הזוגיות של לה-פו וגסטון מעניינת יותר מזו של בל והחיה
הקטעים המוזיקליים המושקעים, הכוראוגרפיה, וההיצמדות לעלילת הסרט המצויר - הכל מוצלח, אבל משהו בכל זאת חסר
ההפתעה הגדולה של העיבוד החדש של אולפני דיסני לסרט המצויר מ-1991 היא לוק אוונס. החתיך הוולשי, שהתמחה בגילום גיבורים מיתולוגיים למיניהם, מצחיק מאוד בתפקיד גסטון המאוהב בעצמו, ואף מתגלה כזמר מעולה. לצידו, ג'וש גאד נוגע ללב בתפקיד הסיידקיק המתוסכל לה-פו, שמנסה לעורר את מצפונו ואת אהבתו של הצייד האגוצנטרי. הזוגיות הלקויה של השניים הרבה יותר מבדרת, מרובדת ומעניינת מזו של הזוג הרומנטי שבמרכז הסיפור.
אמה ווטסון מתוקה כנערה חובבת הספר בל, אבל קשה לדבר על כימיה בינה לבין החיה, שהעיצוב שלה עדיין לא מושלם – גם אם מדובר בשיפור ביחס לגרסה המצוירת. הנסיך היפיוף הפך למין אריה כחול עיניים עם קרניים, והוא לא באמת מכוער או מאיים, וגם לא טראגי. למען האמת, כשבסוף הוא הופך לדן סטיבנס הבלונדיני, אפשר להבין מדוע בל מבקשת ממנו לגדל זקן.
כידוע, הכל התחיל בסיפור צרפתי מהמאה ה-18 שזכה לאינספור עיבודים. אחת הבחירות המעניינות של הגרסה הנוכחית היא לעצב את הקרב בין גסטון לחיה כהומאז' ל"קינג קונג", שהיה בתורו עיבוד מודרני לסיפור "היפה והחיה". פרט לכך, גרסת הלייב אקשן צמודה למדי לעלילת הסרט המצויר, ואף משחזרת כמה מעמדים מתוכו, אבל כדי להצדיק את עצמה נוספו לה כמה רהיטים אנרגטיים – בהם צ'מבלו בגילומו של סטנלי טוצ'י – ונכתבו לה ארבעה שירים חדשים על ידי אלן מנקן והווארד אשמן.
הסצנות המוזיקליות עם כוראוגרפיה בנוסח בזבי ברקלי (האיש שהמציא את הכוראוגרפיה הקולנועית אי אז בשנות השלושים) היו הרגעים הכי טובים בסרט הקודם, ולצד הרמזים ההומוסקסואליים המתוקשרים, החלטת הבימוי העיקרית של ביל קונדון היתה להרחיב ולהעצים את התפיסה של הסרט כמחזמר קלאסי. רוב הקטעים המוזיקליים מושקעים ומוצלחים (ואמה תומפסון שרה את שיר הנושא יותר יפה מאנג'לה לנסברי) אבל זה לא לגמרי מספיק כדי לפצות על החלל הרגשי שבלב הסרט המרהיב והרעשני הזה.
על מה הסרט:רימייק לייב אקשן לסרט המצויר על פי האגדה הצרפתית
ללכת?כן, בעיקר (או רק) אם אתם אוהבים מיוזיקלס