הכבש השישה עשר: אוקיינוס של אהבה מהקהל אל הבמה ובחזרה

"הכבש השישה עשר" (צילום: אבישי סלע)
"הכבש השישה עשר" (צילום: אבישי סלע)

הופעת הבכורה של "הכבש השישה עשר" פירקה את כל מה שעמד על הלב עם הרבה הומור ומודעות עצמית ובעיקר עם מוזיקה גדולה מהחיים: יהודית רביץ חזרה כמו גדולה, יוני רכטר התעלה על עצמו, ברוזה וגוב העלו את כוורת ואריק אינשטיין באוב, ואבישי סלע היה שם ובכה חצי ליטר דמעות

22 בינואר 2025

כש"הכבש השישה עשר" ניסתה להופיע עם האלבום שלה בשנות השבעים, זה נגמר בכישלון די חרוץ. 46 שנה אחר כך הכל התהפך – הדורות שהאזינו לאלבום כילדים התבגרו, ורפרשו את האתרים בהתלהבות כדי להשיג כרטיסים להופעה. האם היה כאן צורך בנוסטלגיה כדי להרגיש יותר טוב עם המציאות המבאסת? תנוחו.

>> הביט פנימה: הראפ הישראלי הוא הראשון להגיב לטראומה של 7 באוקטובר
>> מבול אלבומים: ינואר הנוכחי הוא חודש היסטורי בתולדות ההיפ הופ הישראלי

אני שונא את הניסיון לחפש סימבוליות בשקל, את הניסיון של כל מיני אנשים לתייג את ההופעה כ"אשכנזית" או כ"כזו שמתגעגעת לארץ ישראל הישנה והלבנה והיפה" (כפי שניסו לעשות לאריק איינשטיין ז"ל אחרי מותו). "הכבש", למרות הזהות הברורה של היוצר שלה, היא יצירה כלל-ישראלית שבאמת באמת מחבקת את כולם והניסיון הסוציולוגי-עאלק לייחס להופעה איזה געגוע לארץ אבודה – הוא ניסיון דלוח וחסר ערך בעיניי. קודם כל כי הארץ האבודה ההיא לא הייתה נהדרת כמו שמספרים בדיעבד, ודבר שני כי "הכבש" מקבלת את האהדה שלה קודם כל בגלל שהיא יצירה מוזיקלית מדהימה, על-זמנית, מרגשת ונוגעת בכל נימי הנפש. וזה לא משנה מאיפה באת, מה צבע העור שלך או לאיזה מפלגה אתה מצביע. חלאס.

הכל מוכן ליצירה המוזיקלית האדירה שנעשתה כאן. "הכבש השישה עשר" (צילום: אבישי סלע)
הכל מוכן ליצירה המוזיקלית האדירה שנעשתה כאן. "הכבש השישה עשר" (צילום: אבישי סלע)

אבל אם "הכבש השישה עשר" היא ביטוי למשהו, הרי שהיא ביטוי ליצירה המוזיקלית האדירה שנעשתה כאן לאורך עשורים – לא רק של "הכבש", אלא גם שורת השירים המטורפת שהיתה בחלק השני של ההופעה. מ"מתחת לשמיים" ל"באה מאהבה", מ"לקחת את ידי בידך" ל"אין עוד יום", "סיגליות" ו"עטור מצחך" – שירים מתקופות שונות של יוצרים שונים, כולם חלק מתוך חתיכת קטלוג ישראלי שעומד בסטנדרט הכי גבוה שיש בעולם. וזה רק ממי שהופיע על הבמה בהיכל התרבות אתמול. יש עוד עשרות יוצרים כאלה בדיוק. במובן הזה, האירוע שחגג את המוזיקה המדהימה הזאת – של גפן ורכטר וסנדרסון ורוטבליט, הוא אחד האירועים הכי פטריוטיים שהייתי בהם בחיים שלי. כל כך הרבה דברים טובים עשינו כאן בתרבות העברית ששווה להילחם בשבילם.

למלכה יש כתר: יהודית רביץ ניצחה את הפחד

בסופו של דבר, עם כל הכבוד לגידי גוב, דייויד ברוזה ובוודאי ליוני רכטר – החגיגה אתמול הייתה של יהודית רביץ שחזרה לבמה אחרי שמונה שנות היעדרות. אפשר היה להרגיש את זה מתחילת ההופעה ועד סופה – מהפאנצ'ים הקטנים והמחודדים שנזרקו לעברה (כולל היא עצמה, שאמרה: "לא יודעת מה אתכם, אני ישנתי שמונה שנים"), ועד הרגע שבו יוני רכטר שר ב"שוב היא כאן" – "היא עזבה את הבמה, והנה חזרה" (כשכולם יודעים למי הוא התכוון). 

רביץ, מבחינתה – אחרי שמונה שנים שבהם לא הופיעה – הרגישה כאילו מעולם לא עזבה. הקול הצלול, הכריזמה המטורפת, ה"פיל" והרגש שהיא מבטאת – הכל נשאר שם. כנראה שהיא היתה צריכה את הנוכחות של גוב, רכטר וברוזה יחד איתה כדי לעבור את פחד הבמה המסוים שהיה לה – אבל כשהמיקרופון בידיים שלה, הפחד נעלם לחלוטין (כך לפחות זה הרגיש כצופה מבחוץ).

"הכבש השישה עשר" (צילום: אבישי סלע)
"הכבש השישה עשר" (צילום: אבישי סלע)

גם אריק איינשטיין ז"ל היה מאוד נוכח בהופעה הזו. לא מפורשות, כמובן – אין לו קשר אמיתי ל"כבש השישה עשר" – אבל כמעט יכולת לשמוע את קולו מבצבץ מבין השירים. מחרוזת שירי הילדים שלו, "מה עושות האיילות" שקפץ פנימה בין שירי האלבום וכמובן הרגע המדהים שבו "עטור מצחך" פרץ קדימה – ניסו למתוח את הקו שמחבר בין "הכבש" לבין היצירה של אריק לילדים: היכולת לדבר בגובה העיניים, ליצור לילדים כמו שיוצרים למבוגרים, עם נושאים טיפה אחרים. זה מה שהפך, גם את שירי הילדים של אריק וגם את "הכבש", לקלאסיקות ואולי קצת חסר ביצירה שנעשית היום לילדים.

ד"ש מכוורת (ובלי הולוגרמה של יהונתן גפן)

והיה עוד אדם אחד, שלא היה באולם – אבל רוחו ריחפה מעל העסק. כנראה שיהונתן גפן ז"ל היה מתייחס בצורה קצת צינית למופע הזה; אם הוא היה על הבמה, כנראה הוא היה זורק איזו בדיחה סאטירית עוקצנית כלפי הממשלה, או נתניהו, או בן גביר. ועדיין, א-פוליטית ככל שההופעה הייתה, זו היתה האנדרטה המושלמת ליצירה של גפן – אגב, לא רק דרך השירים של "הכבש"; אלא גם דרך שירי סולו כמו "סיגליות" ו"יהיה טוב", וכמובן דרך קטעי הקריאה (שהצליחו להימנע מהקרינג' של לעשות AI או הולוגרמות – מה שהיה החשש העיקרי שלי) והקול המאוד מזוהה שלו.

הרפרנס הברור של ההופעה, בין אם הוא מפורש או לא, היה הופעת איחוד גדולה אחרת – האיחוד האחרון של "כוורת" באוגוסט 2013. יש הרבה הבדלים בין שתי ההופעות – "הכבש", בסופו של דבר, היא אקט של אלבום אחד; "כוורת" חגגה רפרטואר של שלושה אלבומים. "כוורת" כבשה את פארק הירקון ובריכת הסולטן, "הכבש" הסתפקו בהיכל התרבות (למרות שאם הם היו רוצים פארק – כנראה שהקהל היה שם בכל מקרה). גידי גוב ויוני רכטר אמנם כאן, אבל גם יותר מבוגרים ב-12 שנה.

אריק ויהונתן בטח היו מרוצים. "הכבש השישה עשר" (צילום: אבישי סלע)
אריק ויהונתן בטח היו מרוצים. "הכבש השישה עשר" (צילום: אבישי סלע)

ועדיין, יש גם לא מעט קווים מחברים – הייתה רוח מאוד "כוורתית" שריחפה מעל ההופעה הזו. גם הוידאו ארט ברקע (שמאוד הזכיר את מה שהלך על הבמה של "כוורת"), כמובן גידי גוב ויוני רכטר – אבל בעיקר, נדמה לי, המתח המתמיד בין הרצון לחדש ולהפתיע לבין הלחץ הגדול (מהקופות, בעיקר) להישאר בגבולות הגזרה ולשמור על הביצועים כמו שהם. בסרט "שק של סנטימנטים", שעשה אבידע לבני על האיחוד של כוורת, יוני רכטר סיפר איך הוא היה זה שניסה למתוח את הגבולות – לפתוח את השירים, לייצר עיבודים חדשים, להפתיע; אבל די נתקל בחומה בצורה מצד דני סנדרסון וגידי גוב, שהם היו במידה רבה האבות המייסדים של הפרויקט הנ"ל. הם רצו לחזור למקור וזה מה שהיה.

על ההופעה הזאת קשה להגיד את זה. הביצועים מהאלבום הישן של "הכבש" הצליחו לקבל חיים חדשים על הבמה – "ברקים ורעמים" התפתח לשיר קאנטרי-טקסני, "כשאהיה גדול" שגם במקור קרץ לרגאיי הפך לשיר רגאיי פאר אקסלנס על הבמה, שלא לדבר על הברקות קטנות כמו הרגע שיהודית רביץ אימצה מהופעה משותפת עם יוני רכטר ועלי מוהר (מ-2004) – בית נוסף ב"יוסי, יוסי" שבו היא שרה (על אותו הלחן) על יתר חברי הלהקה "האחד הביא גיטרה, השני רק מזמר, השלישי בחור גבוה, מנגן על הפסנתר". רגע שגם העלה חיוך וגם הציף רגשית.

להגניב ולהפתיע: יוני רכטר עשה את זה שוב

לצד הרצון לתת לקהל את מה שהוא רוצה, רכטר הרשה לעצמו גם למתוח טיפה את הגבולות וזה רק שירת את החוויה. הקהל קיבל חוויה הרבה יותר עשירה מאשר אם הם היו מסתפקים בשירים מפעם, כמה ביצועי סולו ויאללה הביתה. רכטר נתן לאנשים תמורה מלאה לכספם עם שירים שגם הצליחו לרגש ולנחם – אבל גם להגניב ולהפתיע. לא אני האיש שידבר על הזכויות שיש לרכטר בעולם המוזיקה, אבל עוד אחת נוספה לו אתמול.

פירקו את כל מה שעמד על הלב. "הכבש השישה עשר" (צילום: אבישי סלע)
פירקו את כל מה שעמד על הלב. "הכבש השישה עשר" (צילום: אבישי סלע)

"הכבש השישה עשר" נפלו על תקופה שבה מצב הרוח הלאומי קצת הפכפך, נע בין חזרת החטופות רק כמה ימים קודם לבין המציאות שעדיין מבעבעת ותחושת הערפל. ההופעה לא חיפשה לתת פתרונות למצב הזה – היא לא חיפשה להטיף, אלא בסך הכל באה לנחם. ויש בזה ערך. נחמה היא לא דבר שבהכרח צריך להיות מפורש; כל אחד בא להופעה עם הסרטים שלו, וכנראה שכל אחד התרגש משירים אחרים (אני פשוט בכיתי חצי ליטר דמעות כל ההופעה) – אבל נדמה לי שאם היה משהו קולקטיבי, זה עצם הרצון ביד המנחמת הזאת. זו קלישאה מאוד גדולה לשיר "יהיה טוב" כדי להאמין שבאמת יהיה טוב, אבל לפעמים זה כל מה שהיינו צריכים. גם אני באופן אישי לגמרי.

לחיות בישראל בשנה וחצי האחרונות הרגיש כמו לשחות באוקיינוס של כאב, מה-7.10, דרך החיילים שנהרגו כל יום והחטופים שעדיין בשבי, התחושה היא שמשהו עמד באוויר. זה קצת השתחרר עם החזרה של אמילי, דורון ורומי (שגם הוזכרה על ידי רביץ, שנייה לפני הביצוע הממיס ל"מילה טובה"), ועדיין כנראה שזה המטען שאיתו נכנס הקהל הגדול להיכל התרבות.  אבל מה שקרה בתוך ההיכל, כשההופעה הזאת השתחררה, זה אוקיינוס של אהבה. אהבה שבאה מהאמנים על הבמה אל הקהל, והגיעה אליהם חזרה. היפי? קלישאתי? סאחי? תקראו לזה איך שתרצו. זו היתה פשוט חוויה שכזו שפירקה את כל מה שעמד על הלב, בדרך לא קלישאתית, עם הרבה הומור ומודעות עצמית, ובעיקר עם מוזיקה גדולה מהחיים.

"הכבש השישה עשר" הגיעה לסיבוב הזה עם ציפיות בשמיים. קשה לעמוד ברף הגבוה שמוצב לך כשאתה סולדאאוט תוך כמה שעות. נדמה לי שאיכשהו, הם הצליחו להתעלות אפילו על הציפיות האלה. מי שיילך להופעה הזאת, בין אם הוא מחפש איזה רגש נוסטלגי ובין אם הוא סתם רוצה להרגיש כמו הילד שהוא היה, יקבל תמורה מלאה לכספו ובדרך, אולי, גם קצת ירגיש יותר טוב.