנה לתחנה המרכזית.

"טוב".

אז אפשר לעשות סיבוב בפנים לרבע שעה מבלי לשלם כרטיס כניסה? רק כדי להתרשם מהמקום.

"תקשיב אחי, אני לא מכיר את Time Out ולא נשמע לי שזה מעניין פה מישהו. אני מאמין לך שאתה מהעיתון הזה אבל אף אחד פה לא שמע עליו. אם אתה רוצה אז בסדר, תעשה סיבוב בלי לשלם, אבל תדע שפעם הבאה אם אין איתך בחורה פיליפינית אתה לא תיכנס. אוקיי?".

אוקיי.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: c422d06bb