הילה רוח היא הדבר הכי קרוב שיש בישראל לכוכבת רוק. זה לא מספיק
האלבום החדש שלה טוב מאוד, אבל זה לא הכי טוב שהיא יכולה. אם היא רוצה לעשות את הקפיצה הגדולה היא צריכה לנטוש את הסצנה שאותה היא מובילה
בנובמבר 2013, בערב המחווה לנפטר הטרי לו ריד, עלתה לבמת הלבונטין 7 הילה רוח ושרה א־קפלה, טמבורין בידה, את "I'll Be Your Mirror" מאלבום הבננה של הוולווט אנדרגראונד, להקה שאת הצליל שלה אפשר לשמוע מבעבע מתחת לכל דבר שהיא עושה. זה היה ביצוע נהדר ומינימליסטי. רוח הייתה עדיין עניין ליודעי ח"ן, אחרי צאת האלבום של להקת כלבי רוח ולפני קריירת סולו שתהפוך אותה לדבר הכי קרוב שיש בישראל לכוכבת רוק.
עוד כתבות מעניינות:
התפנית הבלתי צפויה של ארקטיק מאנקיז
איך למדתי להפסיק לדאוג והתחלתי לאהוב טכנו
הביצוע ההוא היה מחווה ללו ריד, אבל יותר מכך הוא העלה השוואה מתבקשת בינה לבין ניקו, ששרה את השיר במקור. מובן שאין הרבה דמיון בין השתיים, אבל זה לאו דווקא רע. אלבומה החדש והשני של רוח, "מוסיקה לפרסומות", מעלה דווקא השוואה לחברה אחרת בוולווט. האלבום מסתיים בשיר "אנלא יודעת לשחות", שכמו "תל אביב" מהאלבום הקודם משתייך למסורת שירי סיום קטנים, ממזריים ולוזריים במידת מה. אולי השיר הכי מפורסם במסורת הזאת (מלבד "Her Majesty" מ"אבי רואד" של הביטלס) הוא "After Hours" מהאלבום השלישי של הוולווט אנדרגראונד.
לרוח יש יותר במשותף עם המתופפת מורין טאקר ששרה אותו מאשר עם ניקו. החספוס שמתמזג למתיקות, האנדרוגיניות, האנדרדוגיות. טאקר שרה (למילותיו של ריד) על חוסר היכולת להתמודד עם העולם שבחוץ שמלא באנשים שותים, רוקדים, מתאהבים. על זה שרה גם רוח, עם תוספת של תקיעות ודקדנטיות סטייל תל אביב ההיפסטרית של 2018 . "אני רוצה לבכות אבל אני מרים", "המסיבה הזאת דוחה / אבל אני אוהבת אותך" – "מוסיקה לפרסומות" מלא בניסיונות להרים שנועדו להיכשל.
אבל בניגוד לטאקר, לרוח יש צדדים נוספים שבאים באלבום החדש לידי ביטוי הולם יותר מב"רופאה במערב" הקודם. כל מי שראה את ההופעה המחשמלת שלה באינדינגב האחרון הבין את שינוי הפאזה. רוח היא זמרת טובה (גם אם מעט לוקה בתסמונת הקול המתחנחן), מלחינה מוכשרת וכותבת טקסטים בינוניים עד לא רעים (היא עדיין לא מצאה את הדרך לחבר בין היומיום למופלא באופן טבעי – המשפט הנהדר "יש זעם במוצרי חשמל" בשיר "אלביס" תקוע בתוך טקסט בינוני על מערכת יחסים). הנתונים הבסיסיים האלה היו מותירים אותה עוד מוזיקאית בסצנת האינדי, אלמלא הייתה לה נוכחות כל כך יוצאת דופן בנוף התרבותי הישראלי.
כאמור, היא הדבר היחיד שמתקרב לכוכבת רוק בארץ. היא נראית רוקנ'רול, היא שרה רוקנ'רול, היא מובילה להקה, מנהלת הופעה, מתלבשת ונשמעת רוקנ'רול. מאז ענבל פרלמוטר לא היה כאן דבר כזה. היא גיבורה של המון בחורים ובחורות בגילי העשׂרה עד גילי ה־20 המוקדמים, כי יש בה משהו שנראה להם אמיתי בתוך הזיוף המודע שבו היא והם חיים. כשהם יהיו גדולים הם רוצים להיות הילה רוח. הם מביטים בה בהערצה. דרום תל אביב המסריחה, מערכות היחסים המאכזבות, השתייה והסמים והשעמום הגדול – כל זה נשמע מפיה רומנטי להחריד, בדיוק מפני שהיא לא עושה לזה רומנטיזציה.
ב"מוסיקה לפרסומות" היא השתחררה מעט מהגישה הילדותית לנושאים האלה שעטפה את "רופאה במערב". גם הסאונד השתכלל. הבסיס נשאר ליינים חזקים של בס ואסתטיקה כללית של גאראז', אבל התרומה של רם אוריון להפקה ולשירים הופכת את האלבום לחגיגה ביזארית של להקה ולא ליומולדת מלנכולי של סולנית בודדה כמו באלבום הקודם. השחרור מטביעת האצבע של יהוא ירון, שהפיק את כלבי רוח ורוחו שרתה גם על "רופאה במערב", עשה לה טוב.
היום היא נשמעת כמו חוד החנית של הסצנה שמורכבת מהמסך הלבן, קוסטה קפלן, רייסקינדר, המפשעות ורד אקסס. במידה מסוימת העובדה שהיא עשתה קפיצת דרך יחד עם המוזיקאים האלה ומובילה היום בבירור את הסצנה מביאה לתקווה שהיא גם תשתחרר ממנה לגמרי. כי זה כיף שיש כאן סצנה כזאת וכיף שאישה נמצאת בראשה, אבל אם רוח רוצה לפרוץ קדימה באמת – מבחינה אמנותית, לאו דווקא מסחרית – כדאי לה לנטוש את הספינה לגמרי, כי טבעה של הספינה הזאת לטבוע. וזה בסדר, זו אסתטיקה של טביעה, של דקדנטיות. זה חלק מהעניין. האלבום השני והטוב מאוד הזה צריך להיות עוד שלב בדרך של הילה רוח להפוך למוזיקאית הכי חשובה בישראל. האלבום הבא שלה צריך להסתיים בשיר גדול, ווינרי, בשיא.
הילה רוח תשיק את "מוסיקה לפרסומות" בבארבי, קיבוץ גלויות 52 תל אביב, שבת (9.6) 20:30, 55 ש"ח