לא שמים קציצה: ההמבורגרים הטבעוניים הכי טובים בתל אביב

פעם היה צריך לחפש בנרות המבורגרים טבעוניים נורמליים, היום הם בכל מקום. יואב רבינוביץ' הלך לנגוס בלחמניות הבולטות בעיר כדי להבין איפה הכי טעים

הטבעוני של אלגריה. (צילום: Wolt)
הטבעוני של אלגריה. (צילום: Wolt)
3 בספטמבר 2019

בורגר ראנץ'

הסיבה היחידה לאכול בבורגר ראנץ' היא נוסטלגיה, ואין מטפורה גדולה יותר לנוסטלגיה מבורגר ראנץ'. אתה נכנס כי זה מזכיר לך את הילדות, ואחר כך מתבאס כי אתה נזכר בילדות. סניף בורגר ראנץ' מנורה מבטחים הוא כמו קפסולה של זמן מהניינטיז. התחושה שהמקום משרה היא שסגרו אותו לפני 20 שנה ושכחו לספר למוכרים או ללקוחות, אז הם פשוט ממשיכים לבוא האינרציה, עד שהפריזר ייגמר. זה ה-מקום להסתגר בו במקרה של שואה גרעינית. נראה שהוא ישרוד הכל. אני מבקש מהמוכר דאבל טבעוני. המוכר מסתכל עליי בעיניים אדישות ופה חצי פתוח. אני מנתק אותו מהחשמל ומחבר שוב, נותן לו כמה דקות ומזמין שוב.

הלחמנייה: לחמניית בורגר ראנץ'. דהוייה, מעט מכווצ'צ'ת, אבל סומסומית וסופגת.
בצד: הצ'יפס המסולסל של בורגר ראנץ'. אני תמיד אהבתי אותו, אבל הפעם הוא יצא רותח במיוחד.
הקציצה: יודע כל קרניבור שבבורגר ראנץ' לא לוקחים שתי קציצות – כי ככה מרגישים את הבשר והטעם. הרעיון בבורגר ראנץ' הוא קציצה שטוחה וטעמים שטוחים. ובכל זאת, לקחתי שתי קציצות כדי לחוש את הטעם. ובכן – הפתעה. הקציצה של בורגר ראנץ' עשויה מחלבון סויה ופטריות, וזה עובד. פה ושם היו טעמים שהזכירו טבעול, אבל בגדול לקציצה היה טעם עמוק וטעים, ומדי פעם הייתה תחושה של אומאמי. הקציצה הייתה גדולה, וברעב של אדם בגודל בינוני אחת תספיק לחלוטין.
מזכיר בשר? בטעימה עיוורת הייתי מתבלבל.
כמה עולה? 28 ש"ח להמבורגר, 49.90 ש"ח לארוחה, 450 ש"ח לטיפול בפלאשבקים מהילדות.
לסיכום: ב-50 ש"ח לארוחה מדובר באחת האפשרויות הכי VFM מהרשימה. באופן מפתיע, הקציצה הטבעונית טובה גם יחסית לראנץ' הבשרי וגם אובייקטיבית ביחד להמבורגרים האחרים ברשימה.

הטבעוני של בורגראנץ'. (צילום: עירד נצר)
הטבעוני של בורגראנץ'. (צילום: עירד נצר)

אלגריה

תחילה, כמו כל אופנה, טבעונות נתפסה כמשהו רדיקלי מבחינה אידיאולוגית והיפית מבחינה סוציולוגית. אלגריה היא מה שקרה לטבעונים אחרי שהם למדו תואר במדעי הרוח, עשו הסבה להייטק, התחתנו, עשו ילדים ואז התמסרו לפוליאמורה – הם התברגנו. עכשיו הם רוצים בית קפה ומעדנייה. ובצדק. אלגריה היא בדיוק זה. מנות בית קפה תל אביביות שכולן הומאז' טבעוני למנות בית קפה כמו שקשוקה טופו וקינוחים, וכן מעדנייה שמהווה אלטרנטיבה גם עבורה הקהילה שאני גאה לקחת בה חלק, קהילת נגעלי הלקטוז ושונאי המיונז.

הלחמנייה: לחמנייה קלילה ודהויה, מזכירה את זו של הבורגר ראנץ', ובקטע קצת לא טוב.
בצד: תפודים קטנים ו"דרוסים", לדעתי הורתחו ואז נאפו בתנור. גם הם היו די דהויים וחסרי טעם. נדרשה חריכה הרבה יותר רצינית כדי להיות קראנצ'ים. יוגורט הקשיו שהוגש בצד היה חסר טעם.
הקציצות: אלגריה מציעה מספר סוגים של המבורגר. לקחנו שניים. האחד נשמע כמו פרודיה – הוא עשוי מ"קטניות מונבטות וכוסמת ירוקה, אגוזי מלך ופטריות שיטאקה". בסוף טעמו הזכיר מעט פלאפל אפוי, ומצב הצבירה שלו הזכיר יותר מדי את זה של הלחמנייה. מה שהתקבל בסוף הוא ביס רך ועמום. ייתכן שהקציצה, שלא בפורמט של המבורגר, הייתה עוברת יותר. ההמבורגר השני שדגמנו היה "המבורגר ים" העשוי מקציצות טופ ואצות. אצות הן מרכיב מבריק במטבח הטבעוני לחיקוי טעם דגי, וההמבורגר היה מוצלח למדי. האמת – מוצלח יותר מרוב הניסיונות שטעמתי להמבורגר סלמון אמיתי.
מזכיר בשר? מזכיר דג!
כמה עולה? 54 ש"ח להמבורגר עם צ'יפס.
לסיכום: אין שום סיבה לדחוף כוסמת ירוקה לתוך לחמנייה. אצות דווקא כן.

הטבעוני של אלגריה. (צילום: Wolt)
הטבעוני של אלגריה. (צילום: Wolt)

סוסו אנד סאנס

סוסו אנד סאנס זה הסטטיק ובן אל של עולם המזון המהיר. ההפקה נוצצת ועשירה, הכל משפריץ מלאכותיות ומסחור, ההצלחה מסחררת, ובעיקר – אסור לך לא לאהוב אותם. די להיות ניג'ס. כן ממוסחר, לא ממוסחר, אתה צריך לאהוב ותסתום. מנסים להקים פה מדינה. ובכל זאת, החוזה בסוסו הוא ברור – נסה להתעלם מהמיתוג, המחיר, הרעש, התוספות הלא קשורות, ותקבל ארוחה הגונה ויהיה לך טעים. עכשיו הגיע הזמן לבדוק האם על ההסדר הקיבוצי הזה נחתם גם צו הרחבה לטובת הטבעונים.

הלחמנייה: לחמניית הסמל של סוסו היא מתוקה עגולה ובקוטר צנוע ועליה צלב משוקץ המתעלם מרדיפות הנוצרים את היהודים במשך 2,000 שנה.
בצד: חצי חצי תפוח אדמה ובטטה. הצ'יפס תפוח אדמה הוא מזן הדקיק כמו מקדונלדס, בעוד הבטטה בשרנית הרבה יותר, רכה וטעימה.|
הקציצה: בסוסו החלו להגיש קציצת ביונד מיט, אותה קציצה עשויה מחלבון אפונה (אך לא בטעם אפונה) שאמורה לדמות בדיוק את טעמו של הבשר. הקציצה מגיעה עם ירקות, רוטב סוסו טבעוני העשוי מהתוכנית העסקית של הסוסו וגבינה טבעונית. הביס הראשון בכל הקונסטרוקציה היה מרגיז על סף המרתיח – מדובר בהמבורגר טעים במיוחד. הביונד היה בשרי, שומני והרגיש כאילו הוא משפריץ מעסיס ממש כמו המבורגר אמיתי. אפילו הגבינה הטבעונית השתלבה. נוסף על הטעם האוממי של הביונד מיט, משהו בצלייה נתן תחושה של מנגל.
מזכיר בשר? לגמרי.
כמה עולה? 65 ש"ח לצ'יזבורגר טבעוני (!), 18 ש"ח לצ'יפס (!!) ו־13 ש"ח לשתייה (!!!). ארוחה בסוסו תעלה לאדם טבעוני כמעט 100 ש"ח.
לסיכום: הארוחה בסוסו עולה לפעמים פי שניים ממקבילותיה במקומות אחרים. זה מרתיח ומקומם. אבל ההמבורגר בסוסו הוא העתיד – זה המבורגר שלא נופל בטעמו ובאיכותו מסמאש בורגר בשרי טוב, ולו הייתי טבעוני בכלא של סויה זה בהחלט שיקול לשלם עוד.

הטבעוני של סוסו
הטבעוני של סוסו

שאפל בר

החיסרון המרכזי של פלורנטין הוא ריח השתן ברחוב, היתרון המרכזי של פלורנטין הוא שמותר להשתין בה ברחוב. השאפל בר השוכן בפלורנטין נראה כמו הפאב הפלורנטיני הכי גנרי שעולה לכם בראש כשאתם חושבים על אחד. מבפנים הוא חסר אופי לחלוטין, המוזיקה המתנגנת היא ג'ימי הנדריקס (אלבום שלם) וג'ניס ג'ופלין (כל שלושת השירים שלה). שמו של המקום יצא למרחוק שכן לצד תפריט ברים בשרי גנרי גם הוא, יש להם תפריט טבעוני שנחשב למשביע רצון ואף יותר. בשני בלילה, אז ניתנת הנחה של 30 אחוז, המקום מלא עד אפס מקום משל היינו 200 מטר צפונה, במרכז תל אביב. גם בשלישי בלילה התפוסה בו הייתה מלאה.

הלחמנייה: לחמנייה גדולה ומתוקה, שעברה חריכה קצת מסיבית מדי בחלק השטוח שלה.
בצד: הום פרייז שמנוניים עם פטרוזיליה ושום. גם הם עברו טיגון מעט ארוך מדי, אבל היו נהדרים.
הקציצה: ניסינו שניים משלושת סוגי הקציצות הטבעוניות בשאפל. המבורגר בטטה וערמונים וצ'יזבורגר מסייטן וסויה. הצ'יזבורגר היה טעים, אפילו מאוד, אך טעמו הסויתי הסגיר את הטבעוליות. הגבינה לא הורגשה יתר על המידה אך הוסיפה למרקם. דווקא המבורגר הבטטה־ערמונים היה חף מטעמי לוואי טבעוניים. לא היה לו טעם של בטטה או של ערמונים, אבל הוא היה טעים מאוד, גדול ועסיסי.
מזכיר בשר? באופן מפתיע הבטטה ערמונים דימו בטעמם אומאמי בשרי. הסויה והסייטן פחות.
כמה עולה? 49 ש"ח להמבורגר עם צ'יפס, 20 אחוז הנחה בהאפי אוור (18:00־21:00). עם מבצעי 1+1 מדובר באחת הארוחות המשתלמות בעיר.
לסיכום: שאפל בר הוא החזון הראוי למדינה מודרנית וכן לפלורנטין המודרנית – מקום שבו אוכלוסיות שונות יכולות לשבת זו לצד זו בלי להרגיש שאחת מהן קופחה. במקום תפריט טבעוני שלא נועד רק "לספק פתרון", טוב או מצוין, אלא מהווה חצי משני תפריטים נפרדים לשתי אוכלוסיות שרוצות לחיות יחדיו. הגנריות של המקום מבחינה אסתטית רק מוסיפה לו, ודאי לצד השירות הדואג והחביב שגם ידע להמליץ מה לקחת. השאפל הוא מסוג המקומות שהם כל כך גנריים שהם לא גנריים, כי כמה מקומות מצוינים וחסרי יומרה כבר יש בתל אביב?

 

הטבעוני של שאפל. (צילום: דוד ששון)
הטבעוני של שאפל. (צילום: דוד ששון)

גודנס

גודנס מכנים עצמם "דיינר טבעוני" ומציעים שלל חיקויים מן הצומח למנות בשריות כגון שניצל, שווארמה, נקניקיות ועוד, כאשר נראה שכוונתם היא ממש להקנות חוויה על סף הקרניבורית. התפיסה של אוכל טבעוני ככזה שצריך לחקות בשר יכולה להיתפס כמעט מיושנת, אך התפתחויות קולינריות וטכנולוגיות יכולות בהחלט לדאוג שלכל הפחות החוויה תהיה טעימה. ההמבורגר בגודנס מורכב משום קונפי, פטריות פורטבלו ובצל (לצד המבורגר ביונד מיט שגם קיים במקום). לקחנו אותו לצד צ'יפס ותוספת של – כן, כן – ביצת עין טבעונית.

הלחמנייה: הלחמנייה בגודנס מתוקה, רכה אך יציבה. מושלמת לתפקידה.
בצד: הצ'יפס בגודנס קפוא. לא סתם קפוא, קפוא תפוגן. דווקא במקום טבעוני שמשקיע כל כך בחיקויי הבשר, התוספת הטבעונית שיכולה להצטיין מגיעה בגרסתה הנמוכה ביותר. חבל. הרטבים שמוצמדים לצ'יפס, לעומת זאת, מככבים: איולי טבעוני שהיה אולי הטוב ביותר שיצא לי לאכול במסגרת הסקירה, קרמי, שמן ומלא טעם, ולצדו אלף האיים שהיה מוצלח גם הוא.
הקציצה: ההמבורגר בגודנס עשוי מפטריות אך ממש לא מרגיש כזה. מדובר בקציצה יציבה שמזייפת עסיסיות. טעמה אינו מובחן מדי, אך עם הלחמנייה המתוקה והירקות חווית האכילה שלה כיפית במיוחד. מעל הקציצה נבדקה כאמור "ביצת עין טבעונית". הצהוב של הביצה מיוצר מדלעת ערמונים והלבן עשוי בגדול מטופו. בתפריט מסבירים שהביצה מבושלת באמצעות בישול מולקלורי. והטעם? ללבן היה טעם של בצק רבוך, כלומר קרפלעך. לצהוב אכן היה טעם של מולקולות.
מזכיר בשר? בטעם לא, במרקם כן. החוויה חיובית.
כמה עולה? 44 ש"ח להמבורגר, 16 ש"ח לתוספת ביצה, 10 ש"ח לצ'יפס במסגרת ארוחה.
לסיכום: גם אם לא הכל עובד (הביצה, הצ'יפס) וגם אם הטעם לא ממש מזכיר בשר – הרטבים המצוינים, הלחמנייה המתוקה והקציצה הבשרנית אך לא בשרית כולם מקיימים יחד חוויה כיפית למשתמש.

 

מקדונלד'ס

לנוכח האלטרנטיבות הרבות והאיכותיות והמחירים הגבוהים, בשנת 2019 אין שום סיבה לאכול במקדונלד'ס אלא אם אתה הורה לילדים או אחד מהאחים קורידו. אכן, סניף מקדונלד'ס בגינדי מפוצץ במשפחות ובאחים קורידו, וכולם נאחזים באשליה שהילדים שלהם אוהבים מקדונלד'ס כי זה היה נכון כשהם היו ילדים.

הסניף עצמו מריח כמו מטליות לניגוב תינוקות – ריח של ניקיון שברור לך מה הוא בא להסתיר. בכל זאת, אחד השינויים המבורכים שעברה הרשת הוא שאת ההזמנה אפשר לעשות כעת מול מסך מגע ענקי, כך שלבני הנוער המנוזלים שעובדים במקום נותר רק להתעסק עם המזון.

אני מזמין ארוחת דאבל טבעוני, ולאחר המתנה מעט ארוכה מקבל אותה בטייק אוויי במקום בלשבת. אני מבקש קטשופ ומקבל שתי שקיות קטנות. אני לא כועס. במקום כמו מקדונלד'ס נותני השירות והצרכנים הם שניהם קורבנות של תאגיד ענקי.

הלחמנייה: של מקדונלד'ס.
בצד: צ'יפס של מקדונלד'ס. אני אישית לא חובב שלו, אז ניסיתי את צ'יפס הבטטה החדש שמוצע במקום בתוספת 6 ש"ח לארוחה. מדובר בצ'יפס תפוח יותר, נגיס ורך. מתאים יותר לחובבי הז'אנר הסמרטוטי, כמוני.
הקציצה: עשויה מחלבוני סויה וחיטה ויש לה טעם לוואי כבד מאוד של טבעול. זה לא שהקציצה לא אכילה, אבל היא ודאי לא טעימה. לכל היותר מדובר בפתרון טבעוני להורה מותש שחושב משום מה שהילד שלו רוצה מקדונלד'ס. הוא רק רוצה שתהיה איתו במקום להיות בסמארטפון, או שתביא לו את הסמארטפון.
כמה עולה? 53 ש"ח לארוחת דאבל ביג ויגאן (שתי קציצות).
מזכיר בשר? לא. אבל גם המבורגר בשרי של מקדונלד'ס לא מזכיר בשר, אז אנא עארף.
לסיכום: אל תעשו ילדים.

הטבעוני של מקדונלדס. (צילום: נמרוד גנישר)
הטבעוני של מקדונלדס. (צילום: נמרוד גנישר)

ויטרינה

בעשור וקצת שבהם ויטרינה קיימת זכינו לראות איך מקום הופך למוסד. מה שהתחיל כדוכן נקניקיות בוטיק החל במהרה למכור גם המבורגר נפלא – הבאטלר. התור המשתרך מסניף אבן גבירול כמעט בכל שעות היום הוא הוכחה לכך שמדובר בהמבורגר מצוין ושתל אביבים מטומטמים מספיק בשביל לעמוד שעות בתור. יאללה כולה המבורגר, תרגיעו.

הלחמנייה: לחמנייה מתוקה, טעימה ובוהקת, חסרת נפח ומעיכה כך שהביס נוח לבליסה ולא מתפרק.
בצד: הצ'יפס חצי חצי המפורסם של הוויטרינה. חציו תפוח אדמה וחציו בטטה, הוא דק אך לא קשיח, ועל גרידה של לימון. יש לו מעריצים רבים, אני לא ביניהם.
הקציצה: הקציצה הטבעונית של הויטרינה עשויה מקינואה, פטריות וחיטה. יש לה קראסט מסויים שיוצר קונטרסט עם הרכות של הלחמניה. זה נחמד אבל לא ממש המבורגרי. גם הקוטר שלה קטן ביחסית ללחמניה מה שיוצר כמה ביסים ריקים. התפריט מבטיח שהקציצה מגיעה עם גבינה טבעונית, אך אני לא ראיתי אחת. כששאלתי את הצ'קרית איפה הגבינה, היא ענתה לי שהיא בבלילת הקציצה. לדעתי זהו שקר שכן הקציצה יכולה להגיע גם עם צ'דר לא טבעוני, אבל אולי אני טועה. בכל מקרה, היא לא מורגשת.
מזכיר בשר? לא מזכיר כלום.
כמה עולה? 40 ש"ח להמבורגר, 58 ש"ח לארוחה עם צ'יפס ושתיה.
לסיכום: הטענה שמדובר באחד ההמבורגרים הטבעוניים הטובים בעיר הושמעה לא פעם על ידי טבעונים, ומכיוון שהטענה "הכי טוב בעיר" נכונה לגבי ההמבורגר הבשרי של המקום, אני מוכן להסתכן ולומר שנפלתי על יום או קציצה או צלייה לא טובה. פריבילגיה של מוסד.

הטבעוני של ויטרינה (צילום: יעל בונפיס)
הטבעוני של ויטרינה (צילום: יעל בונפיס)

ריינבו

מזללת ריינבו שוכנת במקום בעל היסטוריה טבעונית עשירה, על חורבותיה של מה שהייתה אולי ההמבורגרייה הטבעונית הראשונה בעיר – בודהה בורגרס. המזללה שייכת למי שמפעילים גם את מה שהיא אולי הפיצרייה הטבעונית הראשונה בעיר – החתול הירוק. להבדיל כמעט מכל המקומות האחרים שנסקרו, אין מדובר באוכל רחוב המציע אופציה טבעונית או מסעדת המבורגרים טבעונית, אלא דוכן אוכל רחוב טבעוני, מהיר ולא מחייב, מחזה שלמרות המהפך הטבעוני, הוא עדיין יחסית נדיר במחוזותינו.

הלחמנייה: לחמניית המבורגר קלאסית ומשומשמת. לא מצטיינת אך עושה את העבודה.
בצד: גרסה גמישה יחסית של צ'יפס מקדונלד'ס, ואף על פי שאיני מהחובבים של הגרסה המקלונית, מדובר היה בצ'יפס מצויין לסוגו. בריינבו יש גם מיונז טבעוני מצוין אשר ניתן חופשי ושכדאי מאוד להגזים איתו.
הקציצה: עד לא מזמן הגישו בריינבו ריינבורגר המבוסס על פטריות וסויה והריינביט – אותו דבר רק עם סלק. לאחרונה החלו להגיש גם בריינבו את קציצת הביונד מיט, במחיר נמוך בהרבה מזה שבסוסו. לכן דגמנו את הריינביט ביחד עם צ'דר טבעונית ואת הביונד. הריינביט היה בעל מרקם בשרי, כיפי ונגיס, אך טעמו לקה מעט בטבעוליות. מרקם הצ'דר היה מעט בצקי והגבינה לא תרמה יותר מדי. המבורגר הביונד היה טוב מאוד, אך היה חסר לו את טעם הצלייה שנוסף לו בסוסו, וטעמי האוממי בו היו מאוד מתונים.
מזכיר בשר? ככה ככה.
כמה עולה? 40 ש"ח לריינביט, 50 ש"ח לביונד, 10 ש"ח לצ'יפס במסגרת עסקית, 5 ש"ח ללימונדה, 5 ש"ח לתוספת צ'דר.
לסיכום: עם טעמים ומחירים מתונים לטובה, ריינבו היא אבטיפוס מצוין למזללת רחוב טבעונית. אפשר אפילו לקבוע אותה כסטנדרט.

הטבעוני של ריינבו. (צילום" רן בירן)
הטבעוני של ריינבו. (צילום" רן בירן)

אגאדיר

מסעדת אגאדיר הייתה אחת הראשונות להגיש המבורגר שמתיימר להיות "גבוה", "בוטיק", "פרימיום", "שף" או "מתומחר גבוה מדי". מאז צצו עשרות אם לא מיליארדי המבורגרים מתחרים ומצוינים, ואגאדיר איבדה מעט מזוהרה, אם כי לאוכלים בבית מדובר באחד ממשלוחי ההמבורגרים האיכותיים והיקרים (!) בעיר. כמו בכל המבורגרייה ובכל מסעדה שמכבדת את עצמה, גם באגאדיר אפשר למצוא המבורגר טבעוני, אבל האם הוא גבוה? בוטיק? פרימיום? שף? מתומחר גבוה מדי?

הלחמנייה: הלחמניה באגאדיר גדולה, מתוקה, בוהקת וטעימה, עוברת חריכה קלה בחלק הלבן ועל כן גם קראסטית במתינות. אוחזת יפה את ההמבורגר.
בצד: צ'יפס לא דק אך יציב, מעט בשרני ועושה את העבודה.
הקציצה: הקציצה באגאדיר מגיעה כעיגול מושלם, באופן שהזכיר את ההמבורגרים התעשייתיים יותר במקדונלדס ובורגר ראנץ'. היא עשויה מעירוב של פטריות שמפניון ופורטבלו. למוד ניסיון, הבנתי שזה לא באמת משנה ממה עשוי המבורגר טבעוני כל עוד הוא טעים. אבל כאשר זה לא עובד, אתה נותר עם התהייה שבעבר הייתה טריוויאלית – למה שאני ארצה לאכול קציצה שעשויה מפטריות? ההמבורגר סבל מטעמי לוואי טבעוליים כבדים והיה על סף הלא טעים. המיונז הטבעוני שהובטח לא היה, וכששאלתי אם אפשר לקבל, נעניתי שנגמר.
מזכיר בשר? מזכיר משהו אחר, אולי פלאשבקים מהמלחמה.
כמה עולה? 54 ש"ח להמבורגר, בצהריים יש עסקית של 65 ש"ח לארוחה.
לסיכום: נראה שבאגאדיר חיפשו בעיקר תחליף שיתאים לחבר הטבעוני שמצטרף לחבר'ה. היום זה כבר לא מספיק. אם באגאדיר רוצים להמשיך להיות "פרימיום" או "לתמחר גבוה מדי", ייתכן שכדאי להם לעבור מפטריות לאיזה חלבון של דגן או חביצת שעורה או כל אפשרות אחרת בעיר שאיכשהו הצליחו להפוך לטעימה.

הטבעוני של אגאדיר. (צילום: איתן וכסמן)
הטבעוני של אגאדיר. (צילום: איתן וכסמן)

נייצ'ר בויז

נייצ'ר בויז נפתחו לפני כשנה וחצי, ובאופן דומה לריינבו גם כאן מדובר בהמבורגריית פאסט פוד טבעונית למהדרין. המקום יושב במקווה ישראל ומעוצב למשעי, עם צבעוניות מזמינה ומיזוג פצצה. המוכרים נחמדים, התור אדיב ומסודר וריחות הצלייה נמהלים עם רוח המזגן הקרה. אני מתאר לעצמי שזה מה שסטיב ג'ובס דמיין כשהוא הפסיק לאכול בשר, ופחות שווארמיות סייטן עם ראסטות. אה, ולחיות. הוא גם בטח דמיין שהוא יחיה יותר זמן.

הלחמנייה: מעט דהויה ומכווצ'צ'ת, בלי מספק קונטרסט בין החוץ לפנים.
הצ'יפס: לקחנו חצי חצי, תפוח אדמה ובטטה. צ'יפס תפוח האדמה היה מקלוני ומעט דק וקטן מדי. הוא נקרא כאן צ'יפס אוויר ולדעתי אינו עובר טיגון אלא בישול באוויר, והדבר ניכר. צ'יפס הבטטה לעומת זאת היה בשרני יותר, רותח וטעים. גם הוא לדעתי לא עובר טיגון אך היה מוצלח.
הקציצה: בנייצ'ר בויז מציעים כמה סוגים של קציצות, לא כולן מתיימרות להיות המבורגר (חלקן קבב). לקחנו את הלאבבורגר – קציצת "חלבון" (איזה חלבון, הלו. חלבון זה כמו תייר שנכנס לנמל התעופה – תגידו לנו מה המוצא שלו) עם קרם חציל שרוף, מוגשת על רוטב ברביקיו, ירקות וקולסלאו. הוספנו גם את הגבינה הטבעונית של המקום הנקראת "משהו משהו". ובכן, לחלבון הבלתי מזוהה עם קרם החציל היה טעם מבולגן מאוד. לתחליף הגבינה, כדרכן של הרבה גבינות טבעוניות, היה מרקם בשמלי, ולכן הוא תפקד בעצמו כסוג של רוטב. עם הקולסלאו, שבו היה תחליף מיונז ורוטב ברביקיו, לכל הקונסטרוקציה הנוזלית הזאת לא היה סיכוי (בכלל, הלקח המרכזי מהסקירה הוא שיש להתחמק מגבינות טבעוניות).
מזכיר בשר? מזכיר סביח במשבר זהות.
מחיר: 39 ש"ח להמבורגר, 15 ש"ח לצ'יפס, 7 ש"ח לתוספת גבינה.
לסיכום: פמיניסטיות נוהגות כיום להגיד שהשוויון המגדרי יושג כשממש כמו גברים, גם נשים בינוניות יחזיקו בעמדות מפתח. אם נקביל את התפיסה הזאת לבחינת הקולינרית רחוב המקומית, אין סיבה שנייצ'ר בויז לא יחזיקו בעמדת מפתח, ולו בשם השוויון.

הטבעוני של נייצ'ר בויז.
הטבעוני של נייצ'ר בויז.