הגיע הזמן שנועה קירל ושות' ייקחו את הטין פופ לשלב הבא

"בא לי שניקח את זה שלב קדימה", שרה נועה קירל בשיר החדש שלה “בא לי אותך", ואי אפשר היה לבקש ממנה לנסח טוב יותר את השלב שבו נמצא הטין פופ הישראלי היום. תהום עמוקה נפערה בין הטין פופ הישראלי והקהל שצורך אותו (גיל 8־17 בממוצע) ובין הפופ ה"מבוגר" וקהלו השמרן (גיל 18־30 בממוצע). בפדרציה הראשונה אפשר למצוא בין היתר את נועה קירל, עדן בן זקן, אגם בוחבוט, סטטיק ובן אל, סטפן ואנה זק. בפדרציה השנייה פועלים אמנים כמו הראל סקעת, קרן פלס, שרית חדד ומשה פרץ. בין אלה ואלה עומדות שנים קריטיות, שהביאו איתן טכנולוגיות, הפקות עצמאיות וסטרימינג תובעני.

העניינים הטכניים הביאו גם שינוי תפיסתי־תרבותי. בקבוצה הקשישה – הפופ “הרימוני" – יש לרוב סולנ/ית שמנצח/ת על הכל, הפקה מינימלית (נגינת ארפג'ו על פסנתר כנף/גיטרה אקוסטית), נרקיסיזם ופוריטניות. בקבוצה הצעירה יש יוטיוב, פתיחות מינית, רברבנות שמזכירה את הבלינג של ההיפ הופ האמריקאי והפקות מייג'ור לייזריות, כלומר טראפ, רגאטון, דאנסהול ו־EDM.

נועה קירל (צילום: שי קדם)

עוד כתבות מעניינות:
הורים, תרגיעו. "פורטנייט" לא הורס לכם את הילדים
איפה עובדים בני הנוער בחופש הגדול?
אלו המקומות שבהם אוכלים בני הנוער התל אביבים

הטין פופ הישראלי פשט את עורו והחל לזוז בקצב של התעשייה האמריקאית, כלומר בקצב הבוטי בוטי. זאת הייתה יכולה להיות הצלה דרמטית מהשמרנות של עשור המילניום (לדוגמה רוני דלומי, שיעור תנ"ך מהלך שהושפע מהעשור ההוא, לעומת אנה זק), אלא שבפועל הסממנים המיניים והסאונד הרגאטוני לא באמת הצליחו לחלץ את המוזיקה הישראלית מהקונסרבטיביות. קהילות הפרו ירכיים, התעוזה, החופש והפמיניזם לא חלחלו לכאן בצורה עמוקה כפי שקרה במקומות אחרים בעולם – והתוצאה היא שינוי חלקי, שמתבטא בשירים עם הפקות גנריות.

בשנת 2015, כשיצא “קילר" של נועה קירל, הקהל הישראלי פרכס מאימה. האשימו את הוריה בסחר, את מנהליה בשרלטנות ואותה בזנותיות. לא משנה שהריעו במקביל לאייל גולן. הסקסיזם המתחסד נמצא בכל פינה, אבל לבני הגיל של קירל זה לא שינה דבר והם נדבקו בחיידק הטוורקינג, הפעם תוצרת הארץ. הייתה בזה מעין בשורה חשובה. זה אמנם לא היה חלוצי בשום צורה – הביטים נשמעו כמו כל הביטים במצעד של בילבורד – אבל הייתה תחושה של הסתעפות ונטישת הסאונד המנוון של הרדיו הישראלי. הטין פופ נפרד מהפופ המבוגר ויצא לבדוק את השטח באופן בלתי תלוי.

שילמדו ממיילי סיירוס

שלוש שנים אחר כך ועם עשרות מיליוני צפיות ביוטיוב, לנועה קירל הצטרפו קייט ואור, אדל, אנה זק, עדי ביטי ואגם בוחבוט. הן פועלות באותה נישה, קורצות לקהל דומה ולכאורה מפרגנות זו לזו בהבנה מעוררת הערכה של הביזנס והפוליטיקה ואפילו של השינוי החברתי־מגדרי. אם פעם העשייה שלהן עוררה לעג, היום היא נשמעת מכל עבר ונצרכת במסות – בפלייליסט, בקניונים, במסיבות וב"אולפן שישי". לצורך העניין, על סטטיק ובן אל, אליעד ואביאור מלסה הקהל הישראלי לא הערים כאלה קשיים, מה שגרם לו להיתפס שוב ושוב במערומיו, גם דרך השינויים הקיצוניים שעובר הפופ המקומי.

במובן הזה הגעתן של הזמרות הצעירות אל לבו של המיינסטרים היא קריטית, אבל כדי שתהיה תמורה אמיתית צריך לקרות הרבה יותר מפרובוקציות שנועדו להגביר את קצב המכירות, הרבה יותר מהפקה שמוצצת את הדם בשיטות אמריקאיות (עם נגיעות אוריינטליות) והרבה יותר שחקניות פעילות. כשאגם בוחבוט, בת 14, שרה את המילים “ממך כוחי, נתת לי הכל. אוהבת אותך אבא, אלי הגדול", היא מייצגת את כל מה שתלוש בכתיבה היומרנית והמבוגרת עבור הטין פופ – במקום שהעשייה תהיה עצמאית ובעלת משמעות למי שמעביר את ימיו בחטיבת הביניים ולמי שהיה רוצה לקבל פרספקטיבה כנה על החוויות של ילדה בגיל הזה בשנת 2018.

מכיוון אחר לגמרי, כשקייט ואור שרות “תעביר את עצמך טיסה וטוס טוס, צ'יזבורגר אכלת מהיום תאכל רק קוסקוס" ו"מחכה רק עם הטלפון ביד לרינג רינג רינג רינג", זה ריק ותפל כמו כל שיר פופ אמריקאי מטופש, ואף שגם לזה יש מקום, בטח בעידן הסמארטפון, זה לא פופ עם תוחלת חיים מרשימה. בעיה נוספת היא העובדה שאין כמעט אלטרנטיבות לפנייה האובססיבית למושא הזכרי.

סלינה גומז, מיילי סיירוס ואריאנה גרנדה, שליטות הטין פופ המערבי, הן דוגמה ראויה לאופק האפשרי שיכול להיפתח בפני הזמרות הישראליות, אילו ישכילו להעשיר את ההשפעות המוזיקליות ולדבר על נושאים מגוונים יותר. בינתיים אפשר להסתפק בפרפורים הראשונים של הפופ הפוריטני ובהצטרפות של זמרים צעירים, מטרוסקסואלים, ששאבו השראה מגל נערות הסטורי כי רצו גם. האנרגיה החצופה, ההטרוגנית והמינית הכרחית, והיא תהיה שלמה הרבה יותר עם קצת אדג' ומקוריות.

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד