הייאוש לא נעשה יותר נוח
מפוכחים יותר, מותשים יותר, כועסים יותר, אבל כבר לא בכותרות. חמישה חודשים אחרי מחאת מבקשי המקלט נפגשנו שוב עם חמישה ממנהיגיה. אחד מהם נכלא בינתיים במתקן חולות, השאר עדיין רדופים אבל מדברים תל אביבית שוטפת
לפני חמישה חודשים יצאתי לפגוש חמישה ממנהיגי מחאת מבקשי המקלט. זה היה בימים שבהם כותרות העיתונים היו מלאות בסיפורים על השביתה שלהם ועל ההפגנות הגדולות בתל אביב. פגשתי אותם באחד המרכזים הקהילתיים באזור לוינסקי. בימים הלחוצים ההם, הם נהגו להיפגש שם כל לילה כדי לסכם את מאורעות היום ולתכנן את מחר.
דיברתי איתם אז על החיים הקודמים שלהם באפריקה, על המסע לארץ, על החיים כאן ועל המחאה. בשיחות ההן הייתה אוירה של תקווה. הם באמת האמינו שאם הם רק ידברו – בקול רם, בסדר מעורר פליאה ובעברית רהוטה – ישראל תקשיב. אבל אנחנו הצלחנו להקשיב רק לכמה ימים. הכותרות התחלפו, הזמן עבר, והמצב רק נעשה גרוע יותר.
השבוע פגשתי חמישה אנשים אחרים לגמרי. מפוכחים יותר, מיואשים יותר, כועסים יותר וגם ישראלים ותל אביבים יותר. בין הסיפורים על החברים במתקן חולות והטרטורים במשרד הפנים, השיחות שלנו גלשו לענייני יום יום – דיבור של אנשים צעירים שחיים בעיר הזאת. בהקלטות אני שומע אותנו מדברים על החומוס הכי טוב בפלורנטין, על שירות הלקוחות של פלאפון, על שכר הדירה המטורף ועל הסלט פריקי בקפה אלבי. לצערי הקרבה המשמחת שנרקמה בינינו רק הפכה את ההאשמות שלהם לקשות יותר. ככה אנחנו נראים.
מוטסים עלי
בן 27 מחבל דרפור שבמערב סודן
בישראל מ־2009
כלוא במתקן חולות
בפגישה הקודמת דיבר עלי על סבלם של תושבי דרום העיר והפליטים. על אנשים שמחפשים הגנה וחולמים על חזרה למדינה שלהם. על אחותו הצעירה שמעולם לא פגש. על כך שהישראלים אמורים להבין מה זה להיות פליט, מה זו דיקטטורה ומהי גזענות. על חברי וחברות הכנסת הפופולריים שאמרו שהוא מביא מחלות וכינו אותו סרטן. על הגזענות המאורגנת בישראל. על המלחמה בסודן. על התקווה לשנות את המצב שם. על התקווה לשנות את המצב כאן.
"יש בחולות בערך 2,600 אנשים. קוראים למקום 'מתקן פתוח', אבל אי אפשר לצאת. יש ספירה שלוש פעמים ביום ואסור לפספס ספירה. כדי לצאת צריך לבקש חמש פעמים וגם אז בדרך כלל לא מאשרים. המתקן מחולק לאגפים ומשעה 22:00 בלילה אסור לנו לעבור ביניהם. יש שומרים ומסביב הרבה מדבר. אין ממש מה לעשות כאן, זה בית כלא. יש פה בעיה רפואית קשה. יש רופא אחד והרבה מאוד חולים ומבוגרים. אין להם גישה לטיפול מתאים, אין תרופות. אם המצב שלך ממש מחמיר שולחים אותך לסורוקה, ואז אתה צריך לשלם על זה. יש כאן אנשים עם פגיעות נפשיות שאמורים להיות מאושפזים, אבל הם כאן. יש כיתות אבל אין מורים, תוכניות לימודים או ציוד. אף אחד לא יודע כמה זמן נהיה פה. המצב הזה לא נורמלי וקשה מאוד. מבחינתי ברור שהכוונה היא לדחוף אותנו לעזוב מרצון, אבל אנשים לא עוזבים. אחרי שבחודש מרץ עזבו בערך 4,000 איש, שמענו את הסיפורים שלהם ועכשיו אף אחד לא רוצה ללכת."
"יש הרבה אנשים שתומכים בנו מבחוץ. יוצאים אוטובוסים מאורגנים מגן לוינסקי בשבתות, אנשים מגיעים לבקר, מביאים לנו דברים ותומכים בנו. הבעיה היא שזה תורם לנורמליזציה של הדבר הזה. הייתי מעדיף שאנשים בחוץ יעשו פעילות כדי שאנשים יבינו שחולות זה לא לגיטימי, שזה כלא בלתי חוקי. זה מצב לא הגיוני ואני לא מבין איך אפשר לקבל את זה. הרבה מהמנהיגים של המחאה הוכנסו לחולות ואני ביניהם. ברור לי שישראל מנסה בכוונה להחליש את הקהילה ואת ההתנגדות. מה שהם לא מבינים זה שנמצאים כאן ביחד אנשים חזקים מהקהילה ואנחנו יכולים לארגן מפה את המשך הפעילות. המחאה לא נגמרה. כשהתחלנו ידענו שלא נוכל להגיע לפתרון תוך שלושה ימים של שביתה, ברור שזה תהליך, אבל הוא התחיל. המודעות לנושא אצל ישראלים עלתה מאוד. זה לא ייגמר היום או מחר. אולי זה יימשך שנים, אבל בסוף נהיה חופשיים. אנחנו לא יכולים להתייאש, זה בדיוק מה שהמדינה רוצה ואנחנו יותר חזקים מזה".
מולוגטה טומסגי
בן 26 מאריתריאה
בישראל מ־2008
מייסד עמותה לסיוע ולקידום הקהילה האריתריאית בישראל
בפגישה הקודמת סיפר טומסגי על המעורבות הפוליטית שלו באריתריאה. על ששת החודשים בכלא שהרגישו כמו שש שנים. על השלטון האכזר שם. על העונש במכות חשמל. על הבריחה מהכלא. על ההגעה לישראל. על המגבלות הקשות שהממשלה מפילה על מבקשי המקלט. על העבודה שלו למען הקהילה שלו כאן. על השמחה מההפגנות, השביתה והמאבק.
"אני כבר שש שנים וארבעה חודשים בישראל. בזמן שאנחנו מדברים אנשים שלנו כלואים במתקן חולות – 'המתקן הפתוח' שהוא לא פתוח. אני כמעט כל שבוע שם ורואה מה המצב שלהם. זה כלא. לא עושים שום דבר כל היום. אם אתה מפספס שלוש ספירות אתה עובר לסהרונים שזה עוד יותר גרוע. בעיני המטרה שלהם זה לקחת את כל הכסף שהרווחת בישראל ולדחוק אותך לעזוב. זה לא עבד להם כמו שהם חשבו. הם נותנים מספרים גדולים של אנשים שעזבו, וזה לא המצב באמת. משרד הפנים אומר שרק אנשים שנמצאים מעל חמש שנים בארץ והם לא נשואים ייכנסו לחולות, אבל יש הרבה אנשים שנמצאים שנתיים בארץ ונכלאו. לא במקרה דווקא המנהיגים של הקהילות נמצאים בחולות. הם מנסים לשבור את הקהילות, לוקחים את החזקים, אבל קמים חזקים חדשים. הכי גרוע זה הלחץ שמופעל על אנשים 'לעזוב מרצון'. אם זה היה מרצון, אם היינו יכולים לחזור למדינות שלנו, לא היינו נשארים שנייה בישראל. אני, ברגע שהייתי יכול, הייתי חוזר למשפחה שלי. עשר שנים לא ראיתי אותם. בשביל כסף היית מוותר על המדינה שלך? המשפחה שלך? בשביל כסף אנשים עוזבים עבודות כרופאים, עורכי דין, כדי להיות פה שוטפי כלים? לא. שנים שתקנו, ידענו שהוויזות זמניות, שהמצב לא מוסדר, שמתעלמים, אבל עבדנו בשקט. די. עכשיו הם רואים אותנו מדברים עברית, מפגינים, מדברים בתקשורת, אז אומרים 'כן וכן וכן', אבל זה משחק."
"המדינה לא עושה כלום חוץ מלדחוק אותנו לפינה. היא רוצה שאנשים יפחדו מאיתנו, אבל המציאות אחרת. הם אומרים שאנחנו רוצחים, שאנחנו סרטן, שאנחנו מחלות. המדינה לא יודעת עליי כלום. לפני שבועיים עשו לי סוף סוף את הראיון, אולי כי ראו שאני מנהיג בקהילה. אנחנו מכירים את האחוזים של אישור בקשות מקלט של אריתריאים וסודנים בארצות הברית ובאירופה, זה 80־90 אחוז. בארץ אישרו השנה שתיים. שתי בקשות, לא שני אחוזים. שני אריתריאים מתוך עשרות אלפים. ישראל מנסה לפתור את הבעיה בכוח. לא ראיתי בשום מקום בעולם מישהו שפותר בעיה של בני אדם בכוח".
קונדה קומי
בן 31 מסודן
בישראל מ־2008
עובד כרתך
בפגישה הקודמת סיפר קומי על הבריחה מסודן. על חמש השנים במצרים. על כך שהוא בן אדם עם אישיות, מחשבות ורצונות. על הניסיון לעשות דברים שהוא אוהב ולא רק לשרוד. על לימודי העברית והמוזיקה (מתופף). על כך שלא משנה לאן תלך בארץ, בסוף אתה חוזר לתחנה המרכזית. על הרצון לחיות חיים נורמליים, פשוטים.
"היו הפגנות. הכל נגמר. חלק מהחברים בחולות, חלק בתל אביב או חזרו לאפריקה. הממשלה עדיין לא אומרת די. עושים רק יותר רע. מכניסים אנשים לכלא או לוחצים עליהם לחזור לסודן כדי להיות שם בכלא. זה כאילו הממשלות של ישראל וסודן עשו הסכם והחליטו 'בואו נהרוג אותם'. אני מכיר אנשים שחזרו, משהו כמו 5,000 סודנים חזרו. כולם שם בכלא או מתים. אנשים שמחליטים ללכת הם מתאבדים. מי שבוחר לחזור בוחר למות. זה הייאוש שאנשים נמצאים בו, והממשלה יודעת מה היא עושה. אנחנו מדברים עם אנשים שזמינים שם והם מנסים לעדכן לגבי מה שקורה. בפעם הקודמת שנפגשנו היינו בשיא השביתה, ההפגנות והתקשורת, הכותרות בעיתונים. אבל הפוליטיקאים מתעלמים. לא מעניין אותם כלום. מי הם בכלל הפוליטיקאים האלה? הפוליטיקאים האלה זה אני, אתה והוא. אם לא היינו נמצאים פה לא היה להם כיסא, משרד ותפקיד. לא משנה איפה אני אהיה בעולם, אני אזכור את זה שהפוליטיקאים הם כלום בלעדינו."
"למרות הקשיים הקהילות שלנו מלאות במנהיגות ובתמיכה. עיתונאים יכולים לכתוב מה שהם רוצים. לפעמים מגיע צוות צילום, עובר דרך נווה שאנן עם מצלמה, יוצא מצד שני, וזו האמת שהוא כותב בעיתון או בטלוויזיה. אבל החיים שלנו לא נעצרים. זה שאין כתבות בעיתונים לא אומר שאנחנו לא חיים כאן. חולות זה מקום נורא, אבל זה לא סוף העולם. אנחנו לא הולכים למות שם. אנחנו עדיין מחכים לשמוע מה המדינה הזאת רוצה לעשות. אני מאמין שבסוף ההיסטוריה נכתבת איפשהו. מה שאנשים עושים היום, מישהו ישלם על זה יום אחד. זה מה יש".
בסו בלולה
בן 30 מהעיר נובה שבסודן
בישראל מ־2011
עובד כרתך
בפגישה הקודמת סיפר בלולה על השירות בצבא המורדים בסודן כנהג טנק. על ההוצאות להורג על ידי הממשלה. על הבריחה למצרים והחיים שם במחנה פליטים. על המעבר לישראל עם המדריך הבדואי. על השבועות בכלא סהרונים. על הלילות בגינת לוינסקי. על העבודה כשוטף כלים וכרתך. על ההיכרות עם טיה, בת זוגו הישראלית.
"מה שאנחנו מבינים עכשיו זה שהממשלה לא באמת רוצה שאנשים יהיו כלואים בחולות. זה היה אמור להיות תחנה בדרך ל'עזיבה מרצון'. עוד דרך להפעיל לחץ על אנשים, לקחת להם את התקווה, להפוך להם את החיים כאן לנוראים כל כך עד שיעדיפו לסכן את חייהם ולחזור לאפריקה. בחולות יש 3,500 מקומות, ומה עם כל עשרות האלפים האחרים? הם רצו שאנשים ייכנסו לחולות ויֵצאו מישראל בנגלות, עד שלא יישאר פה אף אחד. עכשיו, מפני שאנשים לא מסכימים לעזוב, הם נתקעו עם הכלא הזה. אנחנו לא יודעים לפי מה קובעים מי הולך לחולות ומי לא. ככה כולם מפחדים. הקהילות שלנו חזקות, אנחנו תומכים אחד בשני, ואחרי ש־14 חברים שלנו נהרגו כשחזרו לסודן, אנשים לא עוזבים את ישראל."
"מאז שפתחו את חולות הוויזות של כולנו קוצרו מארבעה חודשים לחודשיים. המצב שלי קצת שונה בזכות הקשר שלי עם טיה. כל דבר שאתה צריך במשרד הפנים לוקח לפחות יום שלם. יש שם תורים ענקיים, והרבה פעמים אתה מחכה יום שלם ואומרים לך לחזור מחר. אני אוהב את דרום תל אביב, זה לא כמו במקומות אחרים בישראל, לאנשים כאן יש ראש פתוח. אנשים שואלים למה אנחנו פה, והם לא מבינים שזה המקום היחיד שבו מקבלים אותנו. רוב האנשים בשכונות שבהן אנחנו חיים מסתדרים איתנו ואוהבים אותנו, אבל הקול של מי שאינו קיצוני לא נשמע. ככה זה בישראל, או שאוהבים אותך או ששונאים אותך".
פילמון אברהם
בן 24 מאריתריאה
בישראל מ־2011
עובד במטבח בבית קפה בעיר
בפגישה הקודמת סיפר אברהם על הילדות באריתריאה בכפר הצמוד לבסיס צבאי. על החייל שהוצא להורג מול כל הכפר כשהיה ילד. על היום שבו מרבית חבריו נלקחו לצבא כשהיה בן 16. על הניסיון לגייס אותו כמשת"פ של הצבא. על הבריחה. על הלילות הגשומים שבהם ישן בגינת לוינסקי. על החיים בפחד. על זה שאף אחד לא באמת רוצה להקשיב.
"מאז שנגמרו ההפגנות אני לא אחראי על כלום. ההפגנות לא עוזרות, הן רק יוצרות כעס. מי שמפגין כועס, מי שעובר ורואה שהרחוב חסום כועס, והממשלה כועסת כי אנשים מפגינים. אנחנו רוצים לדבר עם ממשלת ישראל, אבל היא לא רוצה לדבר, אז למה אנחנו עומדים ברחוב וצועקים? עכשיו אני רק רוצה ליצור קשר עם אנשים, זו הדרך היחידה. אני זוכר שהיה ערב אפריקאי בברים בתל אביב. את זה אהבתי. מוזיקה, אנשים, ככה נוצר קשר אמיתי. זה נראה כאילו לממשלה פה אין גבולות, הם יכולים לעשות מה שהם רוצים, לא משנה כמה זה מטורף. אני יודע שיש ישראלים שלא מאמינים שיש מקום כמו חולות, אבל זה קורה. עכשיו היה פסח והבנתי שזה חג החירות, אני לא יודע מה זה אומר."
"היו לי כבר חברות ישראליות, אבל אי אפשר ללכת ככה ברחוב. כולם מסתכלים, מעירים הערות, וההורים והחברים לא מקבלים את זה. איך אפשר להרגיש ככה אהבה? אולי יום אחד אני אמצא מישהי. אני אוהב את תל אביב. עכשיו אני שוכר דירה בפלורנטין, חושב לעבור ליפו. מאז המחאה לא הייתי במרכז העיר, מעבר לאלנבי או יהודה הלוי, אני לא מרגיש שם בנוח. אומרים שצריך ללמוד מההיסטוריה, אבל מה שנשאר מההיסטוריה זה סיפורים. רוב הישראלים פשוט שמעו את הסיפור על זה שכולם נגדם ושהם צריכים להגן על עצמם, וזו הסיבה שהם מתייחסים אלינו ככה. אני לא מאשים אותם, זה מה שסיפרו להם".