הכבש השישה עשר לא לבד: הקאמבקים הגדולים שאנחנו צריכים

כמו שאחרי הקיץ בא החורף (סורי, אין לנו באמת סתיו), כך גם בתרבות הישראלית העונות מתחלפות. והנה, פתחנו באופן רשמי את עונת האיחודים. אתם יודעים, הרגע העונתי הזה בו פרנסי עולם הבידור הישראלי מנסים לסחוט את המיץ האחרון מהצלחות העבר שלהם. בהוליווד קוראים לזה קאמבק, כאן קוראים לזה איחוד, ובקופות קוראים לזה להיט. אחרי שמשפחת תאקט השיקו את העונה, הגיע השיא עם "הכבש השישה עשר" שחזרו להקריס את האתר של הזאפה, ובקרוב צפויים לחזור לבמות גם צעירי תל אביב, עם מופע המבוסס על "לא כולל שירות". באופן אישי, קניתי כרטיסים לשניים מהם, וגם לשלישי אני שוקל בחיוב. בסוף יש בנוסטלגיה שכזו נחמה קטנה, אז בואו ננסה לנחם עד שלא נוכל להרגיש יותר כלום. לרגל תחילת העונה, רצינו גם אנחנו לסייע מעט לעולם התרבות שמקושש מופעי עבר, ולהציע כמה איחודים שאפשר – ולעיתים גם צריך – להרים עבורנו. בואו נדמיין עתיד יותר עבר.

>> ב"ארץ נהדרת" רואים את הממשלה הזאת כמו שהיא: פשוט פאתטית
>> בית הקולנוע של מובילנד הוא שדרוג מצוין. לפחות עד שיהיה פה דביק

הלהקה

יש למישהו ספק שזה בדרך? האווירה הפרו-צה"לית, הרצון העז בנוסטלגיה מתוקה מימים שבהם המלחמות הצטלמו יפה והאייקוניות של הסרט כמעט מחייבים את מופע האיחוד הגרנדיוזי. אז אולי הם כבר לא יכולים לפזז כמו על הסט של אבי נשר, אבל ששי קשת, גידי גוב, גילת אנקורי, לירון נירגד האדירה והחבורה ישמחו להחליף את צוות השחקנים שכרגע רץ עם המיוזיקל וכל מה שתצטרכו זה רק למשכן כליה כדי לראות את המופע בהיכל התרבות. הבעיה היחידה תהיה לשיר את "שיר לשלום", מי יודע אם עדיין יהיה חוקי להגיד את מילת ה-ש'.

רמת אביב גימל

אין ספק שהחזרה לשנות התשעים פופולרית בתקופה כזו, אז למה שלא נארגן פרק איחוד של אופרת הסבון המצליחה? והפעם – סבתא עידית לינוביץ' (גילת אנקורי) כבר מזמן הפסיקה להיות ביצ'ית, למרות שהיא בהחלט פאסיב אגרסיב לשרון (יעל בר זוהר) על איך היא מגדלת את הילדים עם גיא זוארץ, שחי חיים כפולים באיזה אי טרופי. בינתיים דפנה (נועה תשבי) חווה תופעה נדירה בשם אמניזיה, ולא ממש זוכרת איך לדבר עברית, אלא רק את אותו הנאום של סרטוני ההסברה. הבועה מתפוצצת.

מ.ק. 22

ברור שיש כאן משאלת לב מסוימת, ובכל זאת – בתקופה שבה הצבא פשוט מממש את התיאוריה המ.קית שלפיה הכל פה שכונה, איך אפשר לוותר על הסדרה המיתולוגית? גבי שוקרון מודח מתפקיד מפקד הבסיס רק כדי להיות ממונה לשר ביטחון הלקקן בהיסטוריה (וזה כולל את ישראל כ"ץ!), חנוכה ושולמן נטחנים במילואים במשך חודשים, וכולם חושבים שאדיסו נהרג בתקיפה, אבל הוא סתם נעול במקרר של המילקי. יאיר לפיד עדיין חושב שהוא הכי ישראלי, פשוט עכשיו יש לו גם זקן. עבד אבו ג'מאל מעונה בכלא. פחות מצחיק.

מסודרים

אחת ההשפעות הגדולות של מלחמת ה-7.10 היא הפגיעה העמוקה בתחום ההייטק, ובמובן הזה, פרק איחוד של "מסודרים" יהיה רלוונטי במיוחד, בעיקר כי הוא לא יהיה כאן. תומר לוי כבר מזמן הסתדר על רילוקיישן למיאמי, ברלד חתך לתאילנד, ורק שניים נשארו בארץ: גיא פוגל ממובילי "אחים לנשק", וארז סתם תקוע במילואים. הסטארט אפ נסגר, כמו הרבה דברים בשנה האחרונה, אך תקווה חדשה מתעוררת כשלתומר לוי יש לפתע רעיון לסטארטאפ חדש שמחבר ילדים שמכורים לגיימינג ומיירטי כתב"מים.

ששטוס

רצינו ניינטיז? כן! רצינו נוסטלגיה? כן! רצינו לראות את אפרת רייטן פוגשת את גיל ססובר אחרי שהכירה את אשתו במלייה? לא ממש! ובכל זאת, איחוד של כוכבי ערוץ הילדים לעונה חדשה של ששטוס תהיה אחד הרגעים המעניינים יותר על המסך. דמיינו לרגע את עודד מנשה מוציא לרגע קל את הלשון הארוכה מערוץ 14, ופוגש שוב את איתי שגב הלא שתקן לאולפן. רק האפשרות לטוס לחו"ל, אפעס, לא מי יודע מה ריאליסטית. לא נורא, הכיתה המנצחת תסתפק בטיול אוטובוס מפנק לאילת. תשאירו מקום בבטן לביקור ביטבתה.

גזוז

אם חשבתם שלא תהיה עוד אפשרות לרוקן לכם את הכיסים, קבלו את הלהקה היחידה שלא מתאחדת או התאחדה (למעט הבלחה בתוכנית האירוח של דני סנדרסון ב-1996, אם אתם מתעקשים להתקטנן: הקלאסיקות הפופיות והאסקפיסטיות שכתב סנדרסון, יחד עם גידי גוב ומזי כהן, מתבקשות כמעין אנחת רווחה מול הבלגן מסביב, וההומור הנונסנסי שאפיין את הלהקה הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו. הם אולי לא ישברו את פארק הירקון כמו כוורת, אבל היינו משלמים כסף טוב כדי לראות אותם שוברים משהו.

פלורנטין

שנות התשעים, כידוע, הם ספק נהדר לרגשי הנוסטלגיה – וקשה לחשוב על משהו נוסטלגי יותר מאשר סדרת הניינטיז המיתולוגית של איתן פוקס, גל אוחובסקי ועדו בורנשטיין מימיה היפים של טלעד. הקאסט המקורי כבר מבוגר וסדרה על בני 50 פלוס בשכונת הג'יף תהיה עצובה למדי, כי בפלורנטין עצמה כבר אין ממש זוגות אופנתיים (רובם נטשו לחו"ל או הסתדרו על איזו דירה ברמת גן), אז נסתפק בסדרה על מי שנמצאים היום בפלורנטין: עובדי הייטק, צעירים סטלנים שלא קיבלו את הממו על נווה שאנן ופועלים זרים מהשכונות הסמוכות שנרדפים על ידי כוחות משטרת ההגירה. וקארין אופיר. על קארין אופיר אנחנו לא מוותרים.

פלטפוס

התקופה שבה אנחנו נמצאים כל כך חסרת היגיון, שנראה שנונסנס הוא התשובה המתבקשת. חברי "פלטפוס" לא נעלמו מהנוף ברובם – גרייניק ואלתרמן עדיין מופיעים, תומש מחלטר עם מופעי סטנד אפ פה ושם, תומר יוסף הפך להיות מוזיקאי אגדי, ירדן בר כוכבא נהדרת בכל מקום. אבל נדמה לי שעבור כולם, קאמבק של "פלטפוס" הוא התשובה המושלמת למצב. המתנ"ס של נווה חמציצים אמנם לא קיים במציאות, אבל הוא קיים בתוכנו ולא יזיק לנו סיבוב מעודכן בעולמם של הפלטפוסים: עם ברגיג המדרדר שבטח מונה לשר בממשלה; עם צחי ומאיר שמנסים להשתמש בדרכון היבוסי כדי לצאת מהארץ; עם איש החרגול שוב נקרא להציל את כולנו – ועם המערכון שנראה לי שלוכד את התחושה של כולנו: אני אוהב את המדינה, אבל המדינה לא ממש אוהבת אותי. זה נשמע לכם סותר, אבל זה לא.