החלום ושברו: החלום התל אביבי נגמר. מת. תשכחו ממנו

פעם החלום היה להיות משורר דלפון בדירת חדר וחצי, היום כולם רוצים להיות מנהלי מוצר בהייטק עם מינוי לחדר כושר. פעם קראו לעיר הזו תל אביב, היום היא לגמרי TLV. איך זה קרה? החלום ושברו - הגרסה התל אביבית

עוד יום במפעל. (צילום: יולי גורודינסקי)
עוד יום במפעל. (צילום: יולי גורודינסקי)
7 בפברואר 2019

"גרה בשינקין, שותה בקפה תמר", כתב בסוף שנות ה־80 יאיר לפיד, אז סופר ועיתונאי פופולרי והיום פוליטיקאי של מפלגת אמצע שציבור בוחריו כולל בעיקר שכבות שמנת בחברה הישראלית. במובן מסוים לפיד ושינקין הם שני קווים מקבילים: הם החלו את דרכם עם מוניטין של עיתונות בוהמיינית, תל אביבית, עירונית, ברנז'אית. בניינטיז אנשים הגיעו לשינקין כדי לכתוב, כדי להתחכך, כדי לראות ולהיראות. עם השנים הדימוי השינקינאי נסדק, ואחרי המחאה החברתית נשבר לגמרי. "אחיי העבדים", כתב לפיד בטורו בידיעות אחרונות כשהוא פונה אל מעמד הביניים, כשברקע עובר שינקין שיפוץ מהיסוד שכיבה את שאריות הזוהר שעוד נותרו בו. ב־2019 הפוליטיקאי והרחוב נראים ומתנהגים באופן זהה: אסתטיים, ממותגים היטב ופונים למי שיכול להרשות לעצמו. מה קרה לנו, שאל לפיד בזמנו. כעת תורנו לשאול.

מאז ומתמיד הייתה תל אביב עיר שאינה דומה לשום עיר ישראלית אחרת, עיר ששואבת השראה ממודל אורבני גלובלי, מערבי יותר. עוד בשנים שלפני קום המדינה נשאה החברה הישראלית עיניים אל הבוהמה התל אביבית, אנטיתזה לישראל החלוצית של אז, שהתרכזה בבתי הקפה הרבים ששולחנותיהם מילאו את מדרכות דיזנגוף ובן יהודה. בתי הקפה הידועים, למשל כסית ושטרן, התאפיינו בקהל קבוע שהשתייך לתחום תרבותי מסוים – פילוסופים, עיתונאים, משוררים. לאחר שהועם זוהרו של רחוב דיזנגוף כמעוז הבוהמה עברה הבמה בהדרגה דרומה יותר לכיוון לב העיר, ואחרי כמה שנים של אפרוריות עירונית כללית הפך רחוב שינקין לסמל התל אביביות הצעירה והבועטת.

עד לפני כעשור נתפס האתוס השינקינאי בחברה הישראלית כמייצג את החלום של כל מה שמי שעובר לתל אביב: חיי רוח ובוהמה והתערות בקרב אנשים מחוגים תרבותיים שונים או סתם סלבס מקומיים. הגשמת חלום זה כמוה כנסיעה בקו 5 – הרבה עושים את זה, התחנות ידועות מראש וקיימת סולידריות בין הנוסעים. היום, לעומת זאת, משהו השתנה. האתוס הזה כמעט נשכח, קפה תמר ומוסדות נוספים נסגרו, ורחוב שינקין עצמו עבר שיפוץ ומתיחת פנים כוללת והוא היום רחוב שניתן להשיג בו פחות רוח ויותר חומר. מגיעים אליו כדי לקנות מגפיים שווים מסטורי ולא ספר טוב, שעה קלה של הפסקת קפה ועיתון או מפגש מקרי עם בן שיח מעניין על גבול ההזוי.

"אני חושב שהדבר שהשפיע יותר מכל הוא כמויות הכסף שנכנסו לעיר אז לעומת היום. היה פחות כסף בעיר וזה יצר סביבה ואווירה אחרת, זה יצר אפשרויות אחרות לאנשים", אומר יהלי סובול, המתגורר בעיר מילדותו. סובול הוא סמל לתל אביביות הישנה שהולכת ונכחדת מהעיר בחלוף השנים. "באותה תקופה זה היה ריאלי לחלוטין שאפילו שגדלתי בתל אביב וההורים שלי גרו ברחוב מלצ'ט, בגיל 21 כבר שכרתי לי דירה ברחוב חיסין. לא הייתה לי בעיה להישאר לגור בשכונה בדירות די דומות לדירה שבה גדלתי, אבל עם שותפים שגם הם היו מוזיקאים. העובדה הזו יצרה את האפשרות להתגבשות של מין קהילה של מוזיקאים, של יוצרים שגרים ועובדים בשכנות. אני מניח שגם היום זה קיים, אבל לא באותו אזור, כנראה הרבה יותר דרומה. היינו קהילה בלי לעשות מזה עניין, בלי להבין שאנחנו קהילה", הוא אומר וממהר להדגיש: "לנו היה יותר קל כי כל העסק היה יותר זול לעומת היום. הכסף שנכנס לעיר דחק את האפשרות לעשות את הדבר הזה – לצד כל מיני דברים טובים שהוא כן עשה לעיר. זאת התנועה שקרתה, אני חושב".

מוויצו לסוסו

קו פרשת המים היא תקופת המחאה החברתית, נקודת רתיחה שהשרתה על העיר תחושה של סולידריות, אחווה וחלום על עתיד משותף טוב יותר. נראה כאילו זה היה מזמן, אבל זה היה בסך הכל ב־2011. שדרות רוטשילד התמלאו אוהלים וקבוצת צעירים בהובלת דפני ליף שמאסו ביוקר המחיה, בשכר הדירה מרקיע השחקים ובמחיר הקוטג' עשו רושם של מהפכה אמיתית.

"לפני שהפכה המחאה למשהו רחב וכלל ארצי, היה מדובר בחבורה של צעירים שמבינים שזה הרגע האחרון להילחם על החלום התל אביבי", נזכרת שיר נוסצקי, שהייתה חלק מהחבורה שהובילה את המחאה. "בשיא המחאה הייתה תחושה שהצלחנו לעשות את זה, אבל עם פינוי המאהלים הבנו שלא הצלחנו להילחם בכוחות האלה וזה סתם את הגולל על התקווה. מבחינתי הצעירים האלה הם הסיפור המקורי של המחאה", היא אומרת.

המחאה הייתה מגוונת. מתי שמואלוף, משורר שעזב את תל אביב לפני שנים אחדות לטובת ברלין, יצא גם הוא לרחוב והפגין נגד יוקר המחיה שדחק הצדה את האמנים ואנשי הרוח שביקשו להתגורר בעיר. "גרתי בתל אביב מסוף שנות ה־90 וזאת הייתה עיר זולה. יכולנו לגור במרכז שלה", הוא אומר, "אני חושב שזה עניין של מדיניות. העיר בחרה ללכת למודל של בורגנות, של עושר, בלי שום רגולציה לכל התהליך החברתי של ג'נטריפיקציה. למשל לא השקיעו בדיור ציבורי או בפיקוח על שכר הדירה, שהם דברים שקורים פה, בברלין. אני חושב שהייתה אז, בתקופת המחאה, הרבה מודעות ותקווה שאפשר לשנות את המצב. הייתה תקווה והיה גם שבר: המחירים עלו, לא היה קל להחליף את הממשלה, שוב עלתה ממשלת ימין אחרי המחאה. עם הזמן גם איגוד המשוררים שהקמנו באותה תקופה התפרק", נזכר שמואלוף בעצב. "גורמים כלכליים, חברתיים, פוליטיים – כל אלה גרמו לשברו של החלום התל אביבי בשבילי".

נוסצקי מחזקת את דבריו. "לא אפשרי כבר להיות התל אביבי הזה שאנחנו זוכרים. אני גרה בשינקין תשע שנים, ואני יכולה להעיד שבעבר הבניין היה מלא באמנים וסטודנטים. עם השנים רואים איך כל הבניינים עוברים תמ"א, יש יותר ג'יפים ומרצדסים ברחוב ובשכונה. גם בבניין המתפורר שלנו מתגוררים יותר ויותר אנשים בני 30 ומשהו שעובדים בהייטק", היא אומרת ונוגעת בנקודה שכל מי שגר בעיר יותר מחמש שנים שם לב אליה: המעמד היצירתי החדש הוא אנשי ההייטק. כולם רוצים לעשות UX/UI, לתכנת, לעבוד במשרד חדש ויפה עם אנשים צעירים ויפים. עיתונאים ומשוררות אאוט, מנהלי מוצר אין. אמנות רחוב הפכה מעניין מחתרתי לפרסומת לנדל"ן, ברים קטנים פינו את מקומם לתדר, ובתי קפה אמיתיים כמו הנסיך הקטן הם סוגה נכחדת.

"כמעט לא אפשרי לצעירים לחיות פה, יש קהל אחר שיכול להרשות לעצמו את החיים בעיר. מי שלא יכול להרשות לעצמו לא נעשה פחות בוהמייני אלא פחות יכול לגור בלב העיר. במקרה הטוב הוא יכול לגור בפלורנטין, ולא מעט ויתרו בצער על המגורים במרכז תל אביב ועברו למזרח העיר או לגבעתיים".

אף שהמחאה לא עצרה את עליית יוקר המחיה, בעיניה של נוסצקי העיר עברה לפחות שינוי חיובי אחד. "פעם, לפני שתל אביב הפכה להיות כל כך מאתגרת כלכלית, ה־DNA שלה היה הדוניסטי. בניגוד ליתר מדינת ישראל, כאן היה מגניב להיות הדוניסט. אני חושבת שהמחאה במובן הזה גרמה לתל אביב לעבור לפאזה פוליטית יותר והגבירה את החשיבות של מודעות חברתית", היא אומרת.

צליל אברהם, עיתונאית בכאן שמגישה את הפודקאסט "חיות כיס" ושפרסמה לפני שנים אחדות סדרת כתבות מדוברת במאקו על דור ה־Y, רואה תמונה אחרת. "אם פעם החיים המגניבים היו חיי דלות, היום זו צרכנות אחרת. יש רמת חיים שמוכתבת על ידי ההייטק וכולנו מאמצים אותה. פעם כדי להיות בעניינים היית צריכה מינוי לסינמטק, היום את צריכה לאכול את ההמבורגר הכי טוב בעיר. הדברים המגניבים הם הדברים הכי יקרים. המגניבות לא תהיה לקנות בביגודית של ויצו אלא לאכול במקום די יקר".

אברהם, בת 32, נזכרת בדימוי על תל אביב שהיה לה כשהייתה בתחילת שנות ה־20 לחייה. "היה לי דימוי שבעיר יש חיים מאוד חופשיים ואורבניים וצפופים ומעניינים, מתוך התבוננות מתווכת על ידי מקומונים וסצנה היפסטרית. חלק מהדימוי הזה, אם תחשבי על ההיפסטרים של 2010, זה דימוי עני. ללבוש בגדי יד שנייה, להתבדח שכולם נראים כמו הומלסים, להיות עורכי וידיאו ואמני אינדי. מין גלגול של הדימוי של הסבנטיז, אמן זרוק ומאושר. אני מנסה לחשוב מה קרה מאז", היא אומרת ומשתהה. "נפל אסימון מהדהד לכולם, גם לתלמידי תיכון וגם לבני 20 פלוס, שאורח החיים שהיה פעם, שאתה חי מפה ומשם, זה כבר לא מספיק, נהיה קשה לבנות מזה חיים. בין 2010 ל־2014 בערך, כשהעיתונות התכווצה, פיטרו המון אנשים ומקומונים נסגרו. המון אנשים שחיו אורח חיים בוהמייני כבר לא יכלו לחיות ככה. ומאז קרה משהו ששינה את הדימוי: נהייתה בועת הייטק נורא גדולה".

צליל אברהם
צליל אברהם

איפה הכסף?

באופן אירוני המחאה החברתית הייתה שירת הברבור של חיי הבוהמה של פעם. אותם חיים הוחלפו בשאיפה בורגנית יותר המקושרת להצלחה אישית. כדי ליישר קו עם החיים בעיר, על התל אביבי הממוצע להתפרנס באופן שיאפשר להחזיק דירה וכלב במרכז העיר, להתאמן בחדר הכושר הסמוך ולצאת למקומות הנכונים. אפילו החלום הזה כבר פיתח מוטציה: בית עם גינה בשכונה פרברית של תל אביב או יציאה מהעיר לגמרי. שלושה ילדים, כלב וגדר לבנה – הקאמבק.

"כשהייתי סטודנטית אמרו לי: אל תלמדי מדעי הרוח, כי מה תעשי עם זה? תמלצרי. היום זה לא נכון. הרבה בוגרים של תחומי הרוח עובדים כאנשי סושיאל, שיווק, כותבי תוכן במשרות הייטק. הסבר אחד שאני יכולה לחשוב עליו הוא הסבר כלכלי – הבוהמיינית הזרוקה פינתה את המקום שלה לדבר אחר, או מצאה את עצמה עובדת בהייטק", אומרת אברהם.

סובול מסכים. "פעם היה מגניב להיות מהורהר, מלנכולי ודיכאוני, זה היה מאוד באופנה והביא איתו גם לא מעט יומרנות, זו הייתה מין נקודת מוצא כזאת", הוא אומר, "היום לדעתי אנשים לוקחים את עצמם קצת פחות ברצינות. אולי באופן טבעי כשיש שפע קשה לך יותר לראות את עצמך כמרכז העולם. כל כך הרבה דברים השתנו. אני אישית מאמין ששום דבר לא משנה את התרבות יותר מטכנולוגיה, והטכנולוגיה הביאה איתה את כל השינויים האחרים, החברתיים והתרבותיים".

בתקופה שבה אפשר לפתוח אפליקציה ולעלות על קורקינט חשמלי שממתין בפינת הרחוב, קו 5 הולך ומאבד מהרלוונטיות שלו. מעיר של קהילה, של חברה שמפגינה אחווה, הפכה תל אביב לעיר שאליה מגיעים במטרה להצליח בגדול מתוך הרצון לעמוד ביוקר המחיה שדורשים החיים במרכז העיר. האם מדובר ביישור קו עם ערים גדולות – פריז, ניו יורק ודומותיהן? ייתכן. מה שבטוח הוא שסגנון החיים התל אביבי העכשווי הוא סגנון חיים שלא קל לממן בשביל מי שעוד שבוי בקונספציה שהייתה רלוונטית בעשורים הקודמים, ואינו מתאים למי שחי את חיי הרוח ולא מסתמך על מקור פרנסה יציב ומשכורת של חמש ספרות לפחות. כשלפיד נכנס לפוליטיקה הוא שאל מעל כל פודיום "איפה הכסף?". הוא בינתיים עבר לססמאות אחרות, אבל התל אביבים עדיין שואלים את זה. התשובה, מתברר, היא בהייטק. חבל.